|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינדקס המאמרים
מי שירצה לדעת מה דמות תהיה לה, למדינת ישראל היהודית-הלכתית בעוד 15- 20 שנה דהיינו, בעוד דור אחד בלבד - לא יזדקק להרבה דמיון. גם לא לתואר אקדמי בתחום העתידנות, ואפילו לא לכושר נבואי מופלא! כל שיהיה עליו לעשות הוא לצפות בסרט "סוראייה" שעלה לאחרונה לאקרנים בישראל. הסרט מספק לצופה תיאור מפורט ומדויק עד כדי אימה, למה שמצפה גם לנו, לחברה היהודית-ציונית החופשית-ליברלית, כאן, במדינת ישראל, אם נוסיף לשקוע בשנת החורף הדובית הממושכת שלנו, ולהתעלם, כפי שהתעלמו יהודים רבים בקהילות מרכז אירופה, מאזהרות בדבר השואה ההולכת וקרבה לפתחם. הסרט "סוראייה" מבוסס על סיפור אמיתי של שנאת נשים בחסות הדת, ועל האלימות שמפעיל אספסוף איראני כפרי באמצעות הברית הלא-קדושה של אנשי דת עם השלטונות המקומיים ועם החוק הדתי בפרשנותו ה"גמישה", המותאמת לגחמותיו ולאינטרסים האנוכיים של כל גבר חמדן, מרושע ומתנשא, באיראן הפונדמנטליסטית שלאחר הפלת השאח, והשתלטות האייאטולות על השלטון המרכזי, והמולות - אנשי הדת, בהם פושעים פליליים שהשתחררו ממאסר בעקבות המהפכה - על כפרים וישובים ברחבי המדינה. סיפור העלילה נכתב בידי פרידון סאבג'אם, עיתונאי צרפתי גולה ממוצא איראני, והפך בצרפת לספר רב-מכר ב- 1994. הסרט, ששמו במקור הוא: "סקילתה של סוראיה M " (THE STONING OF SORAYA M) צולם, לדברי מפיקיו, בכפר הררי באחת מארצות המזרח הרחוק, שאת שמו הם חוששים לגלות גם עתה.
מקרב שלל נושאים שהמשטר התיאוקרטי "טיפל" בהם ביד רמה ובזרוע נטויה, נושא מעמד האישה והסגתו לאחור, מהלך אלפי שנות תרבות אנושית, הוא הנושא המרכזי בסרט זה, כשם שהוא מרכזי בחייהן של כ- 50% מהאוכלוסייה האיראנית, כמו גם זו של שאר מדינות העולם. מבחינה זו, ולו רק מבחינה זו בלבד, השאלות האידיאולוגיות שעולות עימו לסדר היום החברתי-ציבורי, הופכות להיות גם שאלות של כמות, ולא רק של ערכים כמו שוויון, מוסר, או צדק. אך למגינת לב אין שאלה זו, העוסקת בכל הערכים הללו - שוויון, מוסר וצדק - מעוררות, ולו במעט, את מצפונו של העולם החופשי, ממש כשם ששאלת דיכוי היהודים, ולאחר מכן השמדתם, לא עוררו את מצפונו ערב מלחמת העולם השנייה ואפילו בעיצומה, כש"סוד" הפגיעה בזכויות מיעוטים כמו ההומוסקסואלים, היהודים, חולי-נפש או צוענים, שלא לומר השמדתם הפיסית השיטתית כבר הייתה ידועה לרבים. והרי לנו הצדקה נוספת להקבלה בין שתי הסיטואציות מעוררות הפלצות הללו!
