פרשת השבוע באתר "חופש"
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

כי תשא

שמות ל' / 11 - ל"ד

מאת צופיה מלר

ד"ר צופיה מלר היא חוקרת ומרצה בהוראת המדעים, מורה לשעבר במקצועות התנ"ך והספרות העברית, עורכת לשונית של הביטאון "יהדות חופשית", מחברת הספרים "ציידי הנפשות" (1998) ו"שדים מגיחים מאפלה" (2000), בהוצאת זמורה-ביתן.

פרשת "כי תשא" היא אחת הפרשיות הטעונות ביותר מבחינה רגשית מבין פרשיות התורה, שכן כלול בה החטא הנחשב כחמור מבין חטאי העם, הלא הוא חטא העגל: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אליי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב / 1-4).

עגל הזהב
ציור על צלחת מיוליקה
צייר אלמוני מאורבינו, איטליה, 1550 לערך

דורות על דורות שימש מעשה פולחני זה של "בגידת" העם באלוהיו למשל ולשנינה, וסמל לשפלותו של העם ולכפיות הטובה שלו, כביכול, כלפי אלוהים, שבחר בו מכל האומות, והוציאו מעבדות לחירות, והוליכו במדבר כדי להנחילו את הארץ המובטחת. וזמן כה קצר לאחר מעמד הר סיני "חטאו בבוגדם" בו. העונש על החטא הפולחני הזה היה חמור אף הוא מאין כמוהו: טבח של שלושת אלפי איש ביום אחד, אשר נעשה לא במישרין ע"י אלוהים, ואף לא בידי אויב וצר מבני העמים האחרים - כפי שנעשה הדבר במקרים אחרים במקרא, בהם שימשו עמים זרים (כמו בבל) "מטה זעם" ביד אלוהים כדי להעניש את העם על חטאיו. הטבח בוצע בידי בני העם עצמו לפי צו מגבוה:

"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר יהוה אלוהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום ליהוה כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב / 26-29).

פסל עגל מברונזה
התגלה בעבר הירדן, מהמאה ה-12 לפנה"ס לערך
הסבר לצירוף תמונות הבקר לפרשה זו - בתחתית הדף

נקודת חיבור מוזרה זו בין החטא (שבין אדם לאלוהיו) לבין העונש (שנעשה בידי אדם בחברו) מעורר כמה וכמה שאלות שעניינן נאמנות לטקסט, מוסר וצדק:

- סיפור מחריד זה נותן היתר חוקי לכך, שבהעדר משפט צדק, המחייב הבאת עדים, התדיינות משפטית וכו' במקרה של חטא המחייב עונש מוות, נתון שיקול הדעת בשאלה את מי להעניש במוות ואת מי לא - לא בידי שופטים, אלא בידי ההמון, שבשיטת לינץ' עוברים "משער לשער" ומחליטים שרירותית את מי להרוג ואת מי לא. האם לזאת משפט צדק ייקרא?

- מדוע לא מוצה הדין עם אהרן עצמו? האם לא שימש כמנהיג לעם בהעדר משה אחיו, ולכן היה חייב לקבל על עצמו אחריות למעשה - ולא רק אחריות מיניסטריאלית בלבד, אלא גם אחריות של שותף פעיל ומבצע ראשי של ה"חטא"? האם דמו "כחול" יותר מדמם של 3,000 הנטבחים? האין זה ראוי שמנהיג ישמש דוגמא לצאן מרעיתו? והרי אהרן אפילו לא ניסה לשכנע אותם לנהוג אחרת!

יתר על כן. אהרן לא זו בלבד שלא נענש על שותפותו במעשה, אלא שאפילו הוענק לו פרס של כהונת עולם, לו ולבניו אחריו! פרס דומה של קידום במעמד ותפקיד לאחר רצח בדם קר ללא משפט חזר על עצמו גם בפרשת פנחס, כשפנחס, נכדו של אהרן, רצח זוג נאהבים, ובשם ה"קנאות לאלוהי ישראל" זכה בכהונת הכוהן הגדול הוא ובניו אחריו (במדבר כ"ה / 6-15).

