פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

משפטים

שמות כ"א / 1 - כ"ד / 18
מאת פרופ' דן מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת משפטים שנכתבה במחזור הראשון

פרשת משפטים היא, למעשה, החלק התחיקתי הראשון של התורה, ויחד עם פרקים נוספים בויקרא ובדברים, היא מהווה את הבסיס לחוק העברי הקדום. חוקים אלו עובדו מאוחר יותר להלכה, התופסת עד עצם היום הזה בצורתה התלמודית, תרי"ג המצוות, שולחן ערוך ופסקי הלכה שנגזרים מדי יום בחיי העם היהודי, כולל החלתה גם על המגזרים החילוניים בחברה היהודית-ישראלית בימינו.

משה שובר את לוחות הברית
רמברנדט ון-ריין, צייר הולנדי, 1696-1606
שמן על בד, ציור משנת 1659, גמאלדגאלרי, ברלין

המשפט העברי הוא דתי במהותו

הפרשה שלנו באה לאחר תיאור רגשי רב-רושם של מעמד הר-סיני, והדברים שדיבר יהוה אל משה על ההר (שמות י"ט / 25-13), ולאחר עשרת הדברות (כ' / 17-1), ששבעת האחרונים בהם הם הבסיס החוקי המשותף לכל חברה אנושית באשר היא. בניגוד לחוקים של עמים אחרים שקדמו לעם היהודי במרחב השמי, שהיו חוקים אזרחיים-חילוניים, בסיסו של החוק העברי הוא דתי. גם על חוקים שאינם קשורים לדת או לפולחן דתי נחה השראה "אלוהית", ומחבר הספר אינו שוכח להזכיר לקורא ולשומע שוב ושוב מיהו המצווה, ומה יעלה בגורלו, לטוב או לרע, אם ישמע או לא ישמע בקול אדוניו: "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי... כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית את כל אשר אדבר ואיבתי את אויביך" וגו' (כ"ג 1 23-20). בויקרא הוא אומר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם" וגו' (כ"ו / 4-3), או "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת" וגו' (שם, 44-14), ורשימת האיומים הולכת וגוברת מפסוק לפסוק ומגיעה לשיא הזוועה האנושית באיום "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (פס' 29), או גם האיום בספר דברים "והיה אם שכוח תשכח את יהוה אלוהיך... כי אבוד תאבדון" (ח' / 19).

כבר עמדנו בפרשה אחרת (עקב) על הסגנונות השונים של הצו האלוהי לבני העם היהודי, החל במתינות מסוג "כי אם שמוע תשמע בקולו" בפרשה שלנו, ועד לצו ההחלטי חסר הפשרות "שמע ישראל" (דברים ו' / 4). התייחסות מעין זו אינה קיימת בחוקים האמוריים והבבליים הקדומים, ויש כאן חידוש עברי מקורי, הקשור מן הסתם במעבר מאמונה פוליתיאיסטית למונותיאיזם. