|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינדקס המאמרים
הייתי רוצה לראות אישה שתסכים לדברים שמעלה שמיל. לשיטתו, בעבר היה מקובל להכות נשים, וזה היה עניין חיובי מהמעלה הראשונה, ולא חלילה פשע נורא ובלתי נסלח. כך גם נוהגת ההלכה היהודית [2], אלא ששמיל אינו מנסה להכחיש זאת, אדרבא - מהצדיק גישה זו. כששמיל דן בשאלה מה עדיף - הכאת האישה או השמתה במצור כלכלי (האם לנקוט בגישת הרמב"ם או הראב"ד) הוא מצדד ברמב"ם, ומעדיף את הכאת האישה. כנראה אין הוא מבין שזו טריפה וזו נבלה. זה וגם זה הם דברים נוראיים שאסור לקבלם בשום חברה מתוקנת! האם באמת חושב שמיל, שעד ללפני מאתיים שנים "טבעם" של הנשים והילדים היה שונה? שהם קיבלו באהבה ובשמחה את הצלפות השוט? שאז זה לא גרם להם קשיים נפשיים? האם ישנה אישה שמוכנה לקבל טענה שכזו כאן וכיום? הדברים מזעזעים ושגויים גם יחד. לא טבעם של הנשים והילדים השתנה, אלא אמות המוסר של החברה בכללותה, גם של הגברים. העולם מתקדם והופך לנאור יותר, ודברים שבעבר נראו טריוויאליים היום נראים לנו, בצדק, מזעזעים. היום אנחנו הומאניים יותר מאשר לפני מאתיים שנים, כשאז היינו הומאניים יותר מאשר 700 שנים קודם לכן, ושוב - אז היינו הומאניים יותר מאשר 2000 שנים שקדמו להן, וכך הלאה לאחור בזמן. לא שפעם הנשים "שמחו לקבל מכות", אלא שהמוסר האנושי של החברה כולה משתפר לטובה עם השנים, ונמצא היום ברמה הגבוהה ביותר עד כה, אבל עדיין לא בשיא הרמה הנדרשת. גם ההלכה מראה סימני שינוי, טיפין טיפין, בהתאם לרוח הזמן, ולכן אין היא מתירה עוד הכאת נשים וילדים. אבל שמיל אינו יכול להגיד דבר שכזה שכן, לשיטתו, ה"מוסר" ההלכתי הוא אלוהי ואינו תלוי-אדם או חברה. מסיבה זו אין הוא מודה שאמות המוסר של החברה הן שהשתפרו, ויחד איתן גם ההלכה, אלא תולה את שינוי ההלכה בשינוי "טבעם" של הנשים והילדים באשר הם. שמיל מסיים את דבריו בקבלת העובדה, שאכן מעמד האישה בהלכה נחות מזה של הגבר, אבל הוא מעלה את השאלה - מה רע בכך, ועונה תוך שאלה נוספת אולי באמת המעמד של האישה נחות יותר אבל טוב לה בזה? על כך תענה כל אישה: לא! זה לא טוב! זה רע ואף גרוע! שמיל גם אינו נותן קרדיט מינימאלי לאנשים איתם הוא מדבר. אדם אינו צריך להכיר את כל הש"ס והפוסקים על-מנת להבין, שמשהו מאוד מעוות התקיים שם. סיבותיהם של הרמב"ם והראב"ד להתעללות באישה היו ללא ספק מטעמי חינוך, כשמעמד האישה בתקופתם היה בשפל המדרגה. אנחנו כיום רשאים להבין את מניעיהם, אולם איננו אמורים להזדהות או להסכים איתם.