- בני שבט לוי, שבטם של משה ואהרן, התייצבו לקריאה "מי לה' אלי" כשבט היחיד מכל העם, שמנה, כזכור, 12 שבטים. לבד מן החשד הסביר, שהתייצבותם לימין משה נבעה ממניעים עדתיים - רצון לשמור על המנהיגות "בתוך המשפחה", כלומר, בתוך השבט - מתעוררת השאלה מדוע נטבחו "רק" 3,000 איש ולא כל העם? הרי נאמר במפורש: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב..." וגו'. על פי מה החליטו בני לוי את מי יש להרוג ואת מי לא? ואם תאמר שהומתו רק ראשי המרד, המנהיגים, האין זה מחזירנו לשאלה: ומה בדבר המנהיג הראשי, אהרן, ובני משפחתו? האין זה נראה יותר כמאבק בין-שבטי על מנהיגות העם, מאשר קנאה טהורה לאמונה באל? נכון שמאוחר יותר פרצה גם מגפה בעם, אבל זה עדיין עונש קולקטיבי וסלקטיבי שאיננו מעיד על שוויון בדין.

זאת ועוד. טבח זה שעשו בני לוי ללא משפט בבני אדם שסברו כי חטאו להם, איננו ראשון בתולדותיו של השבט, שבניו נועדו לשמש מורי העם לדורותיו. פרק ל"ד בבראשית מספר לנו על הטבח שערכו האחים שמעון ולוי ב"כל זכר" בבני שכם, כנקמה על אונס דינה אחותם, ובנוסף בזזו את העיר, וגזלו את צאנם ואת בקרם ואת כל טפם ונשותיהם (שם, פסוקים 25-31). מעשה נקמה זה של טבח וביזה נעשה לאחר הסכם שנחתם בין יעקב ובניו לבין בני שכם בעקבות אותו אונס, ובו קיבלו בני שכם על עצמם את כל התנאים שהטילו עליהם יעקב ובניו, אלא ששמעון ולוי הפרו את ההסכם בצורה בוטה. יעקב אביהם, שהכיר את אופיים של בניו חמומי המוח, ציין זאת מפורשות בפרק הברכות לבניו (בראשית מ"ט / 5-7). את כוונותיו של יעקב לפירוד ולתפוצה הפכו בני שבט לוי לברכה: כהונת עולם, הוראה, מעשרות (המיסים של אז) וכל היוקרה שעם יכול להעניק לבניו. מגמתיות זו נמשכת לאורך השנים לאהרן, ואחר כך לפנחס, עד ימינו אלה.

משה ולוחות הברית
רפאל סאנציו
צייר איטלקי, 1483-1520
שמן על בד, הוותיקן, רומא

פרשנים יהודים לדורותיהם התייחסו לשאלות אלה שמעורר מעשה העגל וספיחיו, אך בדרך מאוד מגמתית: המגמה הכללית בפרשנות היא להגן על גיבורי המעשה בכל מחיר! להצדיק אפילו את הפשע הנתעב ביותר - אם אך נעשה "בשם שמים". ומה נתעב יותר מאשר טבח אכזרי של אלפי אנשים בידי אחיהם ללא משפט?

פרשנות זו של חז"ל נעשתה בדרכים שונות. בחלקה - ע"י התעלמות מן השאלות המוסריות שהסיפור מעורר. לעתים נפתרת הבעיה ע"י תוספות ו"השלמות" של מדרשים ואגדות מפי העם, שאין להן כל אחיזה בטקסט המקראי עצמו. ולפעמים - בדרך של הסתמכות על קוצו של יו"ד בטקסט המקראי, כשהפירוש הניתן נובע מדעתו האישית המוקדמת של הפרשן לגבי אופי הדמויות ואפולוגטיקה (התנצלות) על כוונותיהם, הטובות כביכול. להלן כמה דוגמאות לשיטת פרשנות זו:

- במסכת סנהדרין ס"ג, עמ' א' נאמר: "אלמלא וו' של העלוך (לשון רבים) נתחייבו שונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור) כלייה." כלומר - אילו נכתב 'העלך' (ללא וו') היו בני ישראל כולם חייבים בכליה. המונח 'שונאיהם' בא למנוע אמירה מפורשת, כדי שלא יבוא בעקבותיה חס וחלילה מימוש לאמירה. חז"ל מרבים להשתמש במקרים כאלה בלשון סגי נהור, כלומר - לשון היפוך, או כפי שהילדים נוהגים לומר "בשין-קוף-ריש" (בשקר). במילים אחרות: האות וו' נותנת לפרשני התלמוד צידוק כלשהו, "כאילללו" חשבו בני ישראל שגם האלוהים וגם עגל הזהב העלו אותם מארץ מצרים.