סוראיה, אישה איראנית בת אחד הכפרים, מייצגת, ולא רק באופן סימבולי, אלא באופן הממשי, המוחשי והנאמן ביותר את שיטות דיכוייה, עד כדי
סקילתה בפועל, של האישה האיראנית, תחת שלטונה השוביניסטי של החונטה הגברית של דת האיסלם, בגילוייה הקיצוניים ביותר. כל זאת - תחת
מסווה של נאמנות, כביכול, להלכה האיסלמית, השריעה. יחסו של האב לבנותיו, להבדיל מבניו, מצטייר אף הוא בעלילה זו באור שחור משחור: עלי האב מוותר בקלות על אבהותו לשתי בנותיו ומוכן למסרן לידי אימן לא בשל טוב ליבו והתחשבותו, אלא כדי להיפטר מנטל כלכלתן. אביה של הילדה בת ה-14 מוכן למכרה לגבר נשוי ואב לארבעה שגילם כגילה, הקשיש ממנה בהרבה, כדי לפתור את בעיותיו הכלכליות. ואביה של סוראיה אף הוא לא זו בלבד שנותן הסכמתו למעשה הסקילה של בתו, אלא שאפילו על סף מותה הוודאי מתכחש ומתנכר לה, ומכריז עליה שאינה בתו והוא אינו אביה עוד. עלי הבעל המושחת, מצליח ללא כל קושי לשכנע את איש הדת החמדן, כמו גם את איברהים, ראש הכפר, לתת יד למעשה העוולה המשפטי הזה, ואפילו את שכנו, האשם, האלמן הטרי, אצלו עבדה סוראיה למחייתה, להצטרף כ"עד" להאשמת הכזב, כאילו עימו היא בגדה. האשם נאלץ להיכנע לתביעותיהם החוזרות ונשנות של עלי ושל המולה, בעקבות איומים עליו ועל בנו היחיד. גם בקרב נשות הכפר, שהיו אמורות, לכאורה, לגונן על הנאשמת, מתוך הכרת מסכת חייהן שלהן, המשפילה והאומללה, נכנעות בחלקן ללחץ החברתי הזה, ויש בהן גם כאלה השמחות לאיד מטעמים פסיכולוגיים מובנים, של פחד או של קנאה. כל אנשי הכפר, למעשה, שותפים לפשע המחריד של רציחתה בפרהסיה של בת כפרם האומללה, למרות שכולם יודעים, למעשה, שהיא נקייה מכל רבב. השותפות איננה רק שותפות פעילה, כמו זו של הנבלים היוזמים אותה והעומדים בראשה, אלא גם שותפות פסיבית שבמתן אישור והסכמה, כמו זו של ראש הכפר, או של חטטנות ויציקת שמן למדורה, כמו זו של רבות מנשות הכפר הרכלניות, ואפילו זו של כניעה ללחץ ורפיסות ביכולת העמידה על דעות, עקרונות וערכים, כמו אלה של האשם האלמן, כפוי הטובה. רק קול אחד, קולה של אישה אמיצה אחת - זהרה, דודתה של סוראיה - הוא שהביא את הסיפור לידיעתו של העולם המערבי, השותק והמתעלם. זהרה, שמאבקיה לאורך העלילה כולה למען חילוץ אחייניתה ממלתעותיהם של המעלילים, השופטים, המבצעים, וגם של העומדים מנגד, נקראת בפי אנשי הכפר "משוגעת", וכך הם גם מנסים לצייר אותה בעיני העיתונאי הזר הנקלע במקרה לזירת ההתרחשות יום אחד בלבד לאחר מעשה הסקילה האכזרי והנורא. האשמתו של אדם ב"שיגעון" כדי ליצור סביבו הילה של אי-אמון, היא אמצעי מוכר ומקובל בחברה דתית סגורה, כדי למנוע דליפתן של ידיעות בלתי-רצויות לעולם החיצון. הבמאי האמריקני ממוצא איראני, סיירוט נוורסטה מיטיב לאפיין כל אחת מן הדמויות המרכזיות ומדמויות המשנה, בהתאם לתפקיד שהיא ממלאת בעלילה. הסרט מוצג כטרגדיה יוונית, שעלילתו, ובעיקר סיומו הטראגי, ברורים מראש לכלל המשתתפים כמו גם לצופים. מקהלת האספסוף הגברי נותנת ביטוי מוחשי למה שסוראיה ודודתה, כנשים בודדות, נאלצות לעמוד בפניו. "קול המון כקול שדי", ניתן לומר על מקהלה אכזרית שכזו, שיש בתגובותיה ובכל אופן התנהלותה כדי לייאש גם את האמיצים בבני האדם. אפילו סוראיה מקבלת את גורלה האכזר מתוך השלמה, ורק ברגע שלפני הסקילה שואלת בזעקה, תוך התבוננות חדה בעיניו של כל אחד מן הגברים הקרובים לה: אביה, ראש העיר, בעלה, שכנה האשם וגם שני בניה, הנאלצים להשתתף במעשה הסקילה במו ידיהם הקטנות, כיצד זה הם נותנים יד למעשה הנפשע הזה. פרטי התהליך כולו מוצגים באיטיות נוראה: ליקוט האבנים בידי ילדי הכפר, ההתאספות, צעידתה הגאה של סוראיה למקום הסקילה, קשירתה, קבורתה עד המותניים בבור שהוכן לכך מבעוד מועד, והסקילה עצמה, שלה שותפים כל בני הכפר - מי המסתפק באבן אחת, ומי שהסדיזם שלו מוביל אותו לידות עוד ועוד אבנים. גדולות וקטנות יותר, אבל פוצעות לא פחות. נהמות הפרא של ההמון התובע דם, מלוות הן את השמעת גזר הדין, הן את מעשה הסקילה עצמו.
