פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

כי תבוא
דברים כ"ו / 1 - כ"ט / 8

עיין ורשם ד"ר משה גרנות

גרעינה של הפרשה הזאת הוא פרק כ"ח - הברכה והקללה, פרק המקביל בתוכנו ובמבנהו לפרק כ"ו בספר ויקרא, ואשר שימש את חוקרי המקרא כאחת הראיות המובהקות למציאותן של מספר "תורות" אשר שוקעו בנוסח הסופי שבידינו. האל (המציג לא אחת את עצמו כ"דמוקרט", כנתון לבחירת העם: אם ירצה העם - יבחר בו, ואם לא - לאו, ראו לדוגמה יהושע כ"ד 15-17) מתאר, כביכול, בפירוט מבהיל בדברים כ"ח מה יקרה אם לא ישמעו בקולו ולא ימלאו אחר מצוותיו: מחלות, חרב, שבי ועבדות לעמים כובשים, שיגעון ממראה העיניים, רעב עד לאכילת 'פרי הבטן', הכרתה והשמדה. הברכה, אם ישמעו בני ישראל בקול ה', משתרעת על פני 14 פסוקים בלבד, ואילו הקללה - על 55 פסוקים, להודיעך עד כמה חרון אפו של האל גדול, ועד כמה תהומית היא אכזריותו.

האל מתואר בכל המקרא כאל מבהיל באכזריותו, השש תמיד אל נקמה ואל שפיכות דמים בכל מי שמפקפק בגדולתו, או מעז לסטות מציווייו. גאוותו היא על בגדיו המגואלים בדם, על רוב הגוויות שהוא משאיר אחריו, על בשר האדם שהוא מאכיל את שונאיו ועל עוללים שהוא ממית:

• "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה ..." (דברים ל"ב 42)
• "חרב לה' מלאה דם, הודשנה מחֵלֶב ..." (ישעיהו ל"ד 6)
• "והאכלתי את מונייך את בשרם, וכעסיס דמם ישכרון ..." (שם, מ"ט 26)
• "... והמתי מחמדי בטנם" (הושע ט' 16)

שער ספרו של ד"ר משה גרנות 'התנ"ך - כף החובה',
בהוצאת ירון גולן, 1986.

הבאתי כאן רק דוגמאות מעטות מתוך ים הפסוקים שעניינם אכזריות האל וקנאתו לכבודו ולמעמדו כאל יחיד (פירוט ומראי מקום ימצא הקורא בספרי 'התנ"ך - כף החובה', בפרקים: קנאת האל, אכזריות האל, ישראל והעמים, תורת הגמול), וזאת כדי להציע הסבר לעובדה המדהימה שבמשך דורות כל כך רבים הסכימו עם ישראל והעמים הנוצריים והמוסלמים - מיליארדי בני אדם (!) - לכוף ראשם ולקבל עליהם עולם של צווים חסרי שחר המגובים בנימוקים חסרי היגיון והמנותקים לחלוטין ממסד של עובדות. ההסבר שלי לתופעה המדהימה הזאת הוא הפחד הנורא מפני הקללות המבהילות המופיעות בתורה, והמקבלות משנה תוקף בנבואה.

בעולם האלילי היווני-רומי היה גם כן פחד מפני גחמות האלים, אך היה גם מפלט, והוא - האל "האחר", "הטוב", הנמצא בסכסוך ובריב עם האל "הרע" הרודף את האדם על לא עוול בכפו.

אלת הבית הרעה והמפחידה קיקימורה במיתוס הסלאבי

היו גם המוירות, שהטילו את חיתיתן גם על האלים עצמם, ושכנגדן אין טעם ואין יכולת לפעול. והיה שם עוד משהו, שהיהדות והדתות המונותאיסטיות האחרות חפות ממנו לחלוטין: הזכות המוקנית לאדם, באשר הוא אדם, לחשוב בהיגיון. בזכות הזאת השתמש הומרוס כשהוא תיאר את גחמותיהם וטיפשותם של האלים, בזכות הזאת השתמשו סוקרטס ואפלטון כשהרשו לעצמם לחפש פירוש לא מיתי לאלוהות, ובזכות הזאת השתמש אובידיוס כאשר הטיל ספק בעצם קיומם של האלים, למרות שהוא היה "מכור" ליופיים של המיתוסים היווניים והרומיים.

אפלטון,
מגדולי הוגי הדעות היווניים, תלמידו של סוקרטס,
חי באתונה, יוון, בין 428 עד 347 לפני הספירה.
כתב את תורת רבו והוסיף עליה.