- להצדקתו של אהרן התגייס גם הפרשן הידוע ר' אברהם אבן עזרא בדבריו: "אם מעשה העגל עבודה זרה, למה פחד אהרן שייהרג, והלא חסידים מישראל שלא הגיעה דרגתם לפרסת כף רגל אהרן מתו על קידוש ה'. ואם הוא עשה עבודה זרה חייב היה משה להרגו קודם עובדי העגל. והנה התפלל עליו משה והעובדים הרג. ואיך היה אחר כך מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות."

שלוש תשובות נותן כאן אבן עזרא להגנתו של אהרן: (א) כי משה התפלל עליו (אח שלו או לא אח שלו?); (ב) כדי שיהיה תירוץ למנות אותו לכוהן, אותו ואת בניו אחריו עד סוף כל הדורות, או בלשוננו כיום - לבעוט אותו כלפי מעלה... (ג) אהרן היה בדרגת חסידות גבוהה ביותר (למה? ככה!). והרי גם לו היה כזה צדיק, האין מעשה העגל כשלעצמו מחייב להורידו מדרגתו?

- ועוד אמר אבן עזרא (שמות רבה, פרשת תצוה, ל"ז, ב'): "ומשה היה סבור, שהיה אהרן שותף עימהם והיה בליבו עליו, אמר לו הקב"ה: משה, יודע אני כוונתו של אהרן אחיך הייתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו (התנשא למרד) ונטל את הציפורן (כלי נשק) לחדר בית אביו. אמר לו פדגוגו (מחנכו): אל תייגע עצמך, תן לי ואני אחתור; הציץ המלך עליו ואמר לו: יודע אני היאך הייתה כוונתך, חייך, איני משליט ברייה על פלטין (ארמון) שלי אלא אתה. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן: קום עשה לנו אלוהים. אמר להם: פרקו נזמי הזהב. אמר להם: אני כוהן ואני אעשה אותו ואקריב לפניו. והוא לא נתעסק אלא כדי לעכבן עד שיבוא משה."

ראש פרה מאלבסטר
שימש פולחן לאלה המצרית חתחור - Hathor
1580 עד 1370 לפנה"ס
הסבר לצירוף תמונות הבקר לפרשה זו - בתחתית הדף

אבן עזרא מפרש שאהרן ביקש מהם את נזמי הזהב שלהם רק כדי לעכב את מעשה העגל, עד שיבוא משה. כלומר - שיתוף הפעולה עם בני העם הוא מתוך כוונה לטובה, להשהות את המעשה, בתקווה שמשה יגיע בינתיים, והישועה תבוא סוף סוף...

ואני שואלת: היכן יש בסיפור עצמו עדות כלשהי לניסיון העיכוב בידי אהרן? על פי הכתוב הוא איננו מנסה אפילו להתווכח איתם, או לשכנע אותם, אלא נענה מיד לדרישתם ואומר להם: "פרקו נזמי הזהב..." ועוד שואלת אני: כיצד אפשר אחרת לבנות עגל אם לא בדרך זו? לו היה בונה אותו מעץ - הרי גם אז היה הדבר גוזל זמן, ומעכב. האם לא היה ברור לבני ישראל כשפנו אל אהרן כי בניית עגל זהב גוזלת זמן? למה לייחס את הדחייה הכל כך מובנת מאליה דווקא לכוונתו "הטובה" של אהרן? לפי התיאור בספר נראה דווקא שאהרן היה זה שהזדרז מאוד לסיים את בניית העגל והזבח לו לפני בואו של משה. לו באמת היה רוצה לעכב את המעשה, האם לא היה מזמין את בצלאל האמן ואת שאר האמנים שישבו, יתכננו, יעצבו ויחרטו את הפסל, כפי שעשו מאוחר יותר לגבי המשכן?

ושאלה אחרונה לעניין זה: בתחקיר שעושה משה לאהרן אחיו עם שובו - מדוע אין לפירוש זה של אבן עזרא כל זכר בדבריו? האין זה הגיוני שאהרן עצמו היה מעלה הסבר כזה להגנתו, כשהיה עליו להתנצל לפני משה על מעשהו? שהרי מה אומר אהרן למשה (ל"ב / 22-24): (א) העם הוא רע; (ב) העם ביקש ממני; (ג) אנחנו לא ידענו מה קרה לך, משה (אולי מת?); (ד) אז הסכמתי "ויצא העגל הזה".