תוספת המערכת:להלן טיעונים נוספים על דבריו של החרדי שמיל, כפי שהתקבלו מד"ר צופיה מלר, מי שכתבה את שני המאמרים באתר על מעמד האישה בהלכה היהודית, שהיוו את העילה לדבריו של שמיל: א. טענתו המקוממת הראשונה של שמיל היא, שאם עד לפני 200 שנה היה מאד מקובל שהבעל מכה את האישה והאב את בנו, "ואף אחד לא ראה בזה דבר רע". משמע - שאם זה אינו דבר רע, אפשר להמשיך בזאת גם היום! טענה זו היא לא רק שמרנית ונעדרת בצורה קיצונית כל אחיזה הגיונית, אלא שהיא גם אווילית, במחילה, מאין כמותה, בהתכחשה לכל קידמה ולכל שיפור במצבו של האדם מבחינה חברתית-תרבותית, טכנולוגית או בריאותית ומכל בחינה אחרת שהיא: חברתית - עד לפני 200 שנה לא הייתה על המדינה וחוקיה חובת דאגה מפני פגיעה בילדים על-ידי הוריהם או אפוטרופסיהם, או חובת חינוך לבנים ולבנות, ולא זכויות בחירה לנשים או לבני המעמדות הנמוכים. גם העבדות הייתה תופעה מוכרת, מותרת ומקובלת, כולל התעללות בעבדים ובשפחות, הכאתם ואינוסם, כאילו לא נחשבו בני אדם בכלל. האם עובדות אלה לכשעצמן יכולות וצריכות לספק הצדקה להמשכה של החרפה גם בתקופתנו? טכנולוגית - עד לפני 200 שנה היו כלי התחבורה היחידים עגלות או כרכרות עם סוסים או פרדות או רכיבה על חמורים או גמלים; כביסת הבגדים הייתה נעשית בנהר, והתאורה היחידה בבית וברחוב הייתה באמצעות נרות או עששיות, או לפידים. האם יהיה שמיל מוכן לוותר על התחבורה הממונעת בים באוויר וביבשה ולחזור לרכב על חמור, או ללכת ברגל כאבותיו? לוותר על מכונת הכביסה ולכבס את בגדיו בנהר (סליחה! למשימה זו היה שולח, מן הסתם, את רעייתו או את בנותיו הקטנות!)? ההיה מוכן לוותר על החשמל בביתו, ולהוסיף לקרוא ולכתוב לאור הנר? בריאותית - אם תוחלת החיים לפני כ-200 שנה הייתה כ- 40 שנה לגבר - בשל מגיפות ומחלות מדבקות - ולאישה אף פחות מזה (בגלל תמותה בעת הריונות ולידות) - ההיה שמיל מוכן לוותר על כ- 40 שנות חיים, ואף לסבול ממחלות ומגיפות (כמו דבר, שחפת, צרעת) בהן ייספו הוא וכל בני משפחתו ואהובי-נפשו? האין שמיל מסוגל לראות גם את החיובי לכלל האדם - כולל האישה והילדים - בזכות השינויים ששנות הקידמה הביאו לעולמנו? האם רק מה שנוח לו ומתאים להשקפותיו הפטריארכאליות-השוביניסטיות מקובל עליו, ואילו מה שבא להקל על הזולת ולכבדו - אפילו זולת זה הוא "רק" אישה או ילד - נראה לו מיותר??? ב. מיהו זה, ואיזה הוא אותו פוסק שקבע את "האמת" שבשמה בא שמיל "שחל שינוי גדול בטבען של נשים"? רק של נשים? לא של גברים? לא בתנאי החיים ובתפיסות החברתיות-תרבותיות של כלל החברה האנושית? ואם, אכן, חל שינוי כזה בטבען של הנשים - מיהו זה שקובע ששינוי זה הוא לרעתן? ולרעת החברה? האם נשים יודעות פחות טוב ממר שמיל הנכבד מה טוב להן? המשפט שלו: "אולי באמת המעמד של האישה נחות יותר אבל טוב לה בזה?"מתעקש להציג את האישה גם בימינו אלה, ממש כבימי קדם, כבורה (ומה הפלא? וכי לא גברים יהודים הם שפסקו: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות" סוטה כ', ו - "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים"סוטה ג'/ד'; במד' רבא ט'/נ"ד?) ומטומטמת עד כדי כך, שאינה יודעת אפילו מה טוב בשבילה. והרי אפילו בעלי-חיים נחותים יודעים היטב מה טוב להם! והרי גם על בעלי חיים אנו מגינים היום מהתאכזרות וממכות! האם כל מה שנוח לו, למר שמיל, ולשאר שוביניסטים כמותו, בהכרח הוא טוב גם לנשים המנוצלות על ידו - לאימו, לרעייתו, לאחותו או לבתו? האם ניסה אי-פעם בחייו להעמיד עצמו במקומה של אישה-שפחה, שמחייבים אותה להיכנע לכל גחמותיו של בעל קפריזי - ולעיתים רשע, אכזר ואלים - ולקבל ממנו מכות כאשר איננה מוכנה להיכנע לו? ג. על סירובו של שמיל לתת הסברים (אפולוגטיים, אלא מה?) לדבריהם של הרמב"ם והראב"ד, כיון שהוא מינה אותם "מומחים לדבר" - אשאל - מומחים למה? לפסיכולוגיה (שטרם פותחה כדיסציפלינה בזמנם) של נפש האישה? מניין "המומחיות" שלהם בנושא זה? איך בכלל מעז הוא להשוות את "מומחיותם" של שני פרשנים אלה