זהו פסל אבן, תעתיק רומי של מקור יווני, מהמאה ה-4 לפנה"ס, נמצא בלובר בפריז. כמעט כל כתביו של אפלטון נשתמרו עד היום, והם מרוכזים ב"שיחות" ו"אגרות". אפלטון חידש שני חידושים גדולים ביותר בעולם המחשבה: הוא ביסס את המדע על יסוד עיוני עליון, וע"י הכרה בחשיבותה המיוחדת של המתמטיקה הניח יסוד למדע המדוייק כולו. החידוש השני הוא גילוי המציאות של העולם הלא-חומרי, של החשיבה, או העולם של האידאות (ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ה', עמודיות 223 עד 632).

המונותאיסטים הבינו בתקופה מוקדמת למדי שלא ניתן לקיים את כל הציוויים הכתובים בתורה, אך גם לא ניתן לסטות מהם, משום הקללה התלויה מעל כל מי שמעז אפילו לחשוב על סטייה. על כן הם "פירשו" את הציוויים, אך לא היה להם העוז לשנותם או לבטלם. כך קמה והייתה כל הספרות הרבנית האדירה בהיקפה ובחריפות השכל שהושקעה בה. גם הנצרות והאסלאם, שהיו אויבותיה המרות של היהדות, טענו שלא באו לשנות אות אחת מהכתוב ב"ברית הישנה", ולמעשה, ראו עצמן ממשיכותיה "הלגיטימיות" היחידות של היהדות, עד כדי כך שהיהדות עצמה הפכה לבלתי לגיטימית בעיניהן, וכל הקללות הכתובות בתורה אמורות לחול עליה.

לפני כמאתיים וחמישים שנה נולד אדם חדש בעולמנו, אשר אכנה אותו לשם הנוחות בשם "האדם המדעי". כינוי זה לא משום שהוא באמת מבין הרבה במדע, ולא משום שהמדע משמש לו מצע בהתנהגותו היום-יומית, אלא משום שבניגוד לאדם שקדם לו (ששוב לשם הנוחות אקרא לו בשם "האדם המיתי") - כדי שיאמין בדבר מה הוא מבקש ראיות "מדעיות", הנסמכות על עובדות שניתן לתעדן ולכמתן. "האדם המיתי" הסתמך בדרך כלל באמונותיו על בני סמכא - די לו שגדולי עולם אמרו דבר מה כדי שייחשב בעיניו לאמת שאין עליה עוררין. נכון שהיה גם "הפילוסוף", האדם שביסוד נפשו מצוי הספק, אך "הפילוסוף" עצמו הפך בהשפעת "האדם המיתי" למי שסומך על בני-סמכא, ודי להזכיר בהקשר זה את סמכותו הבלתי מעורערת של אריסטו ב"מדע" של ימי הביניים.

"האדם המיתי" יודע מ"בני סמכא" שאומנם יש תורת אמת, ובה קללות שיחולו על מי שיסטה מציוויי התורה. הוא יודע שיש "בני סמכא" שיכולים לשנות את גזרי האלוהות - וכל זאת, שוב, במילים ההופכות לסגולות ולקמיעות. אין בעניין הזה שום הבדל משמעותי בין מי שמנשק מזוזה מתוך אמונה שהמילים הכמוסות בתוכה עשויות להביא ברכה, ובין המאמין הפטישיסט, השם ליד דלתו פסל של אלוהות ביתית שאמורה להגן עליו ועל משפחתו מפני רוחות רעות. לשניהם אין ראיות "מדעיות" שאומנם יש במילים או במעשים בעלי גוון מאגי זה או אחר כדי להועיל או להזיק, ושניהם מקבלים על עצמם את תורתם של "בני סמכא", שאומנם כך הם פני הדברים.

עשתורת -
האלה הטובה והמגינה על העיר ועל הבית במיתוסים העממיים השונים במזרח התיכון הקדום.
מקורה כנעני, ושמה השתנה לעשתרתה אצל הבבלים, עשתר אצל הפיניקים,
עשתורת אצל היהודים, אתרגטיס אצל היוונים, ותנית אצל הקרתגים והטוניסאים הקדומים.

צלמית של האלה עשתורת
מתקופת המאות 9 עד 8 לפני הספירה,
כפי שנחשפה בלכיש.
צלמיות של האלה עשתורת שימשו סמל לפריון,
ורבות מהן נחשפו בחפירות ארכאולוגיות ברחבי ארץ ישראל.

