השפעת הספרות המצרית העתיקה
על הספרות העברית המקראית
יזם, ליקט וכתב: שלום דותן
ערך והוסיף: דן מלר
שלום דותן הוא מורה וותיק להוראת המקרא
ספרו
"מעולם המקרא ברוח חילונית-הומניסטית"
יצא בהוצאת ירון גולן
מערכת היחסים של העם העברי עם מצרים העתיקה מוכרת בחינוך היהודי כמערכת חד-מימדית, כאשר פרשת שהייתם של בני-ישראל במצרים מתוארת במקרא באורח חד-צדדי בלבד. מצרים של "ליל הסדר" ושל ספר שמות מרושעת כולה: "בית עבדים", "כור ברזל", "ארץ התועבות". מכאן גם שעשר המכות, שניחתו על המצרים, באו להם בדין, כולל מכת בכורות האיומה והמרושעת, וכל ילדי ישראל ממשיכים לשמוח לאידם בכל ליל-סדר עד עצם היום הזה. בפועל, לא זו בלבד שהיחסים בין שני העמים היו דו-צדדיים, אלא שהתרבות העברית ינקה, אימצה וסיגלה לעצמה חלקים מהתרבות המצרים העתיקה, שקדמה לה. התיאורים המובאים בתורה ובהגדת הפסח אינם ממצים את דמותה ההיסטורית והספרותית של מצרים העתיקה, שעם כל השוני שבינה לבינינו השפיעה עלינו, כאמור, בתחום התרבותי והפוליטי כאחד. להלן ארבע דוגמאות, שלוקטו מתוך הספרות המצרית העתיקה, ובהם מרכיבים אגדיים ושיריים, שאומצו מאוחר יותר בידי סופרי המקרא השונים, איש איש בדורו:
אגדת יוסף ואשת פוטיפר
פרק ל"ט בספר "בראשית" מספר את סיפורם של יוסף ואשת פוטיפר, סריס פרעה: "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים... וימצא חן בעיניו ויפקידהו על ביתו... ויהיה יוסף יפה תואר ויפה מראה, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר לו שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו: הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי... ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך כאשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים? ויהי כדברה עם יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפסהו בבגדו לאמור שכבה עמי, ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמור ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו, בא לשכב עמי ואקרא בקול גדול... ויעזוב בגדו אצלי ויצא החוצה... ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו... ויחר אפו ויקח את יוסף ויתנהו אל בית הסוהר..."
יוסף ואשת פוטיפר
ג'יובני בארביירי גוארצ'ינו, צייר איטלקי, 1666-1591
שמן על בד, המוזיאון הלאומי לאמנות, ניו-יורק
הסיפור זה, בשמות ובוואריאציות שונות, מופיע במיתוסים יווניים כמו ביאדיצה ופריקסוס, אנטאיה ובאלארופין, פאידרה והיפוליטוס (1), כשבכל האגדות האלה דחייתה של האישה באה מתוך הפחד מפני גילוי עריות. הגירסה הכתובה הקדומה ביותר של הסיפור היא האגדה המצרית אודות שני האחים, כאשר סיפורים נוספים הכתובים בתורה, כמו סיפור אברהם, שרה ופרעה, אברהם שרה ואבימלך, וסיפורם של יצחק, רבקה ואבימלך לקוחים מאותן אגדות (1).
י.מ. גרינץ בספרו "מבחר הספרות המצרית העתיקה" (2) מביא את הגירסה המצרית, שקדמה לאגדה המקראית: "מעשה בשני אחים": "היה היו שני אחים...שם הבכור אנפו ושם הצעיר באתא. לאנפו היה בית ואישה, ואחיו הצעיר עמו כבן... הוא ילך אחר צאנו לשדה ויחרש לו ויקצור לו... ויהי לגבר יפה, ולא היה כתיאורו בכל הארץ.... והיה אחרי ימים רבים... וימצא אחיו הצעיר את אשת אחיו הבכור בשבתה לבדה בבית... ותתפסהו ותאמר לו: הוא נעשה לנו עת מישכב. וידבר אליה: הלא את כאם לי והלא בעלך כאב לי... מה אפוא התועבה הגדולה הזאת אשר דברת אלי? אל נא תגידי לי זאת עוד הפעם, וגם אני לא אגיד את הדבר לאיש... ויהי בבוא האח הבכור אל ביתו וימצא את אשתו שוכבת חולה (מדומה) ותאמר לו: אחיך הצעיר בבואו... וימצא אותי יושבת לבדי ויאמר אלי: בוא נעשה לנו עת משכב. ולא שמעתי אליו ואמרתי לו: האמנם לא אמך אני והלא אחיך הבכור לך כאב, ויירא ויך אותי פן אגלנו לך.... ויהפך אחיו הבכור ויהי כנמר הדרום, וילטוש את חניתו וישימה בידו להרוג את אחיו הצעיר, וישא רגליו וירוץ ויברח...".
יוסף ואשת פוטיפר
ג'אקופו רובוסטי טינטורטו, צייר איטלקי, 1594-1518
שמן על בד, מוזיאון פראדו, מדריד
אשת פוטיפרע שבתורה היא עלומת-שם. ספר הישר נתן לה שם: זליכה (1), ואחריו קראו לה בשם זה גם חז"ל - בראשית רבא, ותנחומא (1), וגרייבס ופאטאי מביאים דוגמאות נוספות רבות לאותו סיפור, ולפרשנויות היהודיות המאוחרות לגביו. המסורת המוסלמית הלכה בעקבות התלמוד, והוסיפה לסיפור נוסף משלה (3), ורומנסות בשם "יוסף וזליכא" קיימים גם בספרות הפרסית. ורנר קלר מציג גירסה מעט זהה של האגדה המצרית, הפעם מתוך פפירוס אורביני (4), ושם שם האח הבכור אנוביס, ראה גם בספר "ציידי הנפשות" (5).