בנושא זה למומחיות של רופאים בימינו בתחום התרופות? האם הרמב"ם שהיה רופא, אמנם, עבר איזו התמחות בתחומי הפסיכולוגיה של נפש האישה? בהתפתחותו הנפשית של הילד? מה, מלבד ניסיונו האישי, ולימודי התורה שלו, עושה אותו כשיר לשמש "מומחה" בעולם המדעים של זמננו, שהתפתח, התרחב והעמיק במשך מאות השנים שחלפו מאז ימיו ועד היום? האם שמיל היה מוכן לוותר היום על ניתוח לב-פתוח אם יזדקק לו, או על טיפולי אנטיביוטיקה מצילי-חיים, או על קוקטייל נגד איידס, ולהסתמך, לצורך בריאותו, על שיטותיו של הרמב"ם בלבד - וזאת - למרות שהרמב"ם היה רופא בשעתו? על טיעון אווילי זה יש להשיב לשמיל בשפתו שלו: "שמי שלא למד נושא מסוים באופן יסודי אין לו זכות להביע דעה מול אלו שכן למדו את הנושא". ולדעת מומחים בתחומי החינוך, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של ימינו, שלמדו איש איש את תחומו שנים רבות באקדמיה - לא במסכת "קידושין" שהוא מציע לנו, שנכתבה כולה בידי כמה גברים לפני אלפי שנים, טמונות הידיעה וההבנה לנפש הילד ולנפש האישה, אלא בכל הידע והתובנות שנצטברו במאות השנים האחרונות במדעים השונים, ואף במחקריהם של אלפי מומחים נוספים בתחומי המדעים הללו ואחרים, ושנבדקו והוכחו מחקרית גם בידי נשים חוקרות, ולא רק בידי גברים אינטרסנטיים, הזוכים בשליטה בזולתם ובשאר טובות הנאה כתוצאה מניצולן של נשים ושל ילדים חלשים מהם. ד. ולבסוף - על וידויו של שמיל, שמצטער על כך שלא הוכה בילדותו על-ידי אביו, והמודה בשמחה ובאהבה למורהו האלים, שהרבה להצליף בו בחגורה - אפשר להוסיף בשם המידע הבדוק והמוכח מדעית שמספקים לנו מומחי החינוך בן-ימינו, והפסיכולוגים, והפסיכיאטרים והסוציולוגים והאנתרופולוגים המומחים הגדולים ביותר בתחומם, שתופעת המזוכיזם (= האהבה הפתולוגית לעינוי עצמי ולהתייסרות האדם בידי זולתו או בידי עצמו) טרם פסה מן העולם; שיש לה גורמים וסיבות והסברים משלה בנפש מעוותת וחולה, ואם שמיל הוא מזוכיסט - הרי זו בעייתו שלו! אבל, אם, לעומת זאת, נשים ככלל, ונשים יהודיות בתוכן, אינן מזוכיסטיות, ואינן מוכנות, משום כך, ומשום סיבה אחרת, לסבול מכות מידי בעליהן - אפילו סבורים כך הרמב"ם, והראב"ד, ופטריארכלים שוביניסטים בני זמננו - ואף מנסים בכוחה של חוקה ארכאית שאבד עליה כלח לאנוס אותן להסכים לה ולחיות ל"אורה" - הרי זו בעיה של החברה כולה, ויש לפתרה, ובהקדם! [1] על מעמד האישה בהלכה תוכלו לקרוא גם כאן. או כאן [2] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה י': "אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט". ובהשגות על דברים אלו כתב הראב"ד: "מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע", כלומר לא יצליף בה, אלא רק ירעיב אותה עד שתיכנע לשרתו! מדובר בהחלט בפעולה שמבצע הבעל, ואין מטרתו ענישה, כי אם "חינוך". לשים את האישה "במקומה" למען לא תשוב לסורה פעם נוספת ושתדע שאין לה בכלל טעם לנסות ולהתנגד. חינוך לציות מוחלט וכנוע לבעל, שכמוהו כמעשה אילוף כלבים. [3] קיום יחסי מין בכל עת שיחפוץ הבעל הוא אחד מהתפקידים שהאישה חייבת בהן. רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה ז'): "נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו, ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המיטה ועומדת לשמש בפניו [לקיים איתו יחסי מין מתי שיחפוץ בכך]". וכבר קבעו חכמים אחרים שלאישה אין כל זכות על גופה בעניין הזה (ר' משה פירשטיין, שו"ת אגרות משה, אורח חיים, ד', סימן עה'): "משמע שהאישה משועבדת לבעל לתשמיש [קיום יחסי מין] בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה, אם היא בבריאותה; והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים", וכך מבואר גם בשו"ת חתם סופר (שו"ת חתם סופר, חלק ז' סימן כה'): "וחלף זה היא מכורה ומשועבדת לו לתשמיש מן התורה". ומה ייעשה לאישה המסרבת לכך? קראו את הערה 2. ינואר 2011 |
|||||||||
לגירסת הדפסה
| חברים ב- |  |
עוצב על ידי |  |
|||