פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

תצווה

שמות כ"ז 20 - ל' 10
עיין ורשם ד"ר משה גרנות

הפרשה שלנו, כמו זו שלפניה וזו שאחריה, חוברה על ידי מקור כוהני, מקור שכל תשומת ליבו הייתה נתונה למקדש ולמשרתיו. מקור זה מצווה בשם האל צווים רבים מספור, המטילים על המאמינים מעמסה חומרית ורוחנית, שבדיעבד ניתן לומר שהיא איננה ניתנת לנשיאה. אינני מפקפק בכך שמחבר הדברים האמין באמונה שלמה באלוהים, אך קשה מאוד שלא להסיק כי מחבר זה דאג בראש ובראשונה לעצמו ולבני חוגו לדורותיהם. הגם שהוא ללא ספק ירא את האלוהים - יראה פרימיטיבית למדי, כפי שעוד אבהיר בהמשך - הרי שהוא גם רואה בו עילה ותירוץ להיטיב עם עצמו ועם כל מי שמשתייך למה שהוא מחשיב כעילית של בני ישראל - הכהונה.

הפרשה מתארת בפרוטרוט את בגדי הכוהן הגדול ובניו "לכבוד ולתפארת" (כ"ח 2), העשויים זהב, תכלת, ארגמן, שני, שש מושזר ואבנים טובות (שם, 5 ואילך), וכל זה, כמובן, מתרומת בני ישראל, כפי שמתברר בפרשה הקודמת, ובניגוד מוחלט לענווה ולצניעות שהיינו מצפים ממי שאמור לשרת את מי שרק לו יאה הכבוד והתפארת.

שחזור בית המקדש הראשון, שבנה המלך שלמה

טקס המילואים המפורט של הכוהן ובניו (פרק כ"ט) מזכיר לכל מי שעלול לשכוח כי פרנסתם של הכוהנים היא על העם, וכי לאחר שנתנו לאל את המנה "המגיעה לו", צריך לזכור כי "חוק עולם" הוא כי חזה התנופה ושוק התרומה הם "המנה" של הכוהנים מאת בני ישראל מכל זבחי שלמיהם (שם, 26-28).

אנו רואים, אם כן, כי המחבר מרפד את משפחת הכהונה בכל טוב על חשבון המאמין התמים, המייחל כי בכך שהוא מחסיר מעצמו ונותן למקדש ולמשרתיו - יזכה לחסד האל.

נתרכז עתה באמונתו של המחבר שלנו. ציינתי לעיל שאינני מפקפק בכך שהוא האמין באמונה שלמה באלוהים, כפי שהאמינו כל בני תקופתו ובני התקופות הרבות שהיו אחר כך, עד ממש לעת החדשה, כשקמה והתגבשה הגישה ההומניסטית, החופשית והחילונית. אבל אמונתו של המחבר שלנו מסתברת כפרימיטיבית למדי, כזאת שמאמינים מעודנים כמו חלק מחז"ל, או הרמב"ם, היו צריכים לעמול קשה כדי ליישב את מסריו עם השכל הישר.

מסתבר שבדבריו נמצא אנתרופומורפיזמים (ייחוס תכונות אנושיות לאלוהים) מן המגושמים ביותר: הקורבנות, לפי אמונת מחברנו, ניתנים לה' כדי שיגיע אליו ריח הניחוח (כ"ט 18,25,41), וזה אמור להפיג את כעס האל, כפי שקרה אחרי המבול: נוח הקריב קורבנות, "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם..." (בראשית ח' 21). בהקשר הזה ראוי לקרוא גם את דבריו המגושמים של דוד על נוהגו של האל לעבור על פי מידותיו לאחר שהוא מריח מנחה (שמואל א' כ"ו 19).

מודל של אגן הנחושת בבית המקדש הראשון, מקדש המלך שלמה

האל גם שומע כמו אדם: בשולי מעילו של הכוהן מחוברים פעמוני זהב, כדי שיישמע קול בהיכנסו לשרת בקודש ובצאתו, שלא ימות (כ"ח 34-35). הכתוב מניח שכביכול האל נמצא בקודש הקודשים במעין נמנום, ואם לא יעירו אותו בפעמונים, הוא עלול להימצא בלתי מוכן, ואז בחרון אפו הוא עלול להמית את הכוהן!

האל, על פי מחברנו, נועד עם האדם ומדבר אליו (כ"ט 42-43), כל זאת רק לאחר שמילא את כל החובות המפורטות בפרשה שלנו.

המחבר הכוהני שלנו גם מאמין בכוחם של עצמים לפעול על העולם העליון, במילים אחרות - הוא מאמין במאגיה. הוא איננו חושב שתפילה וקורבנות דיים כדי לרצות את האל. לפי אמונתו, צריך הכוהן הגדול לשאת על כתפיו ועל חזהו את שמות בני ישראל, ושמות אלה החרותים על אבנים יקרות מסוימות, אלו ולא אחרות, יהיו לזיכרון לפני אל (כ"ח 12,29); בלי זה עלול האל, כביכול, לשכוח את אשר מוטל עליו לעשות - לשמור על בני ישראל מכל רעה.

המחבר שלנו גם מאמין כי רק באמצעים מאגיים, המופעלים על ידי הכוהן, ניתן להתוודע אל דבר האל. בחושן המשפט, המצוי על חזהו של הכוהן הגדול, נתונים האורים והתומים. ממקומות אחרים במקרא אנו יודעים כי האורים והתומים היו מעין גורלות, המצויים באפוד הכוהן, והמנהיג היה נזקק להם לצורך הכרעות גורליות (שמואל א' כ"ג 2-6, כ"ח 6, ל' 7-8). המחבר הכוהני רותם את המאגיה להעלאת קרנו ומעמדו של הכוהן בחברה הישראלית: המנהיג חייב לשאול את דבר האלוהים באמצעות האורים והתומים המצויים על חזהו של הכוהן הגדול. שום דרך אחרת לא תתקבל - לא דבר היועצים ולא נבואות הנביאים. לדעת המחבר הכוהני, משה בכבודו ובעצמו ציווה על יהושע הדגם "הרשמי" של המנהיג העתידי) לשאול "במשפט האורים לפני ה', על פיו ייצאו ועל פיו יבואו..." (במדבר כ"ז 21).

כדאי להתעכב מעט גם על פרטי טקס המילואים של הכוהנים: עבודת האלוהים בימים ההם לא ידעה דרך אחרת חוץ מקורבן בעלי חיים. כביכול, לא ניתן להשיג את חסד האל, אם לא יישפך דם לשם שמיים. פרק כ"ט מפרט בפנינו בתיאור מעורר קבס כיצד יש לשחוט פר ושני אילים, כיצד יש לנתח את אבריהם הפנימיים, כיצד יש לחלקם בין האל לבין משרתיו, וכיצד יש להזות את הדם על המזבח ועל בגדי הכוהנים. מסתבר שהדם (!) מקדש את הכוהנים ואת בגדיהם, ולכן יש למרוח אותו על תנוך אוזנם ולהזות אותו על בגדיהם ועל המזבח (כ"ט 20-21, ל' 10). וכל בית המטבחיים המבהיל הזה אמור להיות לרצון לאל, ושבלעדיו אסון גדול עלול לרחף על ראשם של המאמינים!

מזבח מעלות, חפירות בעל בק

ולסיום, קוריוז קטן: בשמות כ' 22 כתוב שאל לו לעובד האלוהים לעלות על המזבח לה' במעלות (במדרגות), "אשר לא תגלה את ערוותך עליו". כלומר, היות שעלייה במדרגות גורמת לפתיחת השמלה שלובש המאמין, עלולה הערווה להתגלות על המדרגות המובילות אל המזבח, ויש בכך כדי לפגוע בקדושת המקום. בפרשה שלנו יש "חידוש": "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה ממותניים עד ירכיים יהיו. והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד, או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש, ולא יישאו עוון, ומתו..." (כ"ח 42-43).

מזבח מעלות, חפירות פטרה (סלע)

כלום מחבר שמות כ' לא ידע שיש "פטנט" כזה שקוראים לו "מכנסיים", ושבאמצעותם ניתן לפתור את בעיית המדרגות? מסתבר שהייתה "אי הבנה" גדולה ביניהם: מחבר פרק כ', שהיה בוודאי קדום ממחברנו, מדבר על מזבח אבנים (כ' 21), ואילו המחבר הכוהני שחיבר, כאמור, גם את הפרשה שקדמה לפרשתנו, מדבר על מזבח עצי שיטים מצופה בנחושת לקורבנות (כ"ז 1-8), ומזבח עצי שיטים מצופה זהב לקטורת (ל' 1-10). אותו האל עצמו דיבר אל משה בשני קולות ומסר מסרים שונים על עניין מרכזי כל כך כמו המזבח? אילו הייתה באמת "תקשורת" עם האל, היה חייב להיות מסר אחד. כיוון שאין, ולא הייתה מעולם "תקשורת" כזאת - לא בנביאים ולא באורים ותומים - כל מי שהכוח בידו מעמיס על האל את ההשקפות שלו על האמונה ועל פולחנה, ואין סיכוי שבעולם שהאל יסתור לא את דבריו של זה, ולא את דבריו של זה. אילו באמת היה קיים אלוהים, היה מוזר אילו היה חשוב לו כיצד עולים על מזבחו, כיצד בנוי מזבחו, ואם בכלל צריך מזבח כדי להרוג בעלי חיים לשם שמיים.