"לכבד את החרדים"

"החרדים עצרו את אוטובוס אגד באשדוד
כי טניה רוזנבליט סירבה לשבת מאחור"
ידיעה ב"הארץ" 18.12.2011

השימוש במושג "לכבד את רגשותיו של האדם הדתי", או בהרחבת-יתר ההתייחסות למושג "קדושה" ו"קודש" הפכו מזמן לרמיסה מוחלטת של ערכי החופש וזכויות האדם - אישה ואיש, קטין ובוגר, הטרו- והומו- סקסואל, ועוד. הדרתה של האישה מהמרחב הציבורי הכללי לפינה נידחת במטבח, לאפלת מיטתו של הבעל הדתי, לעזרת הנשים בבית הכנסת "שלהם", אל מעבר לפרגוד באירועי שמחה משפחתית, אל מתחת לכסות שיער, זרועות ושאר חלקי-גוף רק החריפה בחודשים האחרונים והגיעה לממדים מפלצתיים, המזכירים ימי-חושך אפלים ומתועבים בהיסטוריה, או את ההווי הנוכחי בארצות נחשלות, שאין חברה ומדינה תרבותית בתקופתנו מוכנה להידמות אליהן.

הפרשה הנוכחית של טניה רוזנבליט באוטובוס אגד באשדוד מצטרפת לפרשיות רבות אחרות המסעירות את הציבור הישראלי. המשותף לכולן היא מתקפה רבתי, בוודאי מתואמת ומתוכננת, מצד גורמים דתיים וחרדיים מסויימים, במטרה להשליט על ישראל את חוקי ההלכה היהודית הדתית ואת אורח חייהם של מאמיני דת זו.

לא כאן המקום להרחיב ולהתייחס לרגשותיהם של הנוסעים הדתיים שנסעו באותו אוטובוס של אגד, שכן הם, רגשותיהם, דעתם ותרבותם מוכרים וידועים. הנוסעת רוזנבליט סיפרה, ש"הנהג הופתע לראות אישה חילונית עולה לאוטובוס, וכמעט שלא עצר לה בתחנה", ו"שוטר שהוזעק למקום ניסה לשדלה 'לכבד' את החרדים ולשבת מאחור".

על הנהלת 'אגד' ומשרד התחבורה לטפל בשערורייה של עצירת האוטובוס ופגיעה בזכותם של נוסעיו להגיע ליעדם ללא הפרעה. הנושא שחייב להדליק נורה אדומה בלב כל הוא "בקשתו" של השוטר שהוזעק ע"י הנהג "לכבד את החרדים ולשבת מאחור".

אמונה דתית אינה מקנה למאמין בה זכויות יתר, ואין כל הצדקה לכבד את המאמין הדתי בשל אמונתו. ודאי וודאי ש"בקשתו" של השוטר הייתה שגויה, ובפועל פוגענית בנוסעת טניה רוזנבליט.

כיבוד הזולת הוא ערך חברתי הדדי חשוב בכל חברה, גם בדת היהודית, והדרישה למתן כבוד הייתה מובנת, גם אם לא בהכרח מתקבלת בפועל, לו היה הציבור הדתי והחרדי מכבד את האדם החילוני, כולל נשים חילוניות. לא בא בחשבון כיבוד צד אחד בלבד על חשבון זלזול, הדרה ופגיעה בכבוד הצד השני.

ערכי האדם המקובלים בחברה החופשית אוסרים על פגיעה במאמין הדתי בשל אמונתו או בשל קיום פולחניו הדתיים, אבל באותה מידה אסור למאמין הדתי לפגוע באדם שאינו מאמין כמוהו, או גם במאמין דתי שאינו שותף לאמונתו, כולל ביהדות (ראה הפגיעה האכזרית שפוגעים יהודים דתיים ממוצא אשכנזי ביהודים דתיים ממוצא ספרדי, או גם האלימות הקשה בתוך חצרות המאמינים האשכנזים למיניהם).

"קדושת הדת" על פולחניה וסמליה הם מושגים דתיים ולא כלל-אנושיים. כבר כתבנו במקום אחר באתר, שהקדושה שבדת היא אך ורק בלבו ובמוחו של המאמין באותה דת. "המקומות הקדושים" קדושים רק למאמיניהם; "הכס הקדוש" קדוש רק לנוצרים, ו"רב קדוש" ביהדות קדוש רק למאמינים בו. השימוש שהציבור הרחב עושה במושגים "קדושה דתית", "אדם קדוש", מקומות קדושים" או "ההלכה הקדושה" הוא משום שהסובלנות היא אחת מאבני היסוד של חברה חילונית, חופשית ותרבותית, או, למצער, מתוך כניעה מבישה והתגמדות פסולה מעיקרה בפני האדם הדתי.

אמונה דתית אינה מקנה למאמין בה זכויות יתר, ואין כל הצדקה לכבד את המאמין הדתי בשל אמונתו

ההתעצמות המהירה והנרחבת של פגיעה בציבור החופשי בשם הדת, ובייחוד כניעתם של חברי-כנסת, שרים וראשי עיריות ומועצות מקומיות ללחצים דתיים - ראה לאחרונה את כניעתו המבישה והמסוכנת של השר לנדאו בסוגית חברת החשמל - מחייבים את הציבור החופשי לשים סייג לסובלנות, כאשר היא פוגעת בעצם קיומו כחברה חופשית.

הסייג לסובלנות תתבטא ביציאת הציבור החופשי, שערכיו נפגעים ונרמסים בידי גורמים ומימסדים דתיים לא מעטים, בקריאה הברורה והנחושה אל מנהיגי האומה:

די! עד כאן! חידלו להיכנע לתכתיבים דתיים גחמתיים! עיצרו את הידרדרותה של ישראל לתהומות בהם מצויות ארצות כמו ערב הסעודית, אפגניסטן, אירן וסוריה! די! עד כאן ולא עוד!

"בהודו, כמו במקומות אחרים בעולמנו המחשיך, הדת היא הרעל שבדם. במקום שבו הדת מתערבת, תמימות לכשעצמה אינה עוד תירוץ. ובכל זאת אנו ממשיכים ומחליקים סביב נושא זה, ומדברים על דת בלשון האופנתית של כבוד." סלמאן רושדי