הנביא ירמיהו הוא בומבה של נביא ^[1]

'נהפוך הוא,' המשיך טווידלדי, 'אם זה אכן היה כך, זה יכול היה להיות; ואם זה היה כך, זה יהיה יכול להיות; אך מאחר שזה לא, זה לא כך. זוהי לוגיקה.'

-- מבעד למראה, לואיס קרול ^[2]

מבחינת סגנונו מהווה ספר דברים "הבן החורג" של חמשת חומשי תורה. על פי ניתוח הסגנון והתוכן, רבים מהחוקרים מייחסים את כתיבת הספר לנביא ירמיהו ולמקורבו הסופר ברוך בן-נריה. ^[3] יש המייחסים את כתיבת הספר לשפן הסופר שגם משפחתו נמנתה על אותה חבורת מקורבים של ירמיהו.

מבלי להיכנס לדיון ההיסטורי בשאלת הכתיבה, ובהנחה שהטקסט נכתב על ידי מקור אחד (בין אם מדובר באדם בודד או בקבוצת אנשים מוגדרת), נראה עדיין כי סופרו של "דברים" ניחן בחשיבה מתימטית-לוגית מעמיקה, ואף עשה בה שימוש מוצלח למדי בכתביו.

לוגיקה מעגלית

ויכוח מסוים אודות המקורות לשמותיו העבריים של האלוהים התנהל לפני מספר שנים מעל-גבי האינטנרט, כחלק מויכוח כולל לגבי מקורות התורה עצמה. "על פי התורה," התבטא הצד הדתי לויכוח, "השם 'יהוה' כבר היה בשימוש בסביבות 3500 לפנה"ס. לכן, המימצאים הארכיאולוגיים הכנעניים מ-800 לפנה"ס הם הרבה יותר מאוחרים" - למעשה הוא כתב 'י-ה-ו-ה' (כולל המקפים) במקום 'יהוה', נו אתם יודעים...

אחת השיטות המוזרות יותר להתווכח אודות מקורותיו של הטקסט התורני, הינה להשתמש בסיפורים המסופרים על ידי הטקסט עצמו כסוג של מימצא מוחלט כלשהו. ^[4] כמובן! הרי אלו דברי אלוהים! התורה עצמה אומרת כך - סוף ויכוח!

האם נשתבש דבר מה במנגנון ההסקה הלוגית של כמה אנשים? נראה כאילו הוטבע נושא זה עמוק בתוכנו כחלק מחינוכנו הדתי, עד כדי כך שכמה מאיתנו פשוט מתעלמים מהמעגליות שבסוג כזה של לוגיקה. "זה כתוב בתורה" הפך להיות סוג של ראייה חזקה, מבלי להתחשב בכך שהנושא הנדון עשוי להיות בעצמו הנכונות של הטקסט התורני.

ותוצאה זאת - כך נראה - נובעת בין השאר מגדולתו של סופר "דברים".

לוגיקה מעגלית שכזאת נפוצה הרבה יותר מאשר אתם עשויים לחשוב. ראו לדוגמא את "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים, פרק י"ז, פסוק י'). לכאורה, אם אלו דברי "אלוהים", הרי שהוא אומר לי שעלי לעשות מה שאומרים חכמינו ז"ל. הם עצמם מפרשים מילים אלה כמצווה לקיים את הוראות הרבי שלי. כך נשמרת השרשרת של "כוח רוחני הולך ופוחת" ^[5] כל הדרך עד אלי עצמי, בעודה מורה לי לקבל ולציית לעצם הרעיון של כוח רוחני הולך ופוחת, ומנחה אותי לקבל עלי את האלוהים התנ"כי כדבר מובן מאליו. במילים אחרות: אלוהים אומר שעלי להקשיב לרב שלי, והוא בתורו מלמד אותי שכל דברי אלוהים נכונים. הללויה!

האם כיוון, כך ממש, הסופר להטמעת התפיסה המעגלית הזאת בקרב הדורות הבאים? גם אם במציאות איננו יכולים לדעת זאת באופן מוחלט, ניתן לקבל רמז לכך מהדגשתו של אותו מוטיב בפירוט יתר בפסוקים הסובבים: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם, פסוק י"א) - כלומר, לא רק שתעשה את מה שאני אומר לך כאן ועכשיו, אלא גם את מה שהם יאמרו לך "בימים ההם" (שם, פסוק ט'). זהו יפוי כח - אם תרצו "צ'ק פתוח" עם תוקף אלוהי לכל דבר שהוא, כולל למתן תוקף לצ'ק.

