אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

"קול באישה ערווה" אמרו חז"ל

מאת אריה אוריאל

חוקר לשון, מתרגם, מחבר "המילון השלם לחריזה"


לא כולם היו בדעה אחת לגבי המשמעות של הכלל הזה. בין המפרשים היו ויכוחים על הנושא. היו שהחמירו והיו שהקלו. בין המחמירים אמר רב יוסף: "זמרי גברי ועני נשי - פריצותא" (מסכת סוטה) כלומר: כשגברים מזמרים ונשים עונות להם - זאת פריצות.

לאור העובדה שמפרשים רבים טענו ורובם עדיין טוענים כיום שאין לכלל "קול באישה ערווה" שום סימוכין בכתבי הקודש, מן הראוי להציג למחמירים של ימינו את השאלה, האם אין בפסיקתם זאת משום הטלת דופי בכמה וכמה מקדושי וקדשי ישראל, כולל כאלה המופיעים בספר הספרים? למשל, האם הגדרת הפריצות דלעיל של הרבנים אינה מציגה את משה רבנו כמשתתף בפריצות וכמעודד זימה? "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיּאמְרוּ לֵאמר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה וגו'" (שמות טו1) "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם..." (שמות טו21-20).

התיאור חד-משמעי: משה ובני ישראל שרו ומרים ונשות ישראל ענו להם בשירה כהד, כשהן חוזרות על אותן מילים כמעט ומעודדות אותם בליווי תופים ומחולות להמשיך ולשיר. ולא עוד, אלא שכולם יחדיו, נשים כגברים, שרו "אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה"! הופעה פומבית של שתי מקהלות, זו מול זו, אחת של נשים ואחת של גברים, המקלסות יחד את נפלאות האל.


מרים - קסוארב
מרים
מאת לסלי קסוארב-עמיאל, ילידת ניו-יורק, 1959


אין שום ספק שמדובר בקהל מעורב של נשים וגברים, כי הכתוב מקפיד לציין בכל מקום לשון זכר ולשון נקבה. על משה והגברים כתוב בפירוש "וַיֹּאמְרוּ" (ריבוי, זכר) ואילו על הנשים נאמר "וַתֵּצֶאןָ [...]בִמְחֹלֹת" (ריבוי, נקבה). על מרים נאמר "וַתַּעַן" (יחידה), "לָהֶם" (ריבוי, זכר). הגברים שרו "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה" ואילו מרים ענתה "שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה" (צווי, זכר, רבים).

המנהיג משה ובני ישראל - הגברים - מאזינים לשירתה של הנביאה-המנהיגה מרים אחרי קריעת ים סוף. ועל פי הכתוב בתורה הם לא רק מאזינים לה, אלא שרים יחד איתה ועם כל נשות ישראל, ואף "גרוע" מכך, שומו שמים, הם שרים איתן תוך שהם חוזים בהן, כשהן רוקדות.

יוצא אפוא, לפי הקביעוֹת דלעיל, "זמרי גברי ועני נשי - פריצותא" ו"קול באישה ערווה", ששירת הים הייתה בפירוש מעשה פריצות פומבי בקנה-מידה לאומי.

מאליה עולה השאלה: האומנם ענק המנהיגים, אדון הנביאים, האדם היחיד שדבר עם האלוהים, האיש שנשלח על ידי אלוהים להעניק לעולם את החוקים הנשגבים ביותר לא ידע ש"קול באישה ערווה"? הייתכן שמשה, שכתב את התורה, (כמקובל במסורת, גם לפי הקפדנים והמדקדקים, לפחות עד דברים פרק לד) לא ידע את מה שידע רב יוסף ומה שיודעים הרבנים המחמירים בני תקופתנו הפוסקים בשם אותה תורה?

אכן, היו מפרשים שנתנו את דעתם על הבעייתיות שבמעמד הנ"ל מבחינת הכלל "קול באישה ערווה". אחד מהם היה, ר' מנחם עזריה מפאנו בן המאה השבע-עשרה. וכיצד הוא מסביר את שאירע באותו מעמד? הוא קובע שבעת שנקרע ים סוף, בני ישראל הפכו למלאכים נטולי יצר מיני, ומכיוון שכך, שירת הנשים ומחולותיהן לא היוו פריצות. אך שוב נשאלת השאלה: האם הכתוב, שהיטיב כל כך לתעד את המאורעות החשובים והחשובים פחות הקשורים ליציאת מצרים, לא ידע את מה שר' מנחם עזריה ידע כאלפיים שנה מאוחר יותר? כיצד זה, שהכתוב לא מצא לנחוץ להזכיר ולו במשפט אחד נס אלוהי נשגב משמעותי כל כך (עם שלם הופך לקהל מלאכים)?

