הדרת נשים על קדושת השם

מאת: חנה ארמן

על כל מאות השנים שבהן נשות ישראל הודרו מלימוד, הן עברו בשתיקה. אני אומרת: ניחא, כנראה לא מצאנו את העניין שווה להפוך שולחנות בגללו... אבל לזה נסמכת סטיה חמורה ומחירה מוות: אותן מלים שהנשים לא הורשו ללמוד היו קדושות, חובת המסירות למלים הקדושות ביטלה את החובה לשמור על החיים, אבותינו בחרו למות ולהוריד אלי בור גם את ילדיהם למענן, למען המלים הקדושות; ועל הפקרת הילדים מצד האמהות אני משתוממת. האם נשות ישראל, גם הן, היו מסורות למלים הקדושות - הגם שלא הכירו אותן - יותר מאשר לילדיהן? האם האינסטינקט האנושי פסח על נשות ישראל? האשה קיבלה את האות מן הגבר ושלטונו היה כה תקיף עד שהיא שכחה את קולה. איך יתכן רצף ארוך של נשים שאינן תובעות את זכות ההגנה על פרי בטנן בכל אותם ארועי קטל בהסכמה (עליה על המוקד לשם שמים).

ואמר יוסף בן מתתיהו, שחי במאה הראשונה לספירה, בספרו 'נגד אפיון' (שנכתב ברומא): "כי טבעי הוא ליהודים... להתייחס אל הספרים כמו אל מצוות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך."

הוויתור על החיים, לטובת קידוש השם והמלים שהוא לחש באזנו של מישהו, נתפס כאקט מסירות לאמונה וכמובן נחשב להפגנת גאווה יהודית. אך מתחת למחלצות היוקרתיות הללו של נאמנות וגאווה מקנן הזיווג הבלתי קדוש של האדרת המלים והדרת הנשים.