סרטם של מונטי פייתון 'בריאן כוכב עליון' ^[6] הינו יצירת סאטירה מופתית שמכילה קטעים המתאימים לגחמות דתיות רבות. להלן השיחה החינוכית במידת מה בין בריאן חסר הרצון לבין חסידיו-מעריציו:

מעריץ:	יחי המשיח!
בריאן:	אני לא המשיח!
מעריץ:	אני אומר שאתה כן, אדון, ואני אמור לדעת. כבר הייתי חסיד של כמה.
קהל:	יחי המשיח!
בריאן:	אני לא המשיח! אולי תקשיבו בבקשה? אני לא המשיח, אתם מבינים?! בכנות!
בחורה:	רק המשיח האמיתי מתכחש לאלוהותו.
בריאן:	מה?! ובכן איזה מין סיכוי זה משאיר לי? בסדר! אני המשיח!
קהל:	הוא כן! הוא המשיח!
בריאן:	עכשיו לכו תזדיינו!
מעריץ:	איך עלינו ללכת להזדיין, אדוננו?

הגנה לוגית מתוכננת

לוגיקה מעגלית מסוג זה או אחר נפוצה בדתות רבות. גם הנצרות מלמדת אותנו להאמין באלוהים בגלל שכך אומרת לנו התורה, ושהתורה חייבת להיות נכונה היות שאלוהים כתב אותה. אי ההרשאה לשאול ולהטיל ספק מהווה בפני עצמה סוג של מנגנון הגנה מעגלי לדתות: שאילת שאלות פירושה שאתם בספק ושאין בכם מספיק אמונה. ובאותה שעה, "חבילת האמונה" עצמה מגיעה עם האיסור הבנוי בתוכה על הטלת ספק. דבר זה נכון עבור הנצרות, כמו גם בשביל האיסלם והיהדות.

דמיינו את עצמכם במצב הבא: מישהו מוכר לכם ייעוץ יקר בנושא שיש לו חשיבות מרובה לעתידכם. היועץ גם מזהיר אתכם שאחרים יכולים לומר דברים שונים לחלוטין בנושא זה. אבל, אם וכאשר יעשו זאת - יהיה זה רק מבחן עבורכם, שבעצם מאורגן על ידי היועץ עצמו. האם לא תהיו חשדניים מעט בנוגע לעצה כה מוזרה? ברוח דבריו של "בריאן" לעיל, איזה מין סיכוי היא משאירה לכם או ליועצים אחרים?

עם זאת, על פי אותה מגמה, הנה מה שיש לסופר דברים לייעץ לכם: "כי יקום בקרבך נביא, או חולם חלום, ונתן אליך אות, או מופת. ובא האות והמופת, אשר דיבר אליך לאמור: 'נלכה אחרי אלוהים אחרים, אשר לא ידעתם ונעבדם'. לא תשמע, אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום, ההוא, כי מנסה יהוה אלוהיכם, אתכם, לדעת הישכם אוהבים את יהוה אלוהיכם, בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים, פרק י"ג, פסוקים ב'-ד')

ספק אם תיכנן הסופר המוכשר שהמילים "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים, פרק ו', פסוק ה') יופיעו על כל משקוף יהודי אורתודוקסי ברבות הימים ^[7], אך סביר שתיכנן את יצירת ההקשר הפסיכולוגי בין יצירת "אהבה" זו לבין ביטולו של "היועץ האחר", אפילו אם דבריו הוכחו מציאותית כנכונים ("ובא האות והמופת").

את "היועץ" ביש המזל, אגב, יש לא רק לנדות, אלא גם להרחיק באופן סופני יותר: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך ... לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת" (דברים, פרק י"ג, פסוקים ז'-י"א).

טיעון דתי מעניין לגבי "ושמרתם לעשות" מקשה: לשם מה צריך פסוק כזה אם הכול ברור לזמן הכתיבה, ולכן - בהנחת "אלוהותו" של הטקסט שאינה מאפשרת ציון דברים מיותרים, ^[8] מסתתרת כאן מסקנה כביכול לגבי נכונותו של מגדל הקלפים הלוגי האמור והצורך בו. "בהפוך על הפוך", העובדה היא שהנה, טיעון זה עצמו מדגים כיצד יש טעם ממשי לטקסט של "ושמרת לעשות"... בין היתר כדי שיבוא מאן דהוא וישאל "בשביל מה צריך פסוק כזה אם הכל ברור". האם היה הסופר חכם עד כדי כך? אין לפסול זאת.

