אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

וישלח

בראשית ל"ב / 4 - ל"ו / 43
עיין ורשם ד"ר משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
מומלץ לקרוא את המאמר על פרשת וישלח שנכתב במחזור הראשון - כאן

בפרשת ויצא, בפרק כ"ח / 15 - 23 ראינו, כי יעקב איננו המונותיאיסט המעודן ביותר: הוא מקיץ מחלום הסולם והמלאכים ומתפעל ש"יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי", לאמור, אמונתו היא מונולטרית - הוא מאמין שלכל מקום יש אל משלו (אמונה מונולטרית = אמונה באל טריטוריאלי, לפיה כל מי שעובר מארץ לארץ חייב לקבל את האמונה באל המקומי של אותה ארץ). זאת אף זאת, הוא מתנה שם את אמונתו באל ואת עבודתו אותו במידת השמירה שזה ישמור על ביטחונו ועל מצבו הכלכלי. בפרשה שלנו אנחנו נפגשים שוב עם המאמין המתנה תנאים לאלוהים ודורש ממנו לקיימם - יעקב מזכיר את הבטחתו של האל באותו חלום (שם, 13 - 15), והוא "תופס את האל במילה": "…ואתה אמרת היטב איטיב עמך…" (ל"ב / 13). אנחנו, כמובן, איננו יודעים מה הייתה אמונתו של יעקב, אך ניתן בהחלט להסיק מתוך הדברים, מה הייתה רמת אמונתו של מספר הדברים, זה אשר ייחס אותה ליעקב.

אם ניתן לגחך לגבי דמותו של יעקב כמאמין, הרי שבכל הקשור ליחסי אנוש, נראה לי שהיא עוצבה בפרשתנו בקווים מאוד חיוביים: את יעקב מלווים רגשי אשמה כבדים מאז שבעצת אימו גנב את ברכת הבכורה מאחיו (פרק כ"ז).

ברכת יצחק - מורילו
יצחק מברך את יעקב
ברטולומיי מורילו, 1682-1617, צייר ספרדי
שמן על בד, מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה

הוא יודע שעשיו זומם להורגו (שם, פס' 41), ולכן, שוב בעצת אימו, הוא בורח לפדן ארם (כ"ז / 41 - כ"ח 3). עתה, לאחר שהות ארוכה אצל לבן, הוא חוזר לכנען עם נשיו, ילדיו וכל נכסיו, ולבו נחרד מהפגישה עם אחיו. יעקב מתקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה (ראו רש"י לפרק ל"ב / 9). הוא עושה כל מאמץ כדי לרצות את אחיו, הבא אליו בראש 400 איש, ואין לדעת מראש את כוונותיו. הוא מכנה את אחיו "אדוני", ואת עצמו ל"עבדו" (ל"ב / 5), הוא מדבר אליו בהכנעה ומפציר בו שייקח את מתנותיו הנדיבות מאוד (ל"ג / 11), מחמיא לו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים, ותרצני" (שם, 10).

הפרשה מראה, אם כן, דוגמה נאה של ריצוי אויב המבסס עוינותו על מידה של צדק, אלא שפרשה זאת, כמו מרבית הכתובים במקרא, נותן לגיטימציה להעדפה של נבחרים, אחת התקלות הגדולות של האנושות, שקיבלה את "חותמת הכשרות"?

יעקב ורחל - דייס
יעקב ורחל
ויליאם דייס, 1864-1806, צייר סקוטי
שמן על בד, המויזאון לאמנות, לייסטר, אנגליה

מספר הספרים: ידוע שיעקב אהב את רחל יותר מאשר את לאה, ובוודאי החשיב את השפחות פחות מאשר את נשותיו, והנה, כאשר הוא עורך את מחנהו לקראת הפגישה הגורלית עם אחיו, הוא שם את השפחות ואת ילדיהן ראשונים, את לאה ואת ילדיה שניים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים - להודיעך שאת האהובים עליו ביותר הוא שם במקום המוגן ביותר. העדפת "הנבחרים" מתחילה כבר בסיפור קין והבל, העדפה המכוונת, כביכול, על ידי האל - והאסון בהכרח חבוי בה ומאמלל גם את "הנבחר" וגם את "הדחויים". יוסף בעל כותונת הפסים זוכה לאהבת אביו ולהעדפתו, והיא שהביאה עליו ועל אחיו אסונות ופגעים (פרק ל"ז ואילך).

