פרשת השבוע באתר חופש
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

האזינו
דברים ל"ב

מאת צופיה מלר

ד"ר צופיה מלר היא חוקרת ומרצה במדעי החינוך ובמקצועות התנ"ך והספרות העברית, עורכת לשונית של הביטאון "יהדות חופשית", ממחברי הספרים "ציידי הנפשות" ו"שדים מגיחים מאפלה".

"האזינו" היא האחרונה בפרשות השבוע הנקראות בשבתות, והיא מסיימת את השנה מבחינה זו. את שמה קיבלה הפרשה בזכות שירת האזינו, הפותחת במשפט "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". שירה זו והשירה הבאה אחריה בפרק ל"ג - "וזאת הברכה" - מיוחסות למשה באחרית ימיו, בטרם עלה על ראש פסגת הר נבו לראות את הארץ מרחוק. לא ייפלא, אפוא, שזה המקום והזמן לחשבון נפש ולסקירת מערכת יחסי אלוהים עם עמו ישראל בעבר, בהווה ולעתיד. מצד תכניה דומה שירת האזינו לדברי נבואה - נביאי הספר מזה, כמו ישעיהו, המשתמש גם הוא בדברי נבואתו-תוכחתו בעדות השמים והארץ - "שמעו שמיים והאזיני ארץ" (ישעיהו א' / 2), אך גם בדומה למשמעותה של הנבואה הקדומה, לפיה עיקר תכונותיו של הנביא הוא ביכולתו לחזות את העתיד. תפיסת "האזינו" כנבואה היא, למשל, גישתו של הרמב"ן. שונה לחלוטין מזו היא גישתו של דב רפל [1] הטוען, כי מהעדר פרטים היסטוריים מסויימים, אין להתייחס לשירה זו כאל נבואה, אלא כאל נוסחה למחזורי ההיסטוריה, החוזרים על עצמם במבנה הבא:

1. מאורע שבו אלוהים מתקשר עם עמו בברית;
2. חטא של העם;
3. עונש;
4. תשובה;
5. כפרה - מאורע חדש, אלוהים מתקשר עם עמו בברית, וחוזר חלילה.

מבנה כזה, המשקף את התפיסה ההיסטורית של העם, קרוי 'היסטוריוסופיה'. שירת האזינו, כדגם של נוסחה זו, מניחה על פי רפל שתי הנחות:

1. שאת תולדות האנושות כולה יש לראות כתוצאה של היחס בין אלוהים לישראל;
2. שאלוהים מנהיג את עולמו בצדק.

שתי התפיסות הללו, זו של הרמב"ן וזו של רפל, מתעלמות מגורם מרכזי במערכת היחסים הדו-סטרית - אם כי מלכתחילה הבלתי-שוויונית, כמובן - שבין אלוהים לבני עמו: גורם זה, בלשון ימינו, קרוי מוסר. דת שבמרכזה הערך המוסרי, ודת ישראל מתיימרת להיות כזו, מתנה את יחסו של האדם לאל ואת יחסו של האל לאדם בפעולה המוסרית שהאדם מקבל על עצמו לעשותה. הדת המוסרית מכירה אומנם בהבדלי דרגות שבין בני האדם - למשל, נביאים, או "נבחרים", ואלה אינם שווים לשאר האדם, או כפי שמתנסח בעניין זה ברוך שפינוזה [2]: "כל האוהב את אלוהים, אי אפשר לו לשאוף לכך, שהאלוהים יגמול לו אהבה תחת אהבה". אבל - היחס השלם אל האל פתוח בפני כל אדם, ומה שנדרש מכל אדם היא פעולה מוסרית, המהווה קשר בין הדת לבין החיים המשותפים של בני האדם.

זה לגבי התביעה מן האדם - שיהיה מוסרי. אך מה לגבי התביעה מן האל? על שאלה זו משיב י.י. גוטמן [3] באופן חד משמעי: "הדת האמיתית היא הדת, שבה האל בעל אופי מוסרי מובהק, והמוסר תופס בה מקום ראשי". אך כאן מבחין גוטמן בין המושג מוסר במובנו האוניברסלי, הכללי, לבין המושג מוסר במובנו הדתי, וההבחנה טמונה במשמעות של המונח חטא: בעוד שסטייה מן המוסר האוניברסלי פירושה גרימת עוול לזולת, הינה החטא לפי המוסר הדתי פירושו פגיעה באל, ולא לפי תפיסת המוסר בימינו: פגיעה באדם.

אם נחזור לשירת האזינו כמודל לנוסחה של שירה דתית ניווכח עד כמה דת - כל דת - המדברת על חטא ועונש, או במילים אחרות "תורת הגמול" - לא זו בלבד שאין קשר בינה לבין מוסר, ולכן אין לנו כל סיבה לחפש קשר כזה, אלא שדת כזאת היא בלתי מוסרית בעליל לפי תפיסת המוסר האנושי בימינו.

כל דת המדברת על חטא ועונש, קרי - על תורת הגמול - היא בלתי מוסרית בעליל לפי תפיסת המוסר האנושי בימינו.

מדוע וכיצד בא הדבר לידי ביטוי בשירת האזינו?

א. כל אחד משלביו של המבנה המחזורי ההיסטורי ביחסי ה' עם עמו: ברית - חטא - עונש - תשובה - כפרה (ה"היסטוריוסופיה" המקראית) המושתת על ברית חוזית בין שניים שאינם שווים מלכתחילה, אינו יכול להיות מוסרי.

ברית: עצם מושג הברית, ובעקבותיו "בני ברית", או המושג "בחירה", או "עם נבחר", משאירים מחוץ למעגל הקשר האלוהי והמחוייבויות הנובעות ממנו המוני בני אדם, כיחידים או כעמים, שכל הכללים הללו אינם חלים עליהם, אי אפשר שיחולו עליהם, ולכן גם אי אפשר להאשימם בשל הפרת הכללים הללו. שבע מצוות בני נוח, שניתנות לכלל בני האדם בעקבות הברית הראשונה עם האנושות, הן מצוות מוסריות שאינן נוגעות לבני עם מסוים. במקום בו אין בנמצא קשר חוזי מוסכם, ממילא אי אפשר גם לדבר על הפרתו, ואם הוא לא הופר - אין כאן חטא, ואם אין חטא - מדוע העונש?

בשירת האזינו ייענשו בבוא היום לא רק בני ישראל, שהם בני ברית לאלוהים, אלא עמים שונים, שלא זכו בתורתו ובבריתו: "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם" (פסוק 35). וגרוע מזה: "אשכיר חיציי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב" (פסוק 42). כלומר, לעמים אלה, שאלוהים השתמש בהם תחילה כדי לייסר את עמו ישראל, ואחר כך מענישם על כך, לא הייתה ברירה חופשית, ולכן, אם אומנם חטאו כלפי עם ישראל - היה זה רק משום ששימשו כלי ביד אלוהים, ולא מתוך בחירתם. ואם כך - מדוע עליהם להיענש?

יום הדין
קטע מתוך פרסקו (ציור קיר)
הקפלה הסיסטינית, הוותיקן, רומא
מאת מיכאלאנג'לו בואונארוטי
צייר, פסל וארכיטקט איטלקי, 1475-1564
מגדולי האומנים בכל הדורות

זאת ועוד: מאחר שעמים אלה אינם מכירים באלוהים, הרי ממילא גם אינם יכולים לחזור בתשובה, ואם לא יחזרו בתשובה, הרי לעולם לא יכופר להם! יש כאן שרירות לב אלוהית כלפי כלל בני האדם שמחוץ למעגל הבחירה, החל בשלבי הבחירה וכלה בחוסר יכולתם לזכות בכפרה, ובשום פנים ואופן אין כאן מוסר וצדק.

לעמים אלה, שאלוהים השתמש בהם תחילה כדי לייסר את עמו ישראל, ואחר כך הענישם על כך, לא הייתה ברירה חופשית, ולכן אם אומנם חטאו כלפי עם ישראל - היה זה רק משום ששימשו כלי ביד אלוהים, ולא מתוך בחירתם. ואם כך - מדוע עליהם להיענש?

ב. אשר לעם ישראל, "העם הנבחר", כלומר - העם שלגביו כן חלים כללי המחזור ההיסטורי, כביכול - מהי המחוייבות החוזית של כל צד כלפי רעהו? מה עשה אלוהים למען ישראל עמו, ומה, בתמורה, נתבע ישראל להשיב לאלוהיו?

שירת האזינו מונה את כל החסדים שגמל, לכאורה, אלוהים לעמו, והכל בפאתוס שירי נשגב ובפרץ רגשות מדהים בעוצמתו: הוא עשאו לעם, הוציאו מן המדבר והנחיל לו ארץ, הארץ הפכה לממלכה רבת עוצמה, ואז - חטא העם: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, וייטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו" (פסוק 15), ואז פסק כל הטוב הזה, בגלל חטאו של העם, והחלה פרשת העונשים.

השאלה היא, אם כן - מה ייחודי בתולדותיו של עם ישראל, שתוארו כמעשי אלוהיו למענו, בהשוואה לעמים אחרים? האם יש עם שאין לו ייחוד בתולדותיו? האם עם ישראל הוא העם היחיד עלי אדמות שהפך מעם נוודי, רועה צאן במדבר לעם חקלאי, שהתיישב על אדמתו והחל לעבדה? האם עם ישראל הוא העם היחיד עלי אדמות שהתעשר כלכלית לאחר שהתנחל והתיישב על אדמתו? וכי לא כל עם מייחס לאלוהיו שלו מעשים אלה שנעשו לו? כל המיליארדים הללו, בני עמים שונים עלי אדמות, טועים, ורק אנחנו צודקים?

הדימויים שמביא לנו המשורר המאמין, בתוארו את אלוהיו כמגונן על עמו הם באמת דימויים נשגבים ויפים: "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו" (פסוק 11), או הדימוי של אם המזינה בדאגה את גוזליה "... ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור, חמאת בקר וחלב צאן, עם חלב כרים ... עם חלב כליות חיטה ודם עינב תשתה חמר" (פסוקים 13-14). אך מה לכל אלה ולמציאות היסטורית כלשהי? מתי היה לעם ישראל כל כך טוב בתולדותיו? מדובר בעם שחי כל ימיו - כמרבית העמים - תוך מאבקים בלתי פוסקים במצוקות כלכליות, במלחמות באויבים או בפגעי טבע, שההיסטוריה האנושית ידעה גם ידעה בתולדותיה. כמה משנות חייו הארוכות אכן ישב עם ישראל בטח על אדמתו, ונהנה מאותו שפע שמשורריו הזו-חלמו עבורו? כיצד ניתן לטעון, בכלל, שבעל בריתו, זה שנשבע לו אמונים לשומרו ולטפחו, עמד בהתחייבויותיו שלו כלפיו?

יתר על כן. מעטים הם העמים בעולם שלא זכו להתנחל בארץ כלשהי, או שלא ישבו עליה במשך אלפי שנים - פי כמה וכמה מעם ישראל על אדמתו, בהם עמים גדולים וחזקים מישראל, ועתיקים לפחות כמותו, כמו הסינים וההודים. איפה, אם כן, ייחודו של עם ישראל? מה העניק לו אלוהים, שלא העניק לעמים אחרים שאינם "בני ברית"?

ג. שאלה אחרונה זו מוליכה אותנו למיתוס נוסף, אותו הגיעה השעה לקעקע. מיתוס זה הוא, שאלוהים לאורך כל ההיסטוריה שמר על עמו, או, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי קלישאות הרווחות בהטפה החרדית [4] - "התורה היא ששמרה על עם ישראל", ובגרסה אחרת: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם". שתי קלישאות אלה הן המשך ישיר לתיאור של שירת האזינו בדבר מילוי תנאי הברית שבין אלוהים לעמו, שאינם, למעשה, אלא סילוף מוחלט של מציאות היסטורית כלשהי. שהרי מה פירוש "שמירה"? או כפי שמופיעים הדברים בשירת האזינו: "... יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו" (פסוק 10). כבר הוזכרו לעיל שני עמים עתיקים, הסינים וההודים, כעמים שלא רק נשתמרו כבקדמת ימיהם, אלא שגם תרבותם, לשונם ודתם שרדו עימהם. שושלות המלוכה בסין החלו באלף השלישי לפני הספירה, והתרבות הסינית נמשכת מאז ועד היום ברציפות ללא נתק, וכבר בתחילת דרכה כללה ספרות וכתב, היסטוריה, גאוגרפיה, פילוסופיה, אסטרונומיה, רפואה, מתמטיקה, מוזיקה ואומנויות אחרות, ועוד; העמים ההודו-אירופיים על תרבותם מוכרים מאז 1800 לפנה"ס, וראשיתם בעם ההודי שתחילתו באלף השלישי לפנה"ס; הבודהיזם, כדת מונותאיסטית, צמח בהודו במאה החמישית לפנה"ס, וקדמה לה מעט דת השינטו ביפן. שתי הדתות המונותאיסטיות הללו פעלו קודם לחתימת התנ"ך, ומאות שנים לפני חתימת המשנה והתלמוד. עמים אחרים שרדו לאחר שחלו בהם שינויים תרבותיים, לאומיים או דתיים, כמו המצרים, היוונים, הרומאים (איטלקים), ועוד. אפשר, כמובן, להתכחש לכל הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים ולטעון, שאלו אינם בדיוק אותם עמים. אלא שגישה זו חרב פיפיות היא: וכי עם ישראל דהיום הוא בדיוק אותו עם שהיה לפני אלפי שנים?

מעטים הם העמים בעולם שלא זכו להתנחל בארץ כלשהי, או שלא ישבו עליה במשך אלפי שנים - פי כמה וכמה מעם ישראל על אדמתו, בהם עמים גדולים וחזקים מישראל, ועתיקים לפחות כמותו, כמו הסינים וההודים. איפה, אם כן, ייחודו של עם ישראל? מה העניק לו אלוהים, שלא העניק לעמים אחרים שאינם "בני ברית"?

והינה - כיצד "נשמר" עם ישראל לאורך ההיסטוריה על ידי אלוהיו? בסוף ימי הבית השני חיו בעולם, לחישוב ההיסטוריונים, מיליונים אחדים של יהודים, ואף לא נוצרי אחד. שנים עשר שליחים נוצריים יצאו מארץ ישראל עם תחילת הספירה, ומספר הנוצרים היום הוא מאות מיליונים. מספרם של הסינים וההודים נמנה במיליארדים, ואילו מספר היהודים נותר כמעט כשהיה - כארבעה עשר מיליון. היכן הריבוי הטבעי של העם היהודי באלפיים השנים הללו? ריבוי טבעי של עם בן כמה מיליונים היה צריך לעמוד מקץ אלפיים שנה על מאות מיליונים לפחות! מה אירע לו, לעם היהודי, שלא צמח ולא גדל כשאר העמים? היכן כאן ה"שמירה" האלוהית הייחודית לו, כביכול? איזו דת היטיבה יותר מדתות אחרות לשמור על בניה - הדת היהודית? הנוצרית? המוסלמית? הבודהיסטית? דת השינטו? האם עמים אחרים לא עברו מלחמות? מגפות? רעב ושאר פגעי טבע? האם עמים אחרים לא "חטאו" לאלוהים או לאלוהיהם - היינו הך - ו"נענשו" במשך אלפי שנים? כיצד הצליחו דורי דורות של מיליונים מבני העמים האחרים לשמור היטב על בניהם ובנותיהם ללא כל תנאי? ואם היו להם תנאים, והם עמדו בהם, ותוגמלו - אולי דתם שלהם היא דת האמת, הנאמנה גם למציאות ההיסטורית המוכחת לעין כל זה אלפי שנים, ולא הדת היהודית, ה"מענישה" ללא הרף את מאמיניה על טפם לדורותיהם?

בהנחה אמונית שאלוהים קיים, המסקנה היחידה אותה ניתן להסיק ממציאות היסטורית זו היא, שאלוהים הוא שלא שמר על תנאי הברית עם עמו, ולא להפך! כל תיאורי ה"שמירה" שבשירת האזינו והקלישאות המאוחרות יותר אין להן קשר לא עם עובדות החיים, וודאי לא עם מוסר כלשהו.

ד. מאחר שדת מוסרית בנויה, כאמור, על הקשר שבין האדם לאלוהיו, ומאחר שדת מעצם טבעה וטיבה בנויה על כך שבני האדם הם קולקטיב, כלומר - קבוצה, או ציבור של אנשים, ממילא נובעת מכאן גם המסקנה הבסיסית של אחריות קיבוצית ושל אחריות לדורות. כלומר: איש אחד "חוטא" ועל כולם יוצא הקצף, וזו היא אחריות "רוחבית"; ויש גם "פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים" - שהיא אחריות "אורכית", שמשמעותה - העברת העונש והאחריות לחטאים לדורי דורות - לא חשוב מה יעשה היחיד כפרט.

אלוהים הוא שלא שמר על תנאי הברית עם עמו.

על חוסר מוסריותה של גישה זו כבר עמדו אבות האומה והנביאים, בהציגם את השאלה: "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר ט"ז / 22), או בהביעם את המשאלה: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו" (ירמיהו ל"א / 28-29). כלומר, כבר בתקופת המקרא התגבשה גישה ששללה את העמדה הבלתי מוסרית של העברת האחריות מן הפרט החוטא לכלל האומה, בוודאי לדורות הבאים. מדוע, אפוא, עלינו עתה, אלפי שנים לאחר אותה תקופה, להוסיף ולדבוק בנוסחה שמראש נראית לנו - ובעבר גם למנהיגינו ולנביאינו - בלתי צודקת ובלתי מוסרית?

ה. בכל שירת האזינו לא נזכר שום חטא מוסרי אחד שחטא "עם הבחירה": לא עושק ולא גזל, לא קיפוח ולא אפליה, שלא לומר לא רצח ולא אלימות. ה"חטא" היחיד בשלו נענש הוא חטא של הכעסת האל, בכך שעורר את קנאתו בבגידה בו. כמו גבר קנאי שמקנא לאשתו, בלי שיש בידו ראיה כלשהי לבגידתה, כך גם אלוהים הופך אלים, ומשחית בלא הבחנה את כל מי ששייך לאותה קבוצה הקרויה "עם ישראל": "הם קנאוני בלא-אל כיעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא-עם, בגוי נבל אכעיסם" (פסוק 21). כלומר, אלוהים יורד כאן לרמה ילדותית, "ומחזיר להם באותה מטבע": "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ותאכל ארץ ויבולה, ותלהט מוסדי הרים" (פסוק 22). ומה יש בכוונתו להביא עליהם ללא הבחנה? - רעב וצמא, מגפות וחיות רעות, מלחמות ושכול, שיכו בהם "... גם בחור, גם בתולה, יונק עם איש שיבה" (פסוקים 23-25).

ה"חטא" היחיד בשלו נענש "עם הבחירה" הוא חטא של הכעסת אלוהים, בכך שעורר את קנאתו ב"בגידה" בברית עימו.

זהו המוסר של הדת היהודית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטקסט המקראי ככלל, או במודל ההיסטוריוסופי שלה - שירת האזינו - בפרט. שירה זו, עם כל הפאתוס והלהט הרגשי שלה, מייצגת, כאמור, תפיסת עולם שלא זו בלבד שהיא מנותקת מכל הקשר מוסרי שהוא, אלא שהיא בלתי מוסרית בעליל, ושולטים בה המרכיבים הבאים:

• שרירות לב של אל, שבוחר בעם לכאורה כדי לזכותו, ולמעשה - איננו חדל להתעלל בו;
• אפליה וקיפוח של עמים שלא נבחרו, ושלא הייתה להם אפילו ההזדמנות להכיר את מה שנראה כראוי בעיני הדת: מוסרי, א-מוסרי או בלתי מוסרי;
• חוסר קשר למציאות היסטורית כלשהי, שכדי להסבירו מזינים אותו בקלישאות חסרות בסיס ותוקף;
• חוסר מוסר אלמנטרי מצידו של זה שצריך לגלם את הצודק והמוסרי, וללמדו את האדם. חוסר המוסר מתבטא בהעברת האחריות לאנשים שלא חטאו - בין שבתוקף שיוכם הלאומי ובין שלדורות;
• פרץ קנאה וזעם אלימים שאינם יודעים גבול, ושהיו עלולים להביא לחיסול מוחלט של "בני-בריתו", אלמלא נימוק אגוצנטרי לא ענייני: שלא יכירו ש"גדלותו" היא שעשתה זאת, וייחסו, חלילה, את המעשים הנפלאים הללו לעצמם;
• גישה הרואה את כל מהלכי ההיסטוריה האנושית כנובעים מכך שישראל וגורלו הם במרכז ההוויה (גישה ישראלו-צנטרית), ושאר בני האדם הם רק כלי משחק במערכת קשרים זו שבין ישראל לאלוהיו.

אם יש ברצונו של אדם להכיר וללמוד מקרוב את תולדותיה של השירה הדתית הקדומה, את אופייה הרגשי-רגשני, את הפאתוס שלה, את עושר דימוייה ותמונות הלשון שלה - שירת האזינו תשרת אותו נאמנה למטרה זו. אם ירצה להתוודע לתפיסת העולם הישראלו-צנטרית ולהשקפה ההיסטורית שלה - אין ספק שתכניה של שירת האזינו יסייעו בידו בהבנת כל אלה, ממש כשם שהאיליאדה והאודיסיאה ישרתו את מטרתם של אלה, הרוצים להכיר וללמוד מקרוב את שורשי אמונותיה של תרבות יוון הקדומה, את מקורותיה האליליים ואת המיתוסים שלה.

ואולם - כשם שאין אדם צריך מלכתחילה להיות עובד אלילים כדי להכיר את תרבות יוון העשירה, למרות שנכתבה בידי אנשים שהאמינו באמונות אלה, כך אין אדם בימינו צריך מלכתחילה להתייחס לשירת האזינו מתוך יחס של קדושה ואמונה, למרות שנכתבה בידי יהודים מאמינים. דור דור ואמונותיו, עם עם וייחודו, איש איש והשקפת עולמו. שירת האזינו, נשגבה ומלאת הוד ככל שתהיה, משקפת תפיסת עולם ישראלית קדמונית, שאך מעט מן המשותף לה עם תפיסת עולמו של הישראלי בן תקופתנו, ושל המוסר האנושי האוניברסלי בימינו.

1. רפל דב: שירת האזינו, מתוך: בית מקרא, שנה י"ב / ב' (ל"ג), טבת תשכ"ח, עמודים 28-47.
2. שפינוזה ברוך: תורת המידות (תרגום: יעקב קלצ'קין), ספר ה', משפט י"ט, ראה בספרו של י.י.גוטמן, שלהלן.
3. גוטמן יצחק יוליוס: דברים על הפילוסופיה של הדת. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשי"ט, עמ' 29.
4. מלר צופיה ודן: ציידי הנפשות. הוצאת זמורה-ביתן, 1998, עמ' 194.