ותְהִיָה בצידה: בהנחה שאין גבול לכוחו של האלוהים, האם סביר להניח שדווקא אז הפך את בני ישראל למלאכים? הרי ממש רגע לפני הנס האדיר של קריעת הים, הגיעו אותם אנשים לתחתית השפלות: הם הטילו ספק בכוחו ויכולתו של אלוהים להושיעם על אף שהיו עדים לכל מכות מצרים ועל אף שחזו בעמוד הענן ובעמוד האש שליוו אותם בדרכם יומם ולילה: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה, וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד12-9). הם הטיחו טענות קשות במשה, שפעל על פי מצוות האל. האומנם הפך אלוהים את המתלוננים-הספקנים האלה למלאכים? כך, פתאום, ללא כל סיבה סבירה?

מְפַרשים אחרים, שגם הם היו מודעים לבעייתיות הזאת, ניסו לטהר את מעמד שירת הים מאשמת "קול באישה ערווה" בצורה מתקבלת על הדעת יותר. הם ציינו בסיפוק רב שמִריָם הנביאה דאגה לצייד את הנשים בתופים במטרה להקים רעש, וכך למנוע מהגברים לשמוע את קולות הנשים. אך גם פה נשאלת אותה שאלה: האם למְפַרְשים אלה נתגלה מה שהכתוב אינו יודע? כיצד זה מתעלם הכתוב לחלוטין ממעשה מוסרי כל כך של מרים ואינו מציין ולו ברמז את כוונתה הנעלה והמוסרי של נביאה בישראל למנוע פריצות?


מרים - בורן-ג'ונס
מרים
ויטראז' מאת הצייר הבריטי אדוארד בורן-ג'ונס, 1898-1833
כנסיית סאן-מישל והמלאכים, ווטרפורד, אנגליה


שאלות דומות מתעוררות לגבי הפסיקה המחמירה של רבנים הטוענים, שהתבוננות בתמונת זמרת בעיתון כמוה כהיכרות חזותית, אסור להקשיב לקולה של הזמרת אפילו באמצעי תקשורת או בהקלטה כלשהי, על-פי הכלל "שאין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות". החשש הוא שהקול יזכיר את המראה שלה, מה שיביא לידי מחשבות פריצות. אלא מאי? לפי פסיקה זאת ניתן להסיק, שמשה ובני ישראל נכנעו גם נכנעו לייצר הרע, מאחר שלא רק האזינו לשירתה של מרים אלא גם התבוננו בה ובנשים כשהן שרות, ורחמנא לצלן, גם מתופפות ויוצאות במחול. הגישה המחמירה הזאת מציגה את מעמד שירת-הים כמה שהיה בו משום מעשה פריצות מובהק.

אם הַפְּסִיקָה המחמירה נשענת, כמו ר' מנחם עזריה מפאנו, על נס המלאכים, כביכול, נשאלת השאלה: לשם מה התופים? הרי לא היה כלל צורך להקים רעש באזני מלאכים נטולי יצר הרע. ואם רעש התופים של הנשים אכן החריש את אזני הגברים, קל וחומר שהחריש גם את שירתה של מרים - את מילות הקלס "שירו ליהוה"!


מרים - קסוארב 1
מרים
מאת לסלי קסוארב-עמיאל, ילידת ניו-יורק, 1959


ולא רק את משתתפי שירת-הים מעמידות הפסיקות המחמירות הללו של רבני תקופתנו באור מפוקפק ביותר. הן מכפישות גם נביאה דגולה נוספת בישראל, את דבורה: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." (שופטים ה1). דבורה שרה בצוותא עם גבר! הוא מתבונן בה ומאזין לה ושר יחד איתה, וזאת בפומבי! אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לעיניים שכך קוראות בכתוב!

יטענו אולי, כי כתוב "וַתָּשַׁר", בלשון יחיד, וכי הכוונה לדבורה בלבד. אך לא כן הוא. כוונת הכתוב כאן חד-משמעית: ריבוי. כשם שנכתב "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"? (הפועל ביחיד, על פי הנושא הראשון - משה, אם כי ברור שמדובר בהרבה אנשים, מה גם שבהמשך המשפט נאמר "וַיֹּאמְרוּ"), ובדוגמה נוספת נאמר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד29), כך גם הניסוח "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק" מתייחס לשניהם כשהפועַל מופיע בלשון יחיד, על פי הנושא הראשון - דבורה.


דבורה - דורה
דבורה
תחריט מאת הצייר והתחריטן הצרפתי גוסטב דורה, 1883-1830


בהמשך השירה (שופטים ה12) נאמר: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם." הפסוק הזה מחזק את הנטען לעיל, כי הוא מנוסח בפירוש כדו-שיח, כדו-זמר, חילופי מילות עידוד בין שני מְבַצְעים: "עוּרִי עוּרִי, דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי, דַּבְּרִי שִׁיר!" קורא ברק לעבר דבורה, ואילו היא עונה לו באזכור מעשי גבורתו: "קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם!".