כתונת הפסים - ולאסקז
יעקב וכתונת הפסים
דיאגו ולאסקז, 1660-1599, מגדולי הציירים בספרד
שמן על בד, מנזר סן לורנצו דה לה אסקוריאל

בפרק ל"ב מסופר כי אחרי שיעקב שילח את המנחות היקרות לעשיו כדי לשכך את חמתו ולרצותו, ואחרי שהעביר את משפחתו אל מעבר לנחל היבוק כי להגן עליה, הוא נותר לבדו ונאבק ב"איש" עד עלות השחר. גם מהכתוב כאן ("כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" - פס' 31), גם מהכתוב בספר הושע (י"ב / 4 - 5), ברור שהכתוב מתכוון לכך שיעקב, אדם בן-תמותה, נאבק עם דמות אלוהית (אל, מלאך, "שרו של עשיו") ויכול לו, עד כי הדמות האלוהית הזאת נאלצה לברך אותו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (פס' 29). יעקב, כביכול, מכריח דמות אלוהית עוינת לאשר את ברכת הבכורה שניתנה לו בפעם הראשונה במרמה. מה שברור מהתמונה המדהימה המתוארת כאן היא ששוב, מחבר התעודה הזאת הוא בעל חשיבה אמונית רחוקה ממונותיאיזם צרוף. לטעמו, יש אלוהויות אחרות בטריטוריות אחרות, אך הן אינן חזקות כמו האל שיעקב מאמין בו.

יעקב והמלאך - רוסה
יעקב נלחם עם המלאך
סלבטור רוסה, 1673-1615, צייר ספרדי
מוזיאון דרבישר, אנגליה

בפרשה שלנו מתואר בפרוטרוט המשא והמתן בין שני אחים יריבים, את מילות הנימוסין שביניהם, את המתנות שהפוגע מעניק לנפגע, את ההתחמקות האלגנטית מהמשך הקשר בין השניים וכד'. לפנינו תמונת הווי חשובה מהימים הרחוקים ההם, תמונה הדומה באופייה לתמונת המפגש בין עבד אברהם לרבקה ולמשפחתה (פרק כ"ד). בפרשה שלנו יש עוד תמונת הווי אחת (פרק ל"ד), בה מתואר המשא והמתן בין משפחתה של נערה שנאנסה (משפחת יעקב) ובין משפחת האונס (שכם בן חמור). במקרה שלפנינו, מסתבר שהייתה כרוכה כאן גם אהבה גדולה של האונס כלפי הנערה (דינה בת יעקב), וכי משפחתו הייתה מוכנה להעניק לנפגעים כל פיצוי שהיו דורשים כדי שיברכו על המוגמר ויאפשרו נישואין בין השניים. למותר לציין שאת דעתה של הנערה עצמה איש לא שאל. להצעה הנדיבה של בני העיר שכם, משיבים אחיה בתחבולת תרמית: אם יימולו - ייתנו להם את אחותם. אנשי שכם מקבלים עליהם את התנאי, והם מלים את עצמם. שניים מאחיה של דינה, שמעון ולוי, מגיעים לעיר ועורכים בה טבח: הורגים כל זכר ובזים נשים, טף ורכוש. יש כאן, כמובן, כל המבהיל והמזוויע שבמעשה האטאוויסטי, שהיה מקובל בימים ההם (ולהוותנו, עדיין מקובל בשבטים מסוימים), לפיו על אונס יש נקמת דם, וכל המשפחה או השבט של האנס נושאים באחריות משותפת (אטאוויזם = התגלות תכונות של אבות רחוקים אצל בנים ובני-בנים, גם אם תכונות אלו כבר בטלו, ואינן עוברות בתורשה).

המעשה הברברי הזה מוקע על ידי יעקב (שכאמור לעיל, נחשף בפרשה שלנו בקווים חיוביים): "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ… ואני מתי מספר, ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (פס' 30). אין כאן אמנם מוסריות במובן הקנטיאני, כי יעקב איננו מצר כאן על חיים שנקפדו, אלא על עצמו שעלול ללקות בעקבות המעשה הנורא של בניו, אך בהמשך שמה התורה בפיו דברים הרבה יותר מוסריים: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט / 5 - 7). מהמשך קורות ישראל אנחנו יודעים שבאמת שמעון הלך ודעך ונעלם בתוך נחלת יהודה, אך לוי, שזה איננו המעשה הברברי היחיד שביצע (ראו שמות ל"ב / 26 - 28), נבחר לשבט המופקד על קודשי האומה, תפקיד שבגינו יחיה כטפיל בחברה הישראלית.