מפקפקים גדולים בתוקפן של מילים, ובתוכן בברכות ובקללות התורה קמו עוד במה שאני מכנה תקופת "האדם המיתי", ובין הראשונים שבהם היה האפיקורוס האמיץ חיוי הבלכי (המאה ה-9), אך מבט מפוכח רחב היקף על התופעה המבישה שבני אדם כל כך רבים וכל כך חכמים מאמינים שיש אלוהים, ושחשוב לו שבני ישראל יאכלו כך ולא אחרת, יתלבשו כך ולא אחרת, יעבדו כך ולא אחרת - שאם לא כן תבער חמתו, והוא יענישם בעונשים מבהילים, ושכל זה נאמר לאנשים בשר ודם כמונו, והם העבירו הכול אלינו מבלי להחסיר אות - ובכן, מבט מפוכח, מבט "מדעי" רכש האדם רק במאתיים וחמישים השנים האחרונות. המבט החדש הזה משחרר את האדם באחת מכל הכבלים חסרי השחר, ומכל מה שלא ניתן להביא סעד "מדעי" לקיומו. כיוון שאין כל ראיה לקיומו של האל, אדרבה, יש כל הבסיס להניח כי אל, כפי שהוא מתואר בתורה ובמקרא כולו, הוא מן הנמנעות - הרי משתמע ששום צו אלוהי לא שוגר מעולם אל בני האדם, ובוודאי גם לא יכולה לחול שום קללה על מי שאיננו מקיים את הצווים האלה. "האדם המדעי" איננו פתי, ולכן איננו מאמין בתקפותן של קללות, רק משום שהן נחשבות על ידי "בני סמכא" לדבר האל מפי משה רבנו, ובוודאי שהוא איננו מאמין לכל מי שמחקה את הברכה והקללה שבתורה וממציא ברכות וקללות חדשות על קמיעות וסגולות, על בקבוקי מים ושמן, על נרות שמשליכים על קברי צדיקים, וכל כיוצא באלה מעשי הבל ורעות רוח.

המקרא מביא בפני קוראיו המאמינים את השקפות העולם של מורי הדת מלפני כשלושת אלפים שנה - כך הם ראו את העולם ואת הנהגתו, וכך הם רצו שיראוהו לנצח נצחים. "האדם המיתי" דבק ב"בשורה" שספר זה הביא לעולם ולא משנה אם יוכיחו לו בעליל שהיא חסרת שחר. זאת כיוון שלאדם המיתי קוסמת המאגיה המפשטת את ההוויה והמגבילה את חופש החשיבה על פני המשימה הקשה להתמודד עם המציאות כפי שהיא, וכפי שהיא ניתנת לאבחון ואימות.

לסיום אביא דוגמה של ברכה ודוגמה של קללה, המופיעות בפרקיה הראשונים של התורה, כדי להצביע על המקובעות של כותבי התעודות המקראיות, ועל אי הרלוונטיות של התעודות האלה לעולם שבו אנו חיים:

הברכה הראשונה לאדם היא: "... פרו ורבו ומילאו את הארץ ..." (בראשית א' 28). מכאן ואילך מתואר במקרא ריבוי הבנים כברכה גדולה שבחירי האל נתברכו בה. אבל המביט אל קורות העתים מתרשם כי הלהיטות להעמיד הרבה ולדות והגידול המהיר של אוכלוסיית העולם הם בבחינת אחת הקללות הגדולות שקוללה בהן האנושות. אילו נמנע הגידול המתמיד של אוכלוסיית העולם, היה בוודאי נמנע הרעב בחלקים רבים של העולם, והיו נמנעות מלחמות רבות.

הקללה הראשונה לאדם היא: "... בזיעת אפיך תאכל לחם ..." (בראשית ג' 19). כלומר, העבודה היא קללה! בעקבות הפסוק האומלל הזה התרחקו יהודים רבים מן העבודה במשך כל תקופת שהותם בגלות: איש עובד היה פחות בעיני הקהילה, ורק הבטלן הסמוך על שולחנם של אחרים נחשב לעילית שבחברה היהודית. את ספיחיה של ההשקפה המעוותת הזאת אנו "בולעים" עד עצם היום הזה: המהפכה הציונית החזירה אותנו אל הברכה האמיתית, אל העבודה, ואילו החוגים החרדים מחזירים אותנו אל ההשקפה חסרת השחר שהעבודה היא קללה, והיא ראויה רק לגויים ולחילונים. והרי באמת העבודה היא ברכה, ולא קללה, היא גורמת סיפוק של יצירה, היא מפגישה את האדם הבודד עם החברה, עם הטבע, היא נותנת טעם לחיים.

הנה, אנחנו רואים עד כמה הברכות והקללות של התורה אינן רלוונטיות לחיינו, גם בלי שנטען את הטענה הבסיסית, שכל התורה כולה היא מעשי אדם אינטרסנטיים שקבעו את גורלנו ואת גורל העולם לשבט ולא לחסד.