האם יש לגזור מכך, על פי הכלל "קול באישה ערווה", שדבורה וברק חטאו במעשה פריצות - שירת אישה בצוותא עם גבר - ועוד בפומבי? ולא עוד, אלא שהפריצות כאן חמורה במיוחד, מכיוון שדבורה הייתה אשת איש - לפי מפרשים רבים אשת אדם בשם לפידות - והנה היא שרה עם גבר אחר, ברק. האם גם הנביאה החשובה הזאת, בדיוק כמו הנביאים משה ומרים, לא ידעה ש"קול באישה ערווה"?

מאליה מתבקשת, כמובן, עוד שאלה בהקשר זה: הרי נאמר "משֶה קִבֵל תּוֹרָה מִסִינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻעַ וִיהוֹשֻעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵי כְנֶסֶת הַגְדוֹלָה." (פרקי אבות, א/א). הכיצד אפוא ייתכן, שכל המנהיגים-הנביאים דלעיל, לא ידעו את מה שידעו אנשי כנסת הגדולה שקבלו מהם את התורה? והאם הרבנים דהיום רואים עצמם מוסמכים יותר במותר ובאסור בתורה מנביאי העם ומנהיגיו, משה, מרים, דבורה?

ועוד: הכלל המחמיר הזה מציג גם גדולים וקדושים נוספים בישראל כאנשי זימה.

נטען (תלמוד בבלי) שהכלל "קול באישה ערווה" יש לו סימוכין בפסוק "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ: כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".( שיר השירים ב14). משתמע מכאן ששלמה המלך, בנו של דוד, כתב שיר פריצות.

ואכן היו מי שראו בשיר השירים יצירה אֵרוטית ובלתי ראויה. לעומתם, ר' עקיבא, היה בין אלה שפרשו את שיר השירים כאלגוריה המבטאת את האהבה העזה בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. הוא אף הפליג בקדושתו: "אמר רבי עקיבא, חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים" (משנה, סדר טהרות, מסכת ידים, פרק ג, משנה ה).

מן הראוי שהרבנים המחמירים של ימינו יאמרו בדיוק על מה הם מסתמכים בפסיקתם. האם גם הם בונים על שיר השירים, המסמך היחיד שניתן, כביכול, להיתלות בו? אם כן, האם הם ערים לכך שהסתמכות כזאת מציגה את החכם באדם כמשורר זימה? האם נהיר להם שהסתמכות כזאת שוללת את הפרוש של ר' עקיבא וחבריו לדעה, ושר' עקיבא מוצג, למעשה, כמי שמפרש את היחסים בין הקב"ה לעמו כמעשה של פריצות?

ואם פסיקתם אינה קשורה כלל לשיר השירים, על מה היא מתבססת? על תפישה שכלל לא הייתה ידועה לכל גדולי ישראל וקדושיו המופיעים בתנ"ך? על תפישה שצצה במחשבתם של פוסקים מסוימים זמן רב אחרי שניתנה התורה ושכאמור, לפי מפרשים ופוסקים רבים אין לה שום אחיזה בתורה?

ועוד: אם אכן "קול באישה ערווה", הרי שאסור לשתף אורחות כל שהן, כולל בנות משפחה, כמו אחייניות, בנות-דוד, גיסות, כלות, חמיות ומחותנות, בזמירות של שבת וחגים, (קבלת שבת, אושפיזין בסוכה, בחנוכה, כל דכפין ודצריך בַסדר פסח).

לסיכום, מן הראוי לברר אחת ולתמיד, אם אכן "קול באישה ערווה" או שמא "כל במחמיר תאווה".

ולסיום, מילתא דבדיחותא: אצל פסיכולוג נמצא אדם שאינו מבין מדוע המשפחה רואה בו רדוף תאווה מינית. הפסיכולוג משרטט מַלְבן ושואל: "מה אתה רואה בציור הזה?" עונה הנשאל: "חצר ובה זוג שעוסק במעשה פריצות,". מצייר הפסיכולוג ריבוע והמטופל מפרש: "זה חדר ובמרכזו זוג מתעלס." לציור של משולש מגיב הנבדק: "זה אוהל ובו גבר ואישה מזדווגים". שואל הפסיכולוג: "איך זה שאתה רואה בכל אלה מחזות מין?" אומר הנבדק: "אתה שואל אותי? הרי אתה זה שמציג לי ציורים פורנוגראפיים".


דצמבר 2011



חברים ב- עוצב על ידי