היחס לממזר
בזיקה למקומה של האישה במשפט העברי

קבצי החוקים של ספר דברים, שנכתבו לדעת חוקרי המקרא בזמננו על-ידי מקור מאוחר, יחסית, כלומר, בתקופת יאשיהו מלך יהודה, ומהווים מקור עצמאי (D = דאוטרונומיסט, או, מקור דברימי), נחשבים לקבצים הנאורים והליברליים בחוקי התורה, בהשוואה לקבצי החוקים האחרים, אלה המופיעים בספרים שמות, ויקרא ובמדבר. אלה האחרונים מיוחסים לפי שיטת המקורות של חקר המקרא לשלשה מקורות שונים, שסימונם המדעי הוא J, E ו- P (יהוויסטי, אלוהיסטי וכהני).

כשאר קבצי החוקים שבתורה, משמשים גם אלה תשתית להלכה היהודית. חוקים אלה, לאחר שנדונו במשך מאות בשנים על-ידי חכמי הדת היהודית, שפרשום, הרחיבום והסבירו את תנאי מימושם וקיומם, כונסו והועלו על הכתב במתכונת הידועה לנו היום כמשנה, תלמוד ומדרשי חז"ל, והם משמשים עד עצם היום הזה ספר החוקים של החברה היהודית הדתית. במתכונת מודרנית יותר, אם כי אף היא בת 400 שנה לערך, כונסו חוקים אלה לספר, שאומץ על ידי החברה האורתודוכסית כבסיסו של המשפט העברי, והוא ה"שולחן ערוך", המחייב את החברה היהודית האורתודוכסית עד עצם היום הזה. היחס לממזר במשפט העברי יידון להלן לאור שלשה הדגשים:

	א.	לאור העובדה, שגם בנאור שבקבצי החוקים של המשפט העברי עדיין מוטבע על אדם שזה עתה נולד "אות קין", תווית של בזוי ומנודה, בשל "חטא" שחטאו כביכול, הוריו, שהולידוהו שלא לפי נורמות ההתנהגות המקובלות בזמנם.
	ב.	לאור הזיקה שבין מקומה ומעמדה של האישה במשפט העברי לסוגיית הממזרות.
	ג.	לאור העובדה שסוגייה זו, כמו שאר הדינים במשפט העברי, לא התעדכנה מזה אלפי שנים, למרות שמשמעותה היא קריטית לגברים ולנשים בעם היהודי בעצם ימינו אלה.

היחס לממזר בפרשת "כי תצא" (דברים כ"א/ 10 - כ"ח) כרוך באופן ברור במעמדה הנחות של האישה בחברה היהודית. "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דב' כ"ג/ 3).

כדי להבין מיהו הממזר, יש להקדים וללמוד את חוסר השוויון שבין הבעל לאשתו, שכן, רק כך ניתן להסביר את כובד העונש שמטיל החוק על צאצאיה של אישה, שהעזה לסטות מנורמות חברתיות שהיו מקובלות בזמנה, כאמור, לפני אלפי שנים: במסכת "כתובות", מ"ח/ ע' א', נאמר (על האישה והבת): "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל". כלומר, האישה נתונה תמיד לחסותו של פטרון גברי, וטכס הקידושין רק בא להצביע על מעבר מחסות לחסות, באמצעות אקט של קניין, כלומר, באמצעות רכישה. לעניין זה נאמר במסכת קידושין, דף ן' ע' א': "הרי את קנויה לי - מקודשת. הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת". שורת כינויים נרדפים, שהמכנה המשותף להם הוא היותם כינויים של בעלות על רכוש.

המחויבות לנאמנות כאן היא במפורש חד-צדדית: זוהי מחויבות של האישה לגבר, אך לא להפך (1). לכן גם העונש חל על צאצאיה של אישה שהפרה את מחויבותה כלפי בן-זוגה - הטבעת חותם הממזרות עליהם - אך אין עונש מקביל על בעל שהפר את חובת הנאמנות לאשתו, כי אין חובה כזו מוטלת עליו מלכתחילה. ילדיו של הבעל מאישה אחרת, אם אינה נשואה באותה עת לגבר אחר, אינם נחשבים ממזרים.

אך מעבר לפן הנשי של תווית זו, המוטלת על בני אדם לדורותיהם (אפילו עשרה דורות לא יבואו בקהל ה'), יש מקום לשאול שאלה הומניטרית בסיסית: מה לגבי אחריות הבן על חטאי הוריו (וזאת בהנחה, שאמנם יש כאן חטא)? מדוע נענשים דורות של בני אדם בעונש כה כבד של נידוי למשך דורות רבים מן החברה, ומן הזכות האנושית הבסיסית להינשא בתוך החברה בה הם חיים?

הטענה המקובלת לשאלה זו היא, שזהו אמצעי הרתעה לאותן נשים, שלא תחטאנה בבגידה בבעליהן, אם הן יודעות שבכך הן חורצות את גורל ילדיהן לדורותיהם. ואולם - כלום יש איזה משקל מוסרי לטיעון כזה, בהשוואה לטענת העוול הנורא שגורם חוק ארכאי זה לאדם לדורותיו, על לא עוול בכפו?

-------------------------------

1.	ר' בעניין זה את הנאמר בספרם של צופיה ודן מלר ומשה גרנות, "מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן", הוצ' תמוז, תל-אביב, 2002, פרשת "נשא", על התנאים לקביעת מעמדו של הממזר.