מזמורי תהילים ומשלי
ספר תהילים פותח במזמור המוכר לכל "אשרי האיש" (פרק א'): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח..."
ב"הוראות אמנמופת", המהווה חלק מן האפוס המצרי העתיק, שקדם לאפוס העברי, מביע אמנמופת המצרי דברי הגות וחכמה דומים (6):
"האדם המתלהם דומה לעץ, הגדל פרא. פתאום בא הקץ לעלוותו, סופו במספנה, ואש תכריכו. אבל האדם השקט, המחזיק את עצמו הרחק מההמון הסוער דומה לעץ הגדל בגינה, פורח ומרבה פריו, פירותיו מתוקים, צלו מענג ומקומו בגינה עד בוא קיצו".
דמיון רב קיים גם בין מזמור ק"ד בתהילים לשירתו של אחנאתן "תהילת אחנאתן לשמש" (2). אחנאתן (אחנאתון), או בשמו המקובל אמנחותפ הרביעי, היה האחרון בשושלת המלכים ה-18 במצרים העתיקה (7). אמנחותפ ה-4, בעלה של נפרתיתי, משל במצרים בשנים 1361-1378 לפני הספירה, והיה אחד הפרעונים שחולל במצרים מהפכה דתית-מונותיאיסטית. הוא ביטל את תוקפם של כל האלים הרבים שנעבדו במצרים עד לימיו וסגד לאל אחד בלבד - הוא האל אתון, אל השמש וסמלה. בשנה הששית למלכותו עזב את הבירה נוא-אמון, ובנה עיר בירה חדשה לכבודו של האל אתון - אחתאתון, בה בנה גם מקדש לאל האחד הזה. לאחר מותו בוטלו כל חידושיו, ועבודת האלילים חזרה לקדמותה.
אמנחותפ ה-4 (אחנאתון) ואשתו המלכה נפרתיתי
תבליט באבן גיר, המוזיאון הממשלתי בברלין
מרכיבים רבים בשירו של אמנחותפ-אחנאתון (2) נמצאים, בשינויים, בתהילים ק"ד:
תהילים:
ישבעו עצי יהוה
אשר שם ציפורים יקננו
הרים הגבוהים ליעלים
תשת חושך ויהי לילה
הכפירים שואגים לטרף
תזרח השמש יאספון
יצא אדם לפועלו
תהילת אחנאתן:
"תשקע באופק מערב
ישכבו בחדר משכבם
עין לא תראה את רעותה
כל ארי יצא ממאורתו
חושך הארץ דוממת
כל צאן מרוצות בדשאן
הציפורים תעופינה מקניהן
כל חיית הבר תרדנה ברגליהן
כל עוף ומנתר חי...
ואתה זורח באופק מצרים..."
דמיון רב נמצא גם בין "הוראות אמנמופת" (6) לבין פרק כ"ב במשלי:
אמנמופת:
"תן אזנך, שמע מה שנאמר
קרא ללבך להבינם
מן הראוי לשימם בלבך
תן להם לנוח בבטנך
יכונו כיתד על לשונך...
אם תמצא שאדם עני חייב לך חוב כבד
חלק את חובו לשלושה חלקים
והחזק באחד ומחל על שנים"
משלי:
"הט אוזנך ושמע דברי חכמים
ולבך תשית לדעתי
כי נעים כיח תשמרם בבטנך
יכונו יחדיו על שפתיך
... אל תגזול דל
ואל תדכא עני בשער..
הנה כי כן, עדויות בכתב, שנשתמרו מאותם זמנים קדומים, חוזרות ומלמדות את מה שהמסורת היהודית הדתית ניסתה ועודנה מנסה להעלים מעינינו, מאז ומעולם: לא כל היצירה התרבותית-רוחנית המצויה בתורה ובתנ"ך כולו היא עברית מקורית, התורה לא מידי אלוהים ניתנה, והאמונה באל אחד לא באברהם בן תרח ראשיתה. העם העברי התגבש בארצו כחלק מעמים שמיים רבים שקדמו לו בחלק זה של התבל, ספג מהם את הלשונות הארמית והעברית, את האמונה הדתית ואת פולחנותיה, ואת היצירה התרבותית לסוגיה. ככל שנרבה ללמוד ולחקור את תרבויות העמים ששכנו באזור לפנינו, עימנו ואחרינו, כן נבין את מקומנו ואת ערכנו כעם תרבותי בין שאר עמי העולם - לא פחותים מהם בערכנו, אבל בוודאי לא נעלים עליהם.
מובאות:
1. רוברט גרייבס, רפאל פאטאי: מיתוסים עבריים. הוצאת מסדה, תשכ"ז.
2. י.מ.גרינץ: מבחר הספרות המצרית העתיקה. הוצאת דביר.
3. ש.ד. גויטיין:
אומנות הסיפור במקרא.
4. ורנר קלר: התנ"ך כהיסטוריה. הוצאת מחברות לספרות, 1965, עמ' 90-89.
5. צופיה ודן מלר: ציידי הנפשות - תשובה לתשובה. הוצאת זמורה-ביתן, 1998
עמ' 56-51, וכן גם באתר חופש, במאמר
"התנ"ך כהיסטוריה?".
6. מצרים העתיקה. מתוך הסדרה: התקופות הגדולות של האדם, בהוצאת טיים-לייף:
Anchient Egypt, in: Great ages of Man: History of the World culture. Time-Life edition, 1966.
7. האנציקלופדיה העברית, כרך ד', עמודיות 68-66, תשכ"ה
אפריל 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