נוורסטה, במאי הסרט, אומר בראיון שנערך עימו: "בסיטואציות כאלה קודם נעלם ההיגיון ומיד אחר כך נעלמת האנושיות. בדרך כלל יש מישהו אחד
שמתנגד למעשים וכנגד כל הסיכויים מנסה להחזיר את האנשים לדרך הישר. בסיפור של סוראיה זוהי זהרה. היא אמנם לא הצליחה להציל את
סוראיה ממר גורלה, אבל נותנת תקווה לעתיד. הניצחון שלה, הרצון לשבור שתיקה הופכים למשהו שמספק השראה לכולנו".
סצנות רבות בעלילת הסרט יש בהן כדי לעורר מחשבות נוגות על גורלה של כל חברה אנושית המפקירה עצמה, ובעיקר את נשותיה, לשלטון הפונדמנטליזם הדתי. האזהרה שהסרט נושא עימו מיועדת לכול מי שמשלה עצמו, שהקידמה בתחום התרבותי סופה שתגבר על הקנאות החשוכה של חוקות הדת הקדומות. מהפכת ההאיאטולות הסיגה, כאמור, את החברה האיראנית שנות אור לאחור. מהפכות מסוגה עלולות לפרוץ גם בחברות הנאורות והמתקדמות ביותר, כפי שהוכיחה לנו ההיסטוריה האיראנית בת ימינו, כמו גם המהפכה האיסלמית הכלל עולמית, כולל טורקיה, החילונית עד לא מכבר, ושלטון אנשי הדת - הנוצרית כמו גם היהודית, לא פחות מן האיסלמית - עלול לחולל נסיגה תרבותית וחוקתית כזאת גם בכול אחת מן המדינות המערביות, או אלה הנחשבות נאורות ומתקדמות, אם לא מתוך תהליכים תרבותיים פנימיים, הרי מכורח דמוגראפי ליבראלי והמשטר הדמוקרטי השורר בהן. הפונדמנטליזם האורתודוקסי של היהדות בישראל אינו מעז, לפי שעה, "להשיב עטרה ליושנה" כפי שנוהגים מנהיגיה הדתיים לכנות את כוונתם בהשלטת ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית הקיצונית על חיי החברה היהודית בישראל. אם טרם נעשה הדבר עד כה במלוא היקפו, הרי זה רק משום שטרם ניתנה להם ההזדמנות לכך. "חמורו של משיח", דהיינו, הציונות החילונית, הכשירה למענם את הקרקע, תרתי משמע: עסקה בייבוש ביצות, בסלילת כבישים, בחריש-זריעה-נטיעה-קציר, ובכל עבודה בשדה ובבניין הארץ. קבצה גולים מכל קצווי הארץ, דאגה ליישבם ולהבטיח את קיומה של ישראל פיסית ודמוגראפית. בד בבד עם זאת - הקימה מוסדות "דתיים-רבניים" שאוכלסו ע"י עסקני-דת, ומוסדות חינוך ייחודיים להם, שפטרו את תלמידיהם מכל חובה אזרחית, החל בשירות צבאי, עבור ללימודי ליבה שיקנו להם מקצוע קונסטרוקטיבי ופרודוקטיבי, שיחייבם בתשלום מיסים למדינה, חוקקה למענם חוקים שאפשרו להם לזכות בכספים ייחודיים ע"ח משלם המיסים גם בתקופות בהן כרע תחת העול מחוסר יכולת לפרנס את משפחתו, ובעיקר - הפקידה בידיהם וביד מנהיגיהם את גורלם לשבט או לחסד של מיליוני אזרחי המדינה בכל הנוגע לנישואין וגירושין, לגיור, לקבורה, ולכל מה ששייך לאזרח בחייו הפרטיים ובפרהסיה הציבורית.
