ספר חדש

קיצור תולדות יהוה - מאת ד"ר יגאל בן-נון

הוצאת רסלינג, שדר' יהודית 35 תל-אביב 6701637, טל: 03-6956704

בעריכת כתב חופש לנושאי ההיסטוריה של עם ישראל

תוך כדי הסבר מקיף ומאלף, המכונה בשם התמציתי "קיצור תולדות יהוה - האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?" מביא המחבר, ד"ר יגאל בן-נון, מחקר יסודי על המקורות לכתיבת ספרי המקרא ועל הפולחנים הדתיים הרבים והשונים שהתקיימו בארצות יהודה וישראל בעיקר באלף הראשון לפני הספירה תוך התמקדות באֵל יְהוָֹה.

"מלכות ישראל ויהודה לא היו מנותקות מתרבויות העמים סביבן", כתב המחבר במבוא לספר, ומדגיש - "גם לא בתחום הפולחן". המחקר פותח באירועים שהתרחשו בימיו של המלך יאשיהו - 641-609 לפנה"ס וסופר חצרו שפן בן אצליהו. בתקופתם, כמו גם בחיי המלכים במאות שקדמו להם, תושבי יהודה וישראל קיימו פולחנים דתיים לאלילים רבים, והדעה שהנחילו לנו מורינו לפיה "עם ישראל" שמר וסגד לאל אחד במסגרת האמונה הדתית ש"כוננה בידי משה" ו"ניתנה לעם במעמד הר סיני" הייתה - ולצערנו עדיין נותרת - דעה ברורה ומוצקת לכאורה - ראה טקסי "קבלת התורה" לקרת לימודי התנ"ך במרבית בתי הספר בזרם החינוך הכללי בארץ עם כניסת ילדינו בני ה-7 לכיתה ב' - ראה כאן וכאן.

תוך התבססות מקיפה על מקורות של העמים והתרבויות שהתקיימו במזרח התיכון הקדום, על חוקי מלכים ששלטו במרחב - אשור, חתים, בבל, מצרים ועוד, ועל סוגות של כתיבה - ספרותית, שירית והגותית, הגיע המחבר ד"ר יגאל בן-נון למסקנות - שחלקנו יודע מקצת עליהן, אבל בוודאי לא בהיקף ובעומק כזה, ובוודאי לא כולנו - עם ישראל שחי במאה ה-21 - לפיהן גילוי מקרי של ספר תורה בבית המקדש בתקופתם של המלך יאשיהו וסופר החצר הממולח שלו שפן בן אצליהו הביא לרפורמה רבת משמעות שהייתה אירוע מכונן בתפיסה האמונית של עמנו. בן-נון מצטט מספר מלכים ב כב 10-8 "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה. וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו".

"הסיפור", כותב בן-נון, "נמסר בידי המחבר בדרך אגב כדי לחזק בעיני הקורא את ההרגשה שהספר התגלה באקראי במהלך עבודות שיפוץ במקדש, ולנטוע בו תחושה שהכוונה למסמך בעל ערך רב, שחובר זמן רב קודם לכן, אך נשכח במקדש והתגלה זה עתה", וכדוגמה למקבילות רבות אחרות במקורות של העמים במרחב מביא בן-נון סיפור דומה ממצרים: "סיפור גילויו במקדש של ספר עתיק בימי יאשיהו מזכיר במפתיע סיפור דומה מימי שֵֹא בֵא כַּא מלך מצרים (702-716). שֵֹא בֵא כַּא מציין שבמהלך ביקורו במקדש האֵל פּתַח בעיר מוֹף הוא מצא מגילת פפירוס עתיקה שנאכלה בידי תולעים, ומיד הורה להעתיק את תוכנה על גבי אסטלת אבן קטנה... אפשר לראות בטקסט שנחרט על האסטלה יצירה מקורית שנכתבה בסגנון ארכאי בהוראת שֵֹא בֵא כַּא עצמו, שיזם תרמית גלויה". ובן-נון, תוך הסתמכות על מחקרה של קטרינה סטוֹט משנת 2005, מוסיף: "גילויו של חיבור עתיק המעניק תוקף לשינויים פולחניים אינו דבר נדיר בממלכות האזור, אנו מוצאים אותו בימי המלך מַווֵתֵלי החתי (1292-1272). בימיו נמצאה תפילה המזכירה נטישת חוקי האֵלים. המלך החתי הבטיח לעשות כמיטב יכולתו כדי לגלות את הנוסח הכתוב של ברית האֵלים, החוק האלוהי שנכפה על העם, ולמלא אחריו בהקפדה".

