אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ויצא
בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3

עיין ורשם משה גרנות

בפרשת ויצא מסופר סיפור לפי תומו, ללא תיקונים אידאולוגיים, ומשום כך יש לו חשיבות גדולה להבנת ההווי ששרר בארצות המקרא לפני למעלה משלושת אלפים שנה, וגם להבנת האמונה האותנטית של אבותינו בימים הרחוקים ההם.

נתחיל בהתחקות אחרי ההווי שהפרשה חושפת בפנינו: התמונה הראשונה (כ"ט 1-12) מתארת שיחה ליד הבאר בין איש זר (יעקב) ובין בני המקום (הרועים), ובה מנסה הזר לכבוש את ליבם כדי להשיג מידע שנחוץ לו להמשך מסעו: הוא קורא להם "אחיי" (פ' 4), וחושף בפניהם את הידע שלו במקצוע שלהם - המרעה (פ' 7). כדי להרשים את רחל, בת דודו, ואת הרועים עצמם, עושה יעקב "מעשה גבורה" ומגולל מעל פי הבאר את האבן, מעשה שבדרך כלל מצריך את כוחם המשותף של כל הרועים הנזקקים לאותה באר (פ' 8-10), ומייד אחר כך, "הגבר הגיבור" נושק לבת דודו, שהייתה זרה לו עד אותו הרגע, ופורץ בבכי לעיניה ולעיני הרועים שבוודאי עמדו סביבו בפליאה אחרי מעשהו יוצא הדופן. מלבד היות שני המעשים האלה של יעקב "לא גבריים", הרי שהם לא יאומנו, לא בחברת הרועים הנפוצה היום באזורנו, הלא היא חברת הבדואים, ולא בחברה היהודית המסורתית - הסוככות שתיהן על האישה מפני כל מגע עם גבר שאיננו בעלה.

בהמשך מתוארת לנו מסכת של יחסים בין שני אנשים ערמומיים, הלא הם לבן ויעקב. יעקב, שהגיע ללבן ללא רכוש, מוכן לתת מוהר ללבן עבור בתו רחל - שבע שנות עבודה. הוא מתנה תנאי ברור: "ברחל בתך הקטנה" (פ' 18), אך אינו חש בזרעי הרמאות מצד לבן: "טוב תיתי אותה לך מתיתי אותה לאיש אחר, שבה עימדי" (פ' 19) - אין כאן הבטחה של ממש שימלא את התנאי של האורח, קרוב המשפחה, אך יש כאן בהחלט רמז לרצון לנצל את חריצותו של זה בעבודה. ואומנם, לבן מרמה את יעקב, ואחרי המשתה הוא נותן לו את לאה, במקום את רחל. יעקב, שבוודאי היה גם בגילופין וגם תאב לקבל את "שכרו", לא חש בתרמית - הוא מתפכח מן היין ומן התאווה רק למחרת.

Dore

רחל - תחריט מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

בהמשך מתוארים נישואיו לשתי האחיות - נישואין אסורים על פי תורת משה, שפרק זה אמור להיות חלק ממנה, והרי לשון הכתוב: "ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה" - ויקרא י"ח, 18! אחר כך מתוארות לידותיהם של בני יעקב משתי נשותיו ושתי שפחותיהן (כ"ט 31 - ל' 24), ובהמשך מגיע תורו של יעקב לרמות את לבן: במעשה מאגי כלשהו, שלא נתברר כל צורכו בכתוב, כשהאל עצמו מסייע לו בכך, הוא מספח אל שכרו חלק הארי מעדרו של לבן, ובסופו של דבר, הוא בורח עם נשותיו, ילדיו וצאנו, ו"גונב את ליבו" (ל' 31 - ל"א 21).