השלטת ההלכה היהודית בת אלפי השנים, הולכת וקורמת לעינינו ממש עור וגידים, אם באמצעות הויתור המודע על חוקה, כאתנן למפלגות
האורתודוקסיות, ואם באמצעות הצבת כל מכשול אפשרי בפני ניסיונות הפרדה בין דת למדינה. יותר מכל תחום נפגע מהליך זה מעמדה של
האישה, שאפלייתה החברתית מובנית בפרקטיקה של החברה היהודית לדורותיה, ומקורותיה הם שניים ביסודם, ואין להם כל קשר עם עולם
הערכים וההשקפות של התרבות בת ימינו: הכלל התופס לגבי אפליה מכל אחד מן הסוגים הללו הוא, בראש וראשונה, תפיסת הגבר כבעל מעמד משפטי עדיף לגבי כל מערכת יחסים אישית-משפחתית או ציבורית-פוליטית, הן לחובות, הן לזכויות. למותר לציין, כי המושג "שוויון בין המינים" היה זר לחברה הקדומה בכלל, ולחברה היהודית בתוך זה. לכל אחד משני המינים יועד מקום ותפקיד שונה וכללים אלה הציבו סולם היררכי ברור לבני שני המינים. הן סיפורי המקרא, הן החוקה המקראית והן ההלכה היהודית שבאה בעקבותיה, נותנים ביטוי ברור לשוני זה, המקבע בחוק ובנורמה את נחיתותה של האישה בהשוואה לגבר. בכלל זה - בכל הנוגע לחזקת האב על בתו.
לצורך ההשוואה בין סיפורה של סוראיה, האישה האיראנית, החיה תחת כנפי השריעה המוסלמית, לבין האישה הישראלית, החיה תחת כנפי ההלכה היהודית, שתיהן בעצם ימינו אלה, נשתמש להלן בכמה מן המוטיבים המרכזיים בסיפורה של סוראיה:
בדברים כ"ב/ 16נכתב: "ואמר אבי הנערה אל הזקנים: את בתי נתתי לאיש הזה לאישה", כלומר, לפי הנוהג קיימת, מפורשות, זכותו של האב להשיא את בתו לאשר יחפוץ. מסכת "כתובות" (דף מ"ו ע' ב'): "האב זכאי בבתו בקידושיה". רש"י מפרש: בקטנות ובנערות. הגדרת נערה, שהיא מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי. מגיל זה היא נחשבת בוגרת. בהקשר זה יש לציין עובדות מספר:
אחת העוולות המשפטיות שנגרמו לסוראיה במהלך האשמתה היא חובת ההוכחה של חפותה, וסביב סוגיה זו מתנהל דיון בו היא זועקת מפורשות: כיצד אוכל להוכיח שלא בגדתי???!!! ואכן, ההלכה היהודית, המכירה בקושי זה, של הוכחת אירוע שלא התרחש, היא מציינת מפורשות במקומות שונים בתלמוד: "וחכמים אומרין, המוציא מחברו, עליו הראיה" (למשל, מסכת בבא בתרא, סדר נזיקין, פרק ט' ו. ; סדר קודשים, מסכת בכורות, פרק ב' ו, ז, ח; סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, פרק ג', י"א; סדר נשים, מסכת גיטין , דף מ"ח, ב', גמרא; ספר נזקים, הלכות נזקי ממון פרק ו' י', י"ב; ועוד). כלל זה אינו תופס לגבי דין אישה סוטה. במקרה של דין סוטה (דינה של אישה נואפת) לא הבעל הקנאי הוא שנדרש להוכיח את חשדותיו, אלא על האישה לעמוד במבחן משפיל ואכזרי שאין לו כל קשר הגיוני להבאת ראיות. מאחר שקשה יותר, כאמור, להוכיח מעשה שלא נעשה מאשר מעשה שנעשה, כגון ניאוף - המתבצע בדרך כלל בסתר וללא עדים, פנה המחוקק המקראי לעזרת ה"מיסטיקה". גם במקרא, כמו בסיפורה של סוראיה, הבעל הוא היוזם הבלעדי של הבאת האישה בפני הכהן. המחסור בראיות גורם למשפטה להיות תלוי ברצונו הטוב ובמצב רוחו של הבעל, אם יקנא או לא יקנא לאשתו, ואם לקנאה זו יש או אין בסיס עובדתי כלשהו. כמו בחוקה האיסלמית הקדומה, לפיה נחרץ דינה של סוראיה, חובת הנאמנות בין איש לאשתו היא חובה חד-צדדית. האישה חייבת בנאמנות מוחלטת לבעלה, ואם הפרה אותה - היא נקראת "סוטה" וחייבת בעונש כבד, בעוד שעל הבעל מלכתחילה לא חלה כל נאמנות לרעייתו, כנאמר: "אמר רבי