כך גם יאשיהו מלך ישראל. "גילויו" לכאורה של ספר תורה עתיק שנשכח, עוררו אותו לא רק למלא בקפידה את החוקים "הישנים", אלא, בסיוע שפן בן אצליהו ואנשי ספר אחרים, לכתוב ספרי תורה נוספים, שיהוו בסיס מתקבל על דעת העם, לפיו מה שכתוב בספר שהתגלה זה עתה מבוסס על היסטוריה "אמינה ובדוקה" במשך אלפי שנים קודם לכן, ובכך לייצב בסיס איתן למהפיכה הדתית שיצר.

האירועים שהיו בימי המלך יאשיהו מהווים לחוקר יגאל בן-נון בסיס להבנת מהותו של האל יהוָֹה - מוצאו, תכונותיו ומקומו בפולחן הישראלי ובמסורות של עמים אחרים באזור, ושאלת הימצאותו בבית המקדש. בפרק "מוצאו של יהוה" מעלה בן-נון את ההשערה הרווחת בקרב חוקרים רבים, שמוצאו של האל יהוה הוא בדרום עבר הירדן המזרחי, בשטחי אדום ומדיין. את השערתו זו מבסס בן-נון על שלוש שירות עתיקות הקיימות בתנ"ך - שירת דבורה בספר שופטים פרק ה', ברכת משה החותמת את ספר דברים, ותפילת הנביא חבקוק (פרק ג). שלוש שירות אלו, כותב בן-נון, הועלו על הכתב לא לפני המאה ה-8, ומרבית החוקרים רואים בשירת דבורה את אחד הטקסטים העתיקים ביותר בספרייה המקראית. שלוש שירות אלו מדברות על שעיר, אדום והר פארן כמקומות מוצאו של יהוה - יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם (שירת דבורה, שופטים ה4); וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (ברכת משה, דברים לג2); אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן... וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה (חבקוק ג3).

(מתוך עמוד 174)

לדברי בן-נון, חוקרת ספרות מצרים העתיקה נילי שופק מצאה בשירתו של חבקוק "השפעה משירה מצרית מימי אחנאתן", והכוונה בעיקר לביטויים "קרניים מידו לו" ו-"ונגה כאור תהיה", שכן באיקונוגרפיות של אותה תקופה מוצאים את גלגל החמה, סמל לאל החדש אתן, ממנו יוצאות קרניים שבקצותיהן כפות ידיים מושיטות סמלי כוח (ואס) וחיים (ענח') למלך, לאשתו נפרטיטי ולילדיהם". בן-נון מוצא דמיון רב בין מעשיו של המלך יאשיהו לבין יוזמתו של המלך המצרי אחנאתן - אמנחותפ ה-4 במצרים (1337-1353 לפנה"ס) - כשבע מאות שנה קודם לכן. אחנאתן מיסֵד במצרים אמונה באל אחד - אמון (או אמן), שהוא אל השמש הנצחי, בורא שמים וארץ מעניק חיים ושולט על כל ארצות תבל. במקביל למיסוד אמונה מונותאיסטית זו הרס אחנאתן את מקדשי האלים האחרים ורדף את הכוהנים של האלי השמש האחרים.

האל אתן
(מתוך האינטרנט)

את מחקרו על יהוה ביקש ד"ר בן-נון לסיים "בסוגיית הצבתם של פסלים במקדשים, בעיקר בבית יהוה בירושלים... עדויות חוץ מקראיות על נוכחותם של פסלי אלים במקדשי ישראל אנו מוצאים בכתובת מימי סרגון ה-2 שכבש את הממלכה בשנת 722". במקרא עצמו הדבר מוזכר לא פעם, ועל המלך מנשה נכתב במפורש: וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל-דָּוִד וְאֶל-שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם (מלכים ב כא7).