עיבוייה של שרשרת המסירה

חלק מהלוגיקה המעגלית שטובע ספר דברים נועדה לקבע את סיפור "שרשרת המסירה". לפיכך, על השרשרת להתחיל בבסיס מעט טוב יותר. והנה לכם ההבדל בין גירסת ספר שמות:

"ונגש משה לבדו אל יהוה והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו. ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי יהוה" (שמות כד ב-ג)

לבין גירסת "ואתחנן" בספר דברים:

"את הדברים האלה דיבר יהוה אל כל קהלכם בהר מתוך האש" (דברים ה יט)

(תודה לליאור ולידידיה על ההפניות)

ואולי נדבך נוסף בביסוס שרשרת לוגית זו נוכל למצוא גם בדבריו של ירמיהו עצמו בנושא "עיבוי הזכרון":

"כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד" (ירמיהו לא יט)

אמנם דברים אלה נכתבו בהקשר של ה' הזוכר את אפרים, אך מרמזים באופן בולט על הבנתו של הסופר לתופעה הפסיכולוגית הידועה של הגברת הזכרון (ובמקרים רבים אף יצירתו ועדכונו) בזמן העלאתו. ^[9]

לבבכם ונפשכם בביקור חוזר

הרפורמה של המלך יאשיהו בסיפור "מציאת הספר" (מלכים ב', פרקים כ"ב-כ"ג) מיוחסת על ידי ההיסטוריונים בדיוק לאותו ספר "דברים" הנדון לעיל. לפי המסורת שותף גם ירמיהו בכתיבתו של ספר מלכים.

מעניין לאור זאת במיוחד "הצו המלכותי" של המלך יאשיהו: "ויעמוד המלך על העמוד ויכרות את הברית לפני יהוה ללכת אחר יהוה ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חוקותיו בכל לב ובכל נפש" (מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ג').

וברוח "הולך ופוחת הדור" אשר מעניקה תוקף לגדולים מאיתנו, זכה יאשיהו מהסופר לשירת הברבור הבאה: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל יהוה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ"ה).

בין אם המנסח האלמוני הוא ירמיהו, או ברוך בן נריה, שפן הסופר או אחר, נפלא עד מאד השימוש בחיבורם של לוגיקה ופסיכולוגיה להמונים.

הערות לטקסט

^[1] הכותרת שאולה, בשינוי קל, מהמילים לשירם המפורסם של "החלונות הגבוהים": "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" (מילים חיים חפר, לחן שמוליק קראוס, 1967)

^[2] "מבעד למראה" (באנגלית: Through the Looking Glass) נחשב לספר ההמשך של "עליזה בארץ הפלאות", מפרי עטו של הסופר המתימטיקאי שנודע בשם "לואיס קרול". למרות סיווגו כספר ילדים, הוא מכיל כמות גדולה של שעשועי הגיון ולוגיקה.

^[3] המקור של ספר דברים מכונה בעגה המקצועית באות האנגלית 'D' (קיצור של Deuteronomy - המינוח הלועזי לשם הספר ולסגנונו).

^[4] הטקסט התורני, סגנונו ותוכנו, בהחלט משמשים כמימצא לגיטימי במחקר המדעי של המקרא וההיסטוריה של כתיבתו. עם זאת, בעוד האסכולה הדתית רואה בטקסט זה מימצא מוחלט וקובע, הרי שהחשיבה המדעית מכירה בו כ- "עוד מימצא" המתווסף על מימצאים ארכיאולוגיים, לשוניים ועוד. לכן בהכרח מדוייקות יותר מסקנותיה של השיטה המדעית.

^[5] נרמז פה הביטוי הלקוח מהדת היהודית "הולך ופוחת הדור" - על החכמים הקדומים נאמר שהם "קרובים יותר לאלוהים", ועל הדורות הבאים אחריהם נאמר שכוחם הרוחני הולך ונחלש (ובזאת בעצם הופכת היהדות על פיה את העובדות הפשוטות של התפתחות התרבות האנושית). אחת המשמעויות המיידיות של תפיסה זו היא שאין לנו זכות לבטל קביעות של "גדולים" מאיתנו אשר קדמו לנו.

^[6] "בריאן כוכב עליון" (באנגלית: Life of Brian) הוא סרט קומדיה בריטי משנת 1979 של חבורת "מונטי פייתון". הסרט מהווה סאטירה על האמונה הנוצרית בישו כ-"משיח" ונחשב על ידי רבים לאחת הקומדיות הטובות בכל הזמנים.

^[7] זהו חלק מהטקסט המסורתי המופיע על כל קלף מזוזה יהודי. חוזק נוסף מקבל כיום הכתוב מהטקסט הטעון-רגשית של "שמע ישראל" אשר מופיע מייד לפניו (דברים, פרק ו' פסוק ד').

^[8] חלק עצום מהפרשנות הדתית האורתודוקסית לטקסטים דתיים, מתבסס על "שלמותם" של טקסטים קדומים למפרש, באופן שאין הם אמורים להכיל, בין היתר, אלמנטים מיותרים. לכן, אם מופיע דבר הנראה על פניו מיותר, מסתתרת לכך (על פי הפירוש) סיבה לוגית שהופכת אותו הדבר לנדרש ובלתי מיותר. אנו מוצאים הלך מחשבה זה באופן בולט בגמרא ואצל רש"י.

^[9] למעשה הוכח בשנים האחרונות כי עצם העלאתו של זכרון ישן למודעות גורמת לו להשתנות (מבחינה ביולוגית!) בתהליך ההעלאה.