פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

תזריע-מצורע

ויקרא י"ב-ט"ו

מאת דן מלר

פרשיות תזריע-מצורע בספר ויקרא, הצמודות זו לזו, מרכזות בארבעת פרקיהן נושאים שונים לכאורה זה מזה: "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים" (י"ב / 2), "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (י"ב / 5), "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (י"ג / 2), "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים" (י"ג / 47), "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית" (י"ד / 34-35), "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ט"ו / 2), "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ט"ו / 16).

השאלה שנשאלת היא, מה למחלות עור מזהמות כמו צרעת, בהרת, ספחת או שאת, פצעים מפרישים - זוב מבשרו, ולתהליכים ביולוגיים טבעיים, שאין בהם מחלה או זיהום? כמו לידה של בן או בת (על פי ההלכה "הטומאה" בלידת בת היא כפולה ומכופלת מזו שבלידת בן, שכן על "טומאתה" של האם מתווספת גם "טומאתה" של תינוקת שאך זה נולדה), וסת כתהליך ביולוגי מחזורי טבעי של האישה, או זרעו של גבר, כשהוא נפלט לחללו של עולם במקום לחללה של אישה? המשותף לנושאים השונים והבלתי-מתקשרים הללו הוא פחד שהיה קיים בימי קדם מדברים לא ידועים ולא מובנים, ושאין לו עוד הצדקה בימינו אנו. הפחד מתורגם למהות שיש לה משמעות מיסטית - ה"טומאה", ככתוב בפרשה: (י"ד / 54-57): "זאת התורה לכל נגע צרעת ולנתק; ולצרעת הבגד ולבית; ולשאת ולספחת ולבהרת; להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת הצרעת". הפרשה שלפנינו מתייחסת, אפוא, לתורת ה"טומאה" ודרכי ה"היטהרות" ממנה.

קיקימורה ודומובויי (שריטילי)
אלילי הבית באמונה העממית הסלאבית
באמונות עממיות רבות משתלט הפחד מהבלתי ידוע והלא מוכר על האדם, וזאת בתמיכתו
הנלהבת של הממסד הדתי, המעודד את התהליך לצורך הגברת אחיזתו ושליטתו בהמונים.

עניין ה"טומאה" שבתורה גרם, מן הסתם, אי נוחות לרבים מהמפרשים, שניסו למצוא בפרקים אלה את שאין בהם. פרופ' נחמה ליבוביץ בדרשתה השבועית סוברת, שיש משהו מן העל-טבעי, מעשה נפלאות הבורא הנותן אזהרות ליראיו [1]. האברבנאל, לציטוטה של פרופ' ליבוביץ, קובע שאין מדובר בספר מרשמים רפואיים: חלילה שתהיה תורתנו כאחד מספרי הרפואות הקטנים. הרמב"ם מוצא, שהמשותף לכל אלה היא האזהרה: כדי להזהירן מלשון הרע [2]. חז"ל ראו בפרטים אלו חסד מיוחד של ההנהגה האלוהית, המזהירה את האדם מפני סטיות ופנייה לעל-טבעי [3]. הספורנו גורס, שכל האמור איננו אלא משום חמלתו היתרה של אלוהים על יחידי סגולה. והאדמו"ר מ. מ. שניאורסון מוצא בפרשה סימנים הקושרים אותה לבריאת העולם [4].

מבחינה דתית מהווה ה"טומאה" את ההפך מה"קדושה". פרופ' יחזקאל קויפמן, בספרו "תולדות האמונה הישראלית" [5], מצטט את רוברטסון סמית, לפיו הקדושה היא מידה של הוויה עליונה על ההוויה הטבעית, ספרה מרוממת על ספרות הישות של העולם הנגלה. מעבר לעולם הנגלה יש ספרה של חיים אחרים העולים על ספרת החיים, שהאדם ובעלי החיים קיימים בה. העולם הנגלה מושך שפעו מן הספרה הטמירה ההיא. ספרה עליונה, מוגברת, כזו יש לטוב, והיא הקדושה, וכנגדה יש ספרה מוגברת, תחתונה, כזו גם לרע, והיא הטומאה. כל הנובע מן הספרה העליונה וכל השייך לה - קדוש; כל הנוגע מן הספרה התחתונה וכל השייך לה - טמא [6].