במקומות רבים במקרא חוזרים - בווריאציות שונות - על איסורים והפחדות בעונשים בשל עשייה והצבה של פסלים. בספר שמות מודגשים גם פרטים ספציפיים לגבי אותם פסלים - לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם (שמות כ19), ובן-נון אומר: "אם נוהג עשיית פסלים, ופסלים מפוארים, לא היה כה נפוץ, לא היה צורך לאסור אותו בצורה כה נחרצת", וממשיך ושואל: "מה עומד מאחורי כוונתו - של המחבר הרפורמי הבתר-מלכותי - לאסור את ייצוגו של יהוה בפסלים כמקובל בעולם העתיק?", והוא ממשיך ומסיק, שהאיסור על ייצוגו של יהוה באמצעות פסל נובע מכך שייצוגו בפסלים היה נפוץ ומקובל. את התשובה לשאלה יש לחפש להערכתי במצב של פחוות יהוד בתקופה הפרסית. "בתקופה זו אוכלוסיית יהוד הייתה דלה, המקדש הירושלמי היה צנוע, והמחבר (מחבר הספר המקראי) חיפש פיתרון פילוסופי למצב שנבע ממצוקה חברתית-פוליטית, ותירץ את העדר אֵלים ופסליהם לא מטעמע מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש, הפוסל את קיומם של אלים רבים, וגם אוסר על ייצוגם באמצעות פסלים".

(מתוך עמוד 181)

דעתו של ד"ר בן-נון בסוגיה זו ברורה: פסלי האל יהוה היו קיימים ושימשו את העם באירועים רבים, ואת דעתו, המבוססת על מקורות שונים ועל דעות של חוקרים רבים לפניו הוא מסכם בקביעות הבאות:

(א) "לסיכום, אפשר לומר שישראלים ויהודאים ראו באירועים חגיגיים את פסלי יהוה כפי שאבותיהם האגדתיים חזו ביהוה עצמו; הם סגדו, כרעו ברך, השתחוו ונפלו ארצה בפני פסליו במקדשים ואף חזו בפסלו בתהלוכות שבהן נשאו אותו, הוציאו אותו ממקדשו והכניסו אותו בחזרה למקומו בתהלוכות ניצחון בראש הצבא" (עמ' 347);

(ב) "שפע של מזמורים ליטורגיים" (מסקנה זו מובאת לאחר תצוגה של ראיות רבות ממקורות מקראיים( "מתארים תהלוכות וטקסי המלכה הן הוכחה ברורה לנחיצותם של פסלים המייצגים את יהוה לצורכי תהלוכות. הפעלים התלויים בשמו של יהוה אינם מכוונים לרמזים אלגוריים אלא לסצנות ממשיות שבהן נישאו פסלים בתהלוכות והעם השתחווה בפניהם" (עמ' 354);

(ג) "קיומו של פוליתאיזם על גווניו השונים בספרייה המקראית אינו זקוק עוד להוכחה. האם נכון לומר שבני ישראל היו שונים בפולחנם משאר העמים? האם נכונה אמרתו של בלעם בן בעור לבני ישראל ש'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' (במדבר כג9)? האם אפשר עדיין לטעון שקיימת תפיסה אחת ויחידה של האלוהות במקרא? האם המקרא היה הממציא הבלעדי של האמונה באל אחד, במנותק משאר העמים? האם נכונה התפיסה האפולוגטית שרואה בפוליתאיזם בהיסטוריה תקופה שלילית לעומת הדתות המונותיאיסטיות? גם כאשר התפתחה בהדרגה האמונה באלוהות אחת בלעדית ואוניברסלית, כל דת שייכה את האלוהות היחידה לעצמה, פסלה את אלוהות יריבותיה, ונלחמה במאמיני שאר הדתות המונותאיסטיות" - ונכון להוסיף כאן - ועד עצם היום הזה ממשיכה כל דת מונותאיסטית בתבל בה אנו חיים לפסול את אלוהות יריבותיה המונתאיסטיות ולהילחם במאמיניה עד כדי רצח-עם.

ספרו של בן-נון אוחז 457 עמודים, הכוללים שבעה פרקים: הפולחן הישראלי וזיקתו לתרבות האזור, התפנית הדרמתית בימי יאשיהו, מוצאו של יהוה, יהוה בכתובות עתיקות, מסורות מקבילות על מוצא הישראלים, יהוה במסורת יציאת מצרים, תכונותיו של יהוה ופמלייתו, והאם היה פסל של יהוה בבית המקדש.

לספר רשימה ארוכה ומרשימה של אסמכתאות ומקורות, וקריאתו מומלצת לכל אדם.

ראו גם: יצירתו הגדולה של שפן