יש בוודאי סיבה לכך שמחברי תעודות התורה מצאו לנכון לחשוף את המעשה המזוויע הזה, ואף לציין שהוא הביא תועלת: "ויסעו, ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (מ"ה / 5), כלומר, הכנענים נבהלו מהמעשה של שמעון ולוי, ולא העזו לנקום בהם. לדעתי, נחשפת כאן האובססיה של המקרא כולו כנגד התערבות ישראל בגויים. מי שמבקש להינשא נישואים מעורבים - לוקה, לכן ו"טוב" עשו בני יעקב שלא נתנו ל"תקלה" הזאת לקרות: "הכזונה ייעשה את אחותנו?!" (מ"ד / 31). אנו אמורים להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג / 9).

לעומת בניו של יעקב שאינם מתחשבים בגויים, מכבד יעקב את שכניו וקונה מהם חלקת אדמה בכסף מלא (בראשית ל"ג / 20), ולא בחרב, ובכך הוא ממשיך את דרכו של אברהם סבו (שם, כ"ג).

יעקב וכתונת הפסים - פורטי
יעקב וכתונת הפסים
ז'אן ז'אק פורטי, 1801-1743, צייר צרפתי
שמן על בד, המכון לאמנות, מיניאפוליס, ארה"ב

כיוון שהתורה נערכה בתהליך ארוך, כשכל תקופה מציעה את הגירסה שלה (ולפעמים מספר גירסאות) לאותו סיפור, או לאותו החוק, מן ההכרח הוא שיימצאו בה כפילויות וסתירות, וגם פרשתנו לא יצאה נקייה מתקלה זאת. והרי מספר דוגמאות: "האיש" שנאבק עם יעקב, נאלץ לברכו, והוא אמנם מברכו ומשנה את שמו מיעקב לישראל (ל"ב / 29). לדברים אלה יש גירסה מקבילה, לפיה לא "האיש" שינה את שמו, אלא האל בכבודו ובעצמו בהתגלות שהתרחשה עוד בבואו מפדן ארם (ל"ה / 9). לפי כ"ו / 34 נשותיו של עשיו הן יהודית בת בארי החתי ובשמת בת אילון החתי; לפי ל"ו / 1 - 5 נשותיו הן עדה בת אילון החתי , אהליבמה בת ענה ובשמת בת ישמעאל. על פי ל"ב / 4 עשיו התיישב מכבר בארץ אדום, ואילו לפי ל"ו / 8-6, הלך עשיו להר שעיר רק לאחר ההסכם עם יעקב. בל"ה / 8 כתוב שדבורה מינקת רבקה מתה ונקברה באלון בכות ליד בית אל, כלומר, היא נלוותה ליעקב בכל מסעותיו לפדן ארם וחזרה, והרי למדנו מכ"ז / 42 ואילך כי יעקב יצא לבדו למסע, וכמעט בהיחבא.

התעודה שלפנינו מייחסת ליעקב מאבק נגד עבודה זרה (ל"ה / 2 - 3), אך ברור שמדובר כאן בהקדמת המאוחר, כלומר, הדבקת השקפות עולם אמוניות ליעקב על פי דפוסים מאוחרים, שהרי בביתו של יעקב, כמו בביתו של דוד המאוחר ממנו, היו תרפים (בראשית ל"א / 34 - שמואל א' י"ט / 13), והרי את התרפים הכחיד יאשיה המלך, כמו את כל העבודה הזרה (מלכים ב' כ"ג / 14). הוא גם נתץ את כל הבמות, כלומר כל המזבחות והמצבות לה' (שם, שם פס' 9), שהפרשה שלנו כל כך משבחת את יעקב על שבנה שכמותן (בראשית ל"ג / 20, ל"ה / 1, 13; ראו גם י"ג / 18, כ"ח / 18 ועוד).

ברכת יצחק - ג'יוטו
יצחק מברך את יעקב
ג'יוטו די-בונדונה, 1337-1267, צייר איטלקי
פרסקו, הכנסיה העליונה, סן פרנצ'סקו, אסיסי, איטליה

ובכן, ליד סיפורים המתארים בצורה משכנעת ואותנטית את ההווי באותם ימים רחוקים, יש תעודות מקבילות ואף סותרות, וגם תוספות של עורכים מאוחרים אשר ביקשו להתאים את הכתוב, שהגיע לידם, להשקפת עולמם, והקורא נדרש לזהירות יתר כדי שיוכל להבחין ביניהם.



המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"



חברים ב- עוצב על ידי