האם אבן עזרא יודע יותר טוב מאהרן מה היתה כוונתו כשבנה את העגל?

עגל הזהב
ג'קופו רובוסטי טינטורטו
צייר איטלקי במאה ה-16
1518-1594
שמן על בד, מוזיאון מדונה דל'אורטו, ונציה

- דוגמה נוספת לפרשנות המנסה לגונן על גיבורי התנ"ך היא זו המעבירה את האחריות ממנהיגי העם לאחרים. ניסיונות כאלה ניתן למצוא באגדות רבות שמלוות את תרבותו של העם היהודי לדורותיו. האגדות הן ברובן יפות ומרתקות, שובות את הלב ואת הדמיון, ואין ספק שהן תרמו לא מעט לעיצוב דמותו הרוחנית וחינוכו של העם. אלא שחברה בוגרת נבדלת מחברה פרימיטיבית ביכולתה לדעת להבחין בין מיתוסים וסיפורי אגדה - ויהיו אלה בעלי מגמה חינוכית ומוסרית טובה ככל שתהיה - לבין מציאות וערכים שעליהם יש להשתית את השקפת העולם של הפרט ושל החברה. בפועל - ההלכה היהודית, האגדה והמדרשים משמשים בערבוביה כזו, עד שאין כל הבחנה ביניהם. כך גם בסיפור העגל: האגדה מספרת לנו על מעשה העגל את הדברים הבאים (מתוך ספרו של לוי גינזבורג 'אגדות היהודים', הוצאת מסדה, תשכ"ז): "... בא השטן בשישה עשר בתמוז והעלה דמות חושך ואפלה, דמות ענן וערפל ועשה ערבוביה בלבבם, לומר: ודאי מת משה, שהרי בא כבר שש ועדין משה לא בא. אותה שעה נתכנסו ערב רב מן העם, ובראשם המכשפים יונוס ויומברוס, ונתקהלו כולם על אהרן ואמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו. אמרו לו: המצרים היו נושאים אלוהיהם עימהם, ורואים אותו לפניהם, ומזמרים ומרקדים לפניו. אף אתה עשה לנו אלוהים כאלוהי מצרים, ונראה אותו לפנינו ונזמר ונרקוד לפניו. חור בן מרים, בן אחותו של משה, מגדולי הדור היה, ומאפרתי שבט יהודה, ומינהו משה שיהיה הוא ואהרן אחיו פרנסים, עד שירד מן ההר. כיוון ששמע חור כן, התחיל גוער בהם ומוכיחם בדברים קשים. אמר להן: ארוכי צוואר! אין אתם נזכרים כמה ניסים עשה לכם הקדוש ברוך הוא? מייד עמדו עליו בזויים שבישראל והרגוהו."

כלומר: השטן אשם, הערב רב (בני עמים זרים, שנסתפחו לבני ישראל בצאתם מצרים) אשמים. רק אני, אהרן הכוהן הגדול, מנהיג העם, אינני אשם! וגם בני ישראל עצמם אינם אשמים!

ואני שואלת: וכי כיצד ישנו בני ישראל ממידותיהם הרעות אם לא יכירו באשמתם? כיצד נוכל לצפות למנהיגות טובה וראויה אם לא תיקח המנהיגות על עצמה אחריות למעשיה? כיצד נוכל להנהיג משפט צדק אם דין שונה לאחד האדם ולמורם מעם?

לכך לא מצאתי תשובה אמיתית וכנה במקורותינו!

שור מלכותי בארמון סרגון ה-2
אשור, המאה ה-8 לפנה"ס
הסבר לצירוף תמונות הבקר לפרשה זו - בתחתית הדף

הסבר לצירוף תמונות הבקר לפרשה זו:

בפרשה זו מדובר במעשה העגל - עגל הזהב - שבא לשמש אלוהים במקום אלוהיו של משה (ראה דיון בפרשה). בניית עגל זהב בידי אהרן ובני ישראל לא הייתה מנותקת מהמציאות של אותם זמנים: השור, הפרה והעגל שימשו אלים לעמים אחרים שחיו באזור. תקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר - גם אם לא היו כך בפועל - מוערכים לתקופה של 1400 עד 1200 לפנה"ס. אלילי הבקר שכאן הם דוגמאות מפולחנות דתיים שרווחו באותה תקופה בארצות המזרח התיכון, פלוס מינוס כמה מאות שנים.