ושיודע לשאול -

ארבעה עשר מונולוגים של דתיים לשעבר

ספר מאת שמעון לב

חרגול הוצאה לאור, ת.ד. 11036 תל אביב
לקנות את הספר באינטרנט: מודן-חרגול

מתוך ההקדמה:

נעשיתי לא דתי בזמן השירות הצבאי, בתחילת שנות השמונים. לקח לי לא מעט זמן להעז ולהחליט - בגלל מחסומים חברתיים ופסיכולוגיים, אבל בעיקר בגלל השאלה "איך להגיד את זה להורים". כנער דתי עברתי פחות או יותר את המסלול המקובל: ישיבה תיכונית, הדרכה בבני עקיבא ופעילות (מועטה יחסית) בתנועת גוש אמונים, שהיתה אז בשיאה. דחיתי את הגיוס לצבא בשנה ולמדתי בישיבה הגבוהה מרכז הרב בירושלים, חוד החנית של הציונות הדתית-לאומית. במהלך שנה זו החלטתי סופית שאהיה לא דתי. חיכיתי להזדמנות. במהלך מלחמת לבנון, כשכבר הייתי חייל, הורדתי סופית את הכיפה.

. . .

אנחנו שומעים הרבה את סיפוריהם של החוזרים בתשובה, אבל בישראל חיים רבים מאנשי 'הכיפות הסרוגות' - בוגרי בני עקיבא, ישיבות ואולפנות תיכוניות - שעברו תהליך הפוך. ההערכות מדברות על כ- 15-25 אחוז מקרב הנוער הדתי-לאומי ש"הורידו את הכיפה". לא קל למצוא סטטיסטיקה מהימנה בנושא רגיש זה, ועוד פחות ברור כמה חרדים נעשו חילונים, אבל יש מקום להניח שמאז הקמת מדינת ישראל, יותר אנשים נעשו לא דתיים מאשר חזרו בתשובה.

שמעון לב, יפו 1998

הטקסט שלהלן הועתק מהכריכה האחורית של הספר:

על "חוזרים בתשובה" שומעים הרבה: אנשים שמסיבות שונות נטשו את היהדות החופשית של בית הוריהם והתחילו לקיים מצוות, ואפילו ניתקו את קשריהם עם העולם הרחב ונספחו אל קהילות החרדים. זהו תהליך שסופו תרבות סגורה, המבטיחה תשובה לכל שאלה.

עניינו של ספר זה הוא התהליך ההפוך: סיפוריהם של אלה שנולדו אל תוך קהילה דתית מגוננת, והעזו בכל זאת לשאול, אנשים שמאסו באור האחד, המוגבל, והעדיפו עליו את אי-הבהירות של חברה פתוחה, תרבות שמציעה תשובות שונות ומתירה לשאול שאלות חדשות, ומשאירה בידי היחיד את הזכות, והחובה, לבחור בעצמו.

זה אינו מעבר קל, וכל אחד מארבעה-עשר הגברים והנשים שאיתם שוחח שמעון לב - ושאת דבריהם העלה על הכתב כמונולוגים - עשה אותו בדרכו המיוחדת לו, והבודדה מאוד. בניגוד לחברה שממנה יצאו, בעולם החופשי איש לא חיכה להם ואיש לא תמך בהם.

שמעון לב עצמו, וכל גיבוריו האחרים של הספר, באו מלב היהדות הדתית-לאומית, מבתים שניסו לזווג "תורה עם דרך ארץ", רובם גם מקורבים לגוש אמונים, קבוצה שנחשבת - לפחות בעיני עצמה - לשאור שבעיסה הציונית. אלה סיפורים אישיים מאוד. עיקר הדברים אינו פוליטי, אבל לגבי רוב המשתתפים אפשר לומר כי משלמדו לשאול ומצאו להם קול אישי, לא רק גילו עולם מורכב ועשיר יותר, אלא גם פקחו את עיניהם לראות את העוול הנורא שעושה המשיחיות הדתית-לאומנית, יחד עם חסידיה החילונים, לגר היושב בתוכנו.