אלעי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיה" (חגיגה ט"ז/א; קידושין מ'/א; מועד קטן י"ז א'; [ועיין פירוש רש"י בשם רב האי גאון]. כלומר, לא הנאמנות לאשתו היא המחייבת אותו, אלא הפרהסייה, כלומר, רשות הציבור, היא זו שמחייבת אותו להימנע מחילול שם שמים ברבים... מערכת היחסים בין איש לאשתו מקבילה למערכת היחסים שבין עבד לאדוניו: העבד חייב בנאמנות לאדונו, ואילו האדון אינו חייב בנאמנות כלשהי לעבדו. גם זכות השחרור מעבדות היא חד-סטרית: האדון רשאי לשחרר את עבדו בכל עת, ולהעניק לו כתב שחרור, ואילו העבד אינו רשאי להשתחרר מעבדות ביזמתו. מערכת היחסים בין גברים לנשותיהם בכפר האיראני הנידח היא מערכת של כפיפות האישה לגבר בכל התחומים, האישי והציבורי, והיא מתבטאת, בין השאר, בעבודות שירות בלתי מתגמלות לו ולילדיהם ובמשק הבית, המוטלות על האישה לבדה. סוראיה אינה מקבלת מעלי, בעלה, די כסף להוצאות כלכלת הבית והזנת הילדים. עם זאת, הוא בא הביתה, לעיתים, כדי לאכול בחברת בניו, ומצווה על אשתו-שפחתו, לא בלי אלימות פיסית ונפשית לעיני ארבעת ילדיהם, למלא אחר כל רצונותיו ודרישותיו. אפשר, אמנם, לייחס מערכת יחסים א-סימטרית כזו, שלא לומר מעוותת ומרושעת, לא למערכת חוקית שלמה המקנה לגבר את ה"זכות" לנהוג באדנות כלפי רעייתו לחיים, ולא לפרט זה או אחר, בכל חברה אנושית מקדמת דנא. ואולם, לא כן כשמדובר בחוקה כתובה, המעניקה לגיטימציה לדפוס כזה של זוגיות בשם הסמכות הדתית ופרשניה לדורותיהם. ההלכה היהודית מכשירה מערכת יחסים כזו באמצעות מערכת פסקי הלכה מחייבים, ופרשנות של כתבים קדומים בעלי אופי מקודש, או בדרך של תיעוד מנהגים ומסורות מקובלות בעברה ההיסטורי של החברה, במגמה להכתיבן כקוד התנהגות מחייב גם לעתיד. להלן כמה דוגמאות להנחיות מעין אלה בכתבים המקודשים בעיני החברה האורתודוקסית היהודית:
מכל ההפליות, לדברי השופט חיים ה. כהן, בין איש לאשתו, "ההפליה שהיא אם (או אב) לכל ההפליות לרעת האישה הנשואה היא הפוליגמיה: הבעל רשאי לקחת נשים על אשתו ככל שירצה, ואילו היא צמודה אך לבעלה בלבד כל זמן נישואיהם - הוא המקדש, והיא "המקודשת"; כל שקידשן לעצמו, "מקודשות" לו; העבירה החמורה של "לא תנאף" נעברת רק על-ידי איש ששוכב עם אשתו של אחר, או על-ידי אשת איש השוכבת עם מי שאינו בעלה; אין "ניאוף" בשכיבת איש נשוי עם אישה שאינה נשואה לו ואינה נשואה לאחר. ואם כי רבנו גרשום מאור הגולה הטיל חרמו גם על מי שלוקח אישה על אשתו וכך למעשה אסר את הפוליגמיה, הרי הדיה והשלכותיה עודם מורגשים אצלנו כיום. פסק בית-דין שאישה פלונית חייבת להתגרש מבעלה, והאישה מסרבת לקבל גטה, יכול בית הדין לתת לבעל "היתר נישואין" המאפשר לו לקחת אישה אחרת, אף-על-פי שהנישואין הקודמים קיימים עוד; ואילו בעל שנתחייב במתן גט לאשתו ומסרב לתיתו, אין בית-דין יכול להתיר לאישה להינשא לאיש אחר. (מכאן "העגונות" המרובות, מסורבות גטין, שאינן יכולות להשתחרר מעוגן נישואיהן.) אותה הפליה קיימת במקרים של מחלת-נפש: אישה שמחמת מחלתה אינה מסוגלת לקבל גטה, מתירים לאיש לשאת אישה אחרת ("היתר מאה רבנים", השקול כנגד החרם של רבנו גרשום); ואילו בעל אשר מחמת מחלתו אינו מסוגל לתת גט לאשתו, אין אפילו אלף רבנים יכולים להתיר לאישה להינשא לאיש אחר. וכבר אמרו חכמי המשנה, "אינו דומה האיש המגרש לאישה המתגרשת, שהאישה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו" - והבחנה זו עודנה בתוקפה עומדת, על אף כל חרמיו של רבנו גרשום. (טעמו של הרמב"ם לגירושין מחמת מחלת-נפש, "שאין כוח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד", אמור אף הוא, למרבה הפליאה, רק באיש שצריך לדור בבית אחד עם אישה בלתי שפויה, ולא באישה הנאלצת לדור עם איש בלתי שפוי בבית אחד). (2)