מלבד הערמומיות, שהיא - כמסתבר - תכונתן של כל הדמויות העיקריות בסיפור (מלבד לבן ויעקב, כמתואר לעיל, הרי גם לאה ורחל מתגלות כתכססניות וכערמומיות לא קטנות: לאה "שוכרת" את יעקב מרחל האהובה עליו בדודאי בנה - ל' 14-20, ואילו רחל גונבת את תרפי אביה, ומצליחה להעלים את הגניבה ב"הצגה" שהיא מציגה בפניו, ואשר משכנעת אותו לוותר על חיפושיו - ל"א 19‏, 34-35) - מלבד זאת, מודגשת כאן גסות רוחו של הגיבור המרכזי - יעקב: לאחר שהוא משלים את המוהר, שבע שנות עבודה, הוא פונה אל חותנו באלו המילים: "הבה את אשתי כי מלאו ימיי, ואבואה אליה" (כ"ט 21), והלא קל שבקלים אינו מדבר בלשון גסה כזאת אל חותנו (כך רש"י לפסוק)! ולא רק זאת, אלא שמרוב תשוקתו, ניתן היה לרמותו ולהחליף לו את האישה - ממש אנקדוטה המתאימה לעלילות "דקאמרון" של הסופר האיטלקי בוקאצ'ו! ובהמשך, כאשר אשתו האהובה רחל אומרת לו בכאבה הגדול: "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנוכי!" (ל' 1), הוא עונה לה בחוסר רגישות מקוממת: "וייחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?" (שם, 2), וכי "כך עונים את המעיקות?" שאלו בצדק חז"ל (בראשית רבה לפסוק), הרי היה עליו לפייסה במילים ולהתפלל למענה. כך עושים כלפי כל אדם כואב, קל וחומר, כלפי האישה האהובה!

הסיפור זורם בטבעיות, והוא מראה את פגמיהם של אבות האומה ואימותיה בלא כל אי נוחות או התנצלות, והוא אף גולש אל בין המצעים ומתאר בפרוטרוט את הלידות, וכל צדדי הנושא הארוטי שקדם להן - כל זה בכנות המצויה רק אצל גדולי הסופרים הריאליסטים בעולם. לולא "התערבותו" של האל בסיפור, ניתן היה לראות בסיפור זה פנינה ספרותית מן המעלה הראשונה.

Raphael

יעקב ורחל - פרסקו מאת הצייר האיטלקי הנודע רפאל סאנציו, 1483-1520
הוותיקן, רומא

ועוד דבר מפעים לב יש בסיפור, שהוא בעיני איש בעל השקפת עולם שוויונית בלתי מפוענח לחלוטין: הנשים כאן ובסיפורים רבים אחרים אינן מקנאות ב"צרותיהן" (נשות בעלן האחרות) על שהן צריכות להתחלק בבעל. הקנאה באה לידי ביטוי רק במה שקשור בלידת ילדים. התופעה הזאת של היעדר קנאה מצד הנשים בעניין כל כך קרוב לליבו של אדם, כמו השאיפה שבן הזוג יהיה שייך בלעדית לאישה אחת - היא ממש מפליאה. הקנאה הגברית מעוגנת בחוק מבהיל בתורה (במדבר ה' 11-31), והיא משתקפת מעשרות כתובים מדכדכים למדי, בהם "משחק" האל את תפקיד "הבעל הנבגד" על ידי "אשתו / נשותיו" - ישראל ויהודה (ראו לדוגמה: יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע ג'), אבל אין במקרא כולו כתוב המציין מפורשות שאישה קינאה בבעלה על מערכת יחסים קרובה עם אישה אחרת. אדרבה, על שרי מסופר שהיא עצמה הביאה את שפחתה לחיקו של אברם (בראשית ט"ז 3), וכך מסופר על רחל ועל לאה בפרשה שלנו (ל' 3-4‏, 9) - הנשים עצמן מובילות את שפחותיהן לחיקם של בעליהן כדי שתלדנה בנים שייחשבו לבניהן. חנה אינה מקנאה בפנינה על כך שהיא מתחרה על ליבו של אלקנה, אלא משום שהיא ילדה לו בנים, והיא מכעיסה אותה ומזכירה את "עוונה" - העקרות (שמואל א' א' 5-6). בפרשה שלנו יש, לדעתי, רמז יחידאי במקרא כולו (אם נתעלם מההיגד הכללי מאוד בשיר השירים ח' 6) לאותה קנאה טבעית שהמקרא, כנראה, מבקש להתעלם ממנה: כשרחל מבקשת מלאה מדודאי בנה, עונה לאה: "המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני?!" (ל' 15). המשך הסיפור מחליש את ההנחה, כי נראה שבאמת לאה מבקשת את קרבת בעלה לשם לידת בנים, ולא כמטרה לעצמה.

נעבור עתה לחלק השני של דיוננו: בחינת האמונה הקמאית, כפי שהיא משתקפת מן הסיפור. כיוון שהדברים מסופרים לפי תומם, כאמור, ובעיקר הדברים לא מורגש עיבוד אידאולוגי של מטיף, או כוהן, או פרח נבואה, ש"יודע" מה יעקב חשב, וכיצד הוא ביטא את אמונתו באלוהים - כיוון שכך, נקל באמת לאבחן את מאפייניה של האמונה באלוהים, אם לא בעיני יעקב עצמו, הרי לפחות בעיני מספר הסיפור, שללא ספק היה קדום למדי.