פרופ' יחזקאל קויפמן
היסטוריון והוגה דעות
מחשובי חוקרי המקרא בתקופתנו
אוקראינה 1889 - ירושלים 1963

בלי קשר לדיון הפילוסופי-דתי לגבי המושגים "קדושה" ו"טומאה", מציב בפנינו ספר ויקרא בעיה שכבר בזמנם של המפרשים הובן שהיא כרוכה בחוסר ידע, או בבורות של ממש. שכן כבר לפני שנים רבות הבין האדם, שיש הבדל עקרוני בין מחלות שהן סטייה מן הטבעי, הבריא והנורמלי, לבין תהליכים פיזיולוגיים טבעיים, בריאים ונורמליים, ולעובדה שכולם קשורים בגוף האדם אין שום משמעות מעשית. ה"טומאה" היא ההסבר האינסטינקטיבי והקל של חסר הידע לכל מכה ומצוקה הנוחתת עליו, או שמפניה הוא מתיירא. ה"היטהרות" מן ה"טומאה" היא כלי בו השתמשו מנהיגי הדתות מאז ומעולם לשלוט באמצעותו בחסרי הידע. חשיבה כזאת אודות ה"טומאה" וה"היטהרות" ממנה היא נחלת רבים גם בימינו, אלא שבאותם זמנים היה זה, אכן, חוסר ידע. היום זו בורות. היכן ומתי אם לא בישראל של שנות השמונים נאלצו בוני בית מלון בטבריה, או סוללי רחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, להגביה את המבנים מעל מרווח אוורירי, שיאפשר ל"רוחות הטומאה" השוכנות במעבה האדמה למצוא דרכן החוצה? פרופ' יחזקאל קויפמן בספרו (שם) מנסה, אמנם, לשוות לאמונה זו איצטלה חיובית, מבחינת "נימוסי חיטוי", שכביכול אינם כרוכים בפעולה דמונית כלשהי. ואולם, עצם הנכונות לקבל את המושג "טומאה" כביטוי לכוח נעלם ממקור עליון מקנה לה ולמנווטים אותה עמדת כוח על המוני הבורים, המאמינים ש"היטהרות" תושיע אותם מפגיעתה הרעה של אותה "טומאה".

התייחסותו של המקרא למחלות זיהומיות כצרעת, שאת, ספחת או בהרת מצד אחד, ולהפרשות טבעיות נטולות זיהום של הגוף כווסת נשית, זרע גברי ולידת בן או בת מצד שני כאל מקשה אחת, שהמשותף לכולן היא ה"טומאה" - איננה מחמיאה, לשון המעטה, לאלו שממשיכים לדבוק בגישה זו גם היום. "ברגע שיש נפטר במבנה, הטומאה מתפרשת בכל הבניין", אומר הרב החרדי לחיאני לכתבת "הארץ" (3.3.2000), ומסביר את הנחיצות במכשיר "הגאוני" שהמציא - "אוהל החיים" - שמפריד בין "טומאת המת" לכוהנים. כל זאת - כאשר מדעי הרפואה חשפו בפנינו רבים ממקורות המחלות, גורמיהן והטיפולים הראויים להן. גם חברת "אל על" נכנעת לגחמות אוויליות כאלה, וגופות מתים המוטסות בשירותה "מוכנסות בארון, שאותו שמים במעין ארגז נוסף, עשוי קרטון ועל פי מידות שאותן מכתיבה ההלכה, והוא חוצץ בין הטומאה לנוסעים" ("הארץ", שם).

"אוהל החיים"
"טומאה" על פי ההלכה היהודית קיימת גם בימינו אלה:
ההלכה היהודית אוסרת על כהן לבקר בבית חולים בגלל
"טומאה" שמצויה בו ומתפרשת בכל הבניין ברגע שיש בו נפטר.

אחת ה"טומאות" שהמקרא מקדיש לה מקום נרחב, ושתופסת מקום נכבד בחיי המאמינים הדתיים עד עצם היום הזה, היא ה"טומאה" שמקורה בווסת: "ואישה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנידתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנידתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא. וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו, יטמא עד הערב" (ט"ו / 19-23). באומרי "עד עצם היום הזה" כוונתי, אכן, להלכה היהודית התופסת והמחייבת גם בימינו אלה ממש. הספר "טהרת עם ישראל - מדריך להלכות טהרת המשפחה" בעריכת הרב שאול וגשל - והשנה היא 1982 - מוקדש כולו לנושא אחד בלבד: הנידה וכללי התנהגותם של האיש ושל האישה בתקופת המחזור החודשי, תקופת הווסת. כמוהו קיימים ספרים רבים נוספים שעניינם זהה. דוגמה קטנה אחת מתוך הספר (עמוד 59 פרק י"ד): כיצד לנהוג כשהאשה נידה: אסור לבני הזוג לגעת זה בזה. וכן לא יגע בבגדיה שעליה, אפילו אם בולטים רחוק מגופה. אסור להם לשאת חפץ כלשהו, למסור או להשליך חפץ כלשהו זה לזה, ואף לא לזרוק דבר מה לברכי הזולת. כמו כן אסור לאחד מהם להעביר תינוק לידי בן זוגו... אסור לבני זוג לשבת על אותו מושב, בין אם זה כסא, ספסל או ספה, אף אם אינם סמוכים זה לזה [7].

והמשכיל בעת הזאת יתמה: מה לווסת ולטומאה? מה יש בווסת שאיננו חלק אורגני מגופה החף מכל טומאה של האישה? הווסת איננו אלא חלק מתהליך ביולוגי מוכר וידוע, המוסבר באורח מדעי, ומובן בימינו לכל מי שמסוגל לקרוא בספר לימוד בסיסי על הפיזיולוגיה של גוף האדם. מה יש בדם הווסת שאיננו נקי? האם הוא "מלוכלך"? "מזוהם"? מידבק? בהחלט לא! אלא שהעמדה ההלכתית עתיקת היומין השפיעה על רבים מאתנו להאמין, גם כיום, שאכן מדובר בלכלוך, זיהום והפרשת חולי, שיש בכוחם לזהם את הגבר, להופכו טמא, רחמנא ליצלן, ומשום כך אסורה האישה במגע, שלא לומר בקיום יחסי מין בתקופת המחזור.

אין בדם הווסת ובמרכיביו שום דבר שאיננו נקי, מזוהם או מידבק. כל שיש בווסת הוא עירוב של דם - מקצת מאותם 4-6 הליטרים הזורמים בגופנו, עם חלקי רירית הרחם, שהופרשה לאחר שהביצית שלא הופרתה לא נקלטה בו. אף לא חיידק אחד מצוי בדם המופרש, שאלמלא כן עלול היה לזהם את הרחם ואת האישה. האישה היא זו, אפוא, שסכנת זיהום מרחפת עליה בתקופת הווסת, ולא הגבר, או כל מי ומה שנוגע בה, כמו בגד, מושב או משכב. השוכב עם אישה בתקופת הווסת הוא המסכן אותה בזיהום מבחוץ, ולא היא זו שמסכנת אותו, ואף זאת - רק בעת מגע מיני ולא בשום מגע אחר, כמו ישיבה על כסא (כמו באוטובוס אגד שנוסע מאשדוד לבני ברק, למשל), מגע בבגד ולא בשום מגע אחר.

ידע, השכלה, מדע ותרבות הם אויביהם הנצחיים של שליטי הדת בכל הדורות. אלה האחרונים בראו יש מאין שדים מפחידים לא על מנת שיבוא איש מדע ויפריכם, אלא בכדי שניתן יהיה להפחיד באמצעותם את צאן מרעיתם ולהנציח את ההידרשות להם. מבחינתם - ראוי לה לבורות שתוסיף לשלוט בעולם, משום שהפתרון לה - "טיהור הטומאה" - מצוי בידיהם ומשרת אותם ואת צורכיהם: "וציווה הכהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וציווה הכהן ושחט את הציפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. את הציפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה על המים החיים. והיזה על הימטהר מן הצרעת שבע פעמים וטיהרו ושילח את הציפור החיה על פני השדה. וכיבס הימטהר את בגדיו וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר וגו'" (י"ד / 4-8).

אם צעירה מביאה שתי יונים צחורות כקורבן
ציור שמן מאת הצייר האנגלי
פרדריק גודול, 1822-1904

בפרשת "תרומה" (שמות כ"ה-כ"ז) נדונה התייחסותו של האלוהים לבעלי החיים יצירי כפיו, והצורך האובססיבי בהקרבת חייהם למען "טהרתו" של האדם - אף הוא, על פי אותה אמונה, יציר כפיו של אותו אל.

הקרבת זוגות של בעלי חיים תמימים ל"טיהור מטומאה" הוא פתרון חוזר ונשנה לאורך כל הפרשה בספר ויקרא: שני תורים או שני בני יונה ל"טהרת" היולדת, שתי ציפורים ושני כבשים תמימים ל"טיהור" צרעת הגוף וצרעת הבית, שני תורים או שני בני יונה ל"טיהור" דם הנידה: פתרון כה פשוט לפחדי אנוש! שוט בלתי נראה של שליט רב עוצמה מונף כנגד שדים דמיוניים יצירי כפיו!

קרל סייגן בספרו "עולם רדוף שדים" [8] מצטט את תומס איידי, שתקף לפני 350 שנה את מסעות ציד המכשפות שהתנהלו באותה תקופה: "פחדנו עד כדי כך מפני העולם החיצון, עתיר הסכנות הבלתי צפויות, שאימצנו אל לבנו בשמחה כל דבר שהיה בו סיכוי להרגעת האימה או להסברתה. מה שמדאיג היום, במיוחד על סף האלף השלישי," כותב סייגן, "הוא שהפסאודו-מדע והאמונות התפלות מגבירים משנה לשנה את כוח הפיתוי שלהם, ושירת הבערות מגדילה קסם ועוצמה. שירה זו נשמעת בתקופות של מחסור או בהתערער ביטחוננו העצמי, החברתי והלאומי. במצבים כאלו משתלטים עלינו הרגלי חשיבה שרכשנו בדורות עברו, והם מעוררים בנו דעות קדומות. להבת הנר", מסיים סייגן, "מהבהבת קלושות. שלולית האור הקטנה שהיא מטילה רועדת. העלטה מתגברת. השדים מתחילים להגיח ממחבואיהם."

פרופ' קרל סייגן
אסטרונום ופרשן מדעי נודע בטלוויזיה האמריקנית
1934-1996

אין להתעלם מן העובדה הברורה והמובנת לכל, שהתייחסותו של המקרא למהות ה"טומאה" נבעה מהעדר ידע. אבל אין גם להתעלם מעובדה אחרת, שבני אדם בימינו אלה מוסיפים לדבוק בטקסט המקראי ולראות בו כליל השלמות גם מן הבחינה המדעית. לא רק מחזיר בתשובה אחד, וגם לא כזה שמכהן כשר במדינת ישראל, גורס שבתורה קיים הכול, שהכול בה אמת, ושלכאורה אין צורך בימינו בשום ידע אחר, בוודאי לא ידע חילוני "טמא ומוקצה מחמת המיאוס". בעוברנו כיום את סף האלף השלישי למניינו של העולם התרבותי, הדבקות עד כדי תחושה של קדושה בגרסאות ארכאיות שמקורן בהעדר ידע - איננה אלא הכשרתה והנצחתה של הבורות והבערות.

מקורות:

1. פרופ' נחמה ליבוביץ: עיונים בפרשת השבוע. הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשי"ח.
2. הרמב"ם: הלכות טומאה, צרעת, ט"ז / י'. מצוטט בספרה של פרופ' נ' ליבוביץ.
3. רות רבה ב' / י'. מצוטט בספרה של פרופ' נ' ליבוביץ.
4. האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון: ליקוטי שיחות: בראשית, הוצאת מכון לוי יצחק, כפר חב"ד, תשל"ט.
5. פרופ' יחזקאל קויפמן: תולדות האמונה הישראלית, א'-ג', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו.
6. סמית רוברטסון: דתם של השמים (אנגלית): The Religion of the Semites‏, הוצאת שנת 1907. בספרו של פרופ' קויפמן תולדות האמונה הישראלית, א'-ג'.
7. שאול וגשל: טהרת עם ישראל - הלכות נידה. הוצאת המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל, ירושלים 1982.
8. קרל סייגן: עולם רדוף שדים. הד ארצי הוצאה לאור, ספרית מעריב, ירושלים 1997.