דינם של הנואפים על פי המקרא הוא מוות בסקילה ע"י תושבי העיר. חשיבות הכרעת הבעל על הדין היא בכך, שיש לו רשות לוותר על הריגת הנואף. החברה הישראלית הקדומה השאירה את הענשת הנואף ליוזמת הפרט. בעניין זה דומה עונשה של סוראיה לעונשה של נואפת במקרא, שכן, גם שם אין דין סקילה לגבר שסוראיה, לכאורה, נאפה עימו, אלא רק לה. דיני אשה סוטה בדיני היהדות אינם שונים בעיקרון מדינן של מכשפות. ניאוף מחייב סקילה. אשה שבעלה חשד בה כי בגדה בו אמורה הייתה לעבור טכס משפיל של שתיית ''המים המאררים'' לפני הקהל. אם צבתה בטנה - הוכחה אשמתה ודינה סקילה. הסקילה הייתה מתבצעת (על פי חז"ל) באופן הבא: לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם מרדים שמהול ביין. תהליך זה משותף לכל ארבע מיתות בית הדין המקובלות ביהדות. מכאן - יש ייחוד לכל אחד מהם. לגבי סקילה: היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבידה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהייתה נשמתו יוצאת. לאחר מותו התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין, וזאת על פי דברים כ"א /22: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה". אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. על פי חז"ל, על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה. אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי.
הפרוצדורה של סקילת סוראיה דומה במידה רבה לתיאור הליכי הסקילה על-פי היהדות. למשל: חיוב מציאתם של שני עדים "כשרים" (גברים, כמובן!); תהלוכת הובלת המיועד/ת לסקילה, השלכת האבנים ע"י כל הנוכחים; מניעת קבורת הגופה לאחר הסקילה, והפקרתה עד שתירקב; ההבדל היחיד - אם כי רב המשמעות - בין גורלה של סוראייה M לבין המשפט העברי הוא זה, שבעוד משפט סקילתה של סוראייה, כמו משפטן של נשים מוסלמיות רבות אחרות בתקופתנו, אכן, מתקיים הלכה למעשה, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת (וממילא עבור יהדות התפוצות כולה!) לא המשפט העברי הוא המשפט השורר בכיפה אלא המשפט האזרחי, המתקדם ממנו מרחק שנות אור. עם זאת - חשוב שנזכור, שיש בעם היהודי אנשים שאינם מוותרים על רעיון השלטת המשפט העברי על החברה היהודית בישראל, יחד עם השלטתה של ההלכה היהודית על המדינה כולה, ואם תינתן להם ההזדמנות לממש את חזונם - גורלן של נשות ישראל לא יהיה שונה מגורלה של סוראייה, ומגורלן של נשים מוסלמיות נוספות במדינות הנחשלות. גם שר המשפטים נאמן לא יוכל להתחמק מאחריות למהפך כזה אם יתרחש, חלילה, בשל תרומת הצהרותיו לפנטזיות של אנשים הזויים, שכמו במקרה רצח רבין החליטו בשם הדת לקום ולעשות מעשה! הסרט "סקילתה של סוראיה M" צריך לשמש לנו כתובת על הקיר. רק עיוורים, מיתממים ושוביניסטים ציניקנים יתעלמו ממשמעות האיום העולה מן הסרט על חיינו שלנו כאן בארץ. --------------------------------
ינואר 2010 |
|||||||||||||||||||||||
לגירסת הדפסה
| חברים ב- |  |
עוצב על ידי |  |
|||