ראשית, המספר מאמין באמונה שלמה שיש מקומות קדושים המועדים למה שנהוג לכנות במחקר המקרא בשם "אינקובציה", כלומר, יש מקומות שבני אדם הישנים בהם זוכים להתגלות אלוהית. הדוגמה המובהקת ביותר נמצא בסיפור שמואל הנער השוכב לישון בהיכל ה' אשר שם ארון האלוהים (למרות שאיננו לוי, ולמרות שאיננו כהן גדול, שרק לו מותרת הכניסה לקודש הקודשים, ורק ביום הכיפורים! - ראו ויקרא ט"ז), וזוכה משום כך להתגלות אלוהית הגורמת למהפכה בחיי עם ישראל. כיוון שיעקב שכב לישון במקום מיוחד, זכה להתגלות. המקום המיוחד הזה הוא בית אל, והקורא מתוודע בסיפורנו אל הסיבה מדוע הפכה בית אל למרכז דתי, ל"במה" במשך מאות שנים (בראשית כ"ח 11-22, וראו ל"ה 1-15). מסתבר שהיוצרות התהפכו לקראת סוף תקופת המלכים, ועבודת ה' בבמות (לא רק עבודה זרה ממש), נחשבה לאחת הסיבות העיקריות, בעיני התאורטיקנים של האמונה הישראלית, לחורבן המקדש ולגלות ישראל ויהודה מארצם (ראו מלכים ב' כ"א 2-16, כ"ג 5-20). בסיפור הקדום שלפנינו אין, כמובן, לדרך מחשבה זאת אפילו זכר.

שנית, המספר מאמין כי בני אדם מקבלים בחלום מסרים אלוהיים, ולכך מצטרפים גם מקומות אחרים במקרא, כולל בפרשה שלנו (האל מופיע בחלום ליעקב כדי להדריכו כיצד לנצל את לבן ולברוח ממנו - ל"א 10-13, וכן הוא מופיע בחלום הלילה ללבן כדי להזהירו שלא יפגע ביעקב - שם, 24), וכמובן, סיפור חלומותיו של יוסף ופיענוחם (ל"ז 5-10, מ' 6-22, מ"א 1-36). בתקופה מאוחרת יותר הגיעו המאמינים למסקנה שחלומות אינם יכולים לשמש "ראיה" להתגלות האל, ו"החולמים" היו מטרה לחיצי הסטירה הנבואית (ירמיהו כ"ג 25-28). כאן, כאמור, מובאים הדברים מתוך אמונה תמימה בתקפותם של מסרים אלוהיים באמצעות החלום.

De Rosa

יעקב ורחל - ציור שמן מאת הצייר האיטלקי פאצ'קו דה רוזה

שלישית, המספר בוודאי לא האמין באמונה המונותאיסטית, כלומר, הוא לא האמין באל אחד בורא העולם כולו, השולט ומשגיח עליו באופן בלעדי, אלא הוא האמין, כנראה, באלים טריטוריאליים, וייתכן שהיה אפילו פטישיסט, שהאמין בעצמים מקודשים ובאלילי בית. כשמקיץ יעקב משנתו, הוא קורא בהתפעלות: "אכן יש יהוה במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" (כ"ח 16). מונותאיסט אמור "לדעת" שאלוהים נמצא בכל מקום, ואין מקום פנוי מנוכחותו ומשליטתו. מסתבר שיעקב איננו "יודע" זאת. במערכת היחסים שבין יעקב ללבן מודעים שני האנשים הערמומיים הללו כי לכל אחד מהם יש אל שונה, אך רצוי להיות "ביחסים טובים" עם האל של "הצד השני", אם זה משפיע הצלחה. לכן, לבן "מנחש" ומבין כי ה', האל של יעקב, מעניק חסדים לנבחרו, ולכן ראוי לנהוג בו זהירות (ל' 27). כל אחד מן השניים מכיר בתקפותו של האל של הזולת, אך מייחל כי האל שלו יהיה "המנצח". לבסוף, הם מביאים כעדים להסכם שביניהם את שני האלים: אלוהי אברהם ואלוהי נחור (ל"א 53). אנחנו גם קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים (שהם כנראה אלילי בית), מן הסתם, כדי שתצליח דרכם החדשה עם בריחת יעקב ומשפחתו מבית לבן (ל"א 19). לבן עצמו קורא לתרפים "אלוהיי" (ל"א 30), ולא היה שום טעם בגניבתם, אילו רחל לא האמינה בהם. אני מניח כי "הסלקטור" שהיה אמור להשמיט פסוקים "מרשיעים" כאלה (רחל אמנו האמינה באלילי בית!), נמנע מלעשות כן, כי חשב לתומו שמדובר בסטירה אנטי אלילית, שכן רחל שמה את התרפים בכר הגמל והיא יושבת עליהם, כשהיא מתנצלת בפני אביה ש"דרך נשים" לה (ל"א 34-35) - לאמור - האלילים ראויים להימצא מתחת לגופה של אישה דווה, שעל פי התורה היא טמאה (ויקרא ט"ו 19-23). לי, מכל מקום, אין ספק שמדובר כאן באמונה תמימה של רחל בתרפים, כשם שהאמינו בהם גם מיכל ודוד (ראו שמואל א' י"ט 13). גם כאן וגם שם מסופרים סיפורים לפי תומם, ומשום כך ניתן לדלות מהם אמת שתאורטיקנים של האמונה הישראלית ניסו להסתירה מאתנו. תאורטיקן מן הסוג הזה הבין מן הסתם כי מספר הסיפור שלנו נכשל בהבאת ראיות "מרשיעות" נגד רחל, ואולי גם נגד יעקב, והוא "מתקן את המעוות", ושם בפיו של יעקב, טרם חוזרו לבית אל, את המילים האלו: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם ..." (ל"ה 2). ההיגד הזה אינו "נדבק" לדמות, וברור שמטרתו "לתקן" את "הרושם הרע" שפרשתנו עלולה להשאיר על המונותאיסט המאוחר, זה שהכיר את המהפכות הדתיות של חזקיהו ויאשיהו, אשר הכריתו את "העבודה הזרה" מן הארץ.

Dyce

יעקב ורחל - ציור שמן מאת הצייר הסקוטי ויליאם דייס, 1806-1864

רביעית, המספר תיאר את היחסים שבין אל לאדם כיחסים של "תן וקח" בין אב שאוהב בן מסוים ומעדיף אותו על שאר בניו - ובין אותו הבן, שחייב "לשלם" על חסדיו של אותו אב. האל "אוהב" את יעקב, משום "התחייבותו" לאברהם ויצחק (כ"ח 13-15, ל"א 29‏, 42), מבלי להתחשב במעשי המרמה והנוכלות שלו (מלבד הפרשה שלנו ראו - כ"ה 29-34, כ"ז), ויעקב אמור לתת "תמורה" על אהבה זאת ועל חסות זאת: "ויידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי - והיה יהוה לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, יהיה בית אלוהים, וכל אשר תיתן לי - עשר אעשרנו לך" (כ"ח 20-22). האמונה בה' איננה מוחלטת ובלתי תלויה בנסיבות - האל צריך "להוכיח את עצמו", ורק אז יזכה באמונתו של יעקב. לאחר הנדר הזה, האל הוא "שפוט" של יעקב: הוא מצליח את דרכו לבית לבן, מציל אותו מנכלוליו של זה, מבריח אותו מביתו בשלום, מזהיר את לבן שלא ייגע ביעקב לרעה, ואפילו מסייע ליעקב בדרך מאגית לרמות אותו (ל' 27, ל"א 3‏, 9-13‏, 24‏, 29 וראו ל' 32-43).

חמישית, האל מתואר בפרשה שלנו כקפריזי לחלוטין, לא די שהוא אוהב את יעקב וסוכך עליו, בלי סיבה "אובייקטיבית", הוא "משחק" ברגשותיהן של נשותיו: הוא "רואה" שלאה שנואה, ועל כן, הוא פותח את רחמה, ואילו את רחמה של רחל, האהובה, הוא סוגר (כ"ט 31). לא ברור לקורא, המייחל לצדק אלוהי, מה טעם צריכה רחל להתייסר עת ארוכה לפני שהיא יולדת (ל' 22-24), ובסוף למות בלדתה (ל"ה 16-20), רק משום שהיא זוכה לאהבת בעלה.

הסיפור מסופר, כאמור, לפי תומו, וידיהם של עורכים אינטרסנטים, כנראה, לא נגעו בו, ועל כן ניתן לדלות ממנו הרבה מידע אמין על ההווי ועל האמונה באותם ימים רחוקים.

 


דצמבר 2000



חברים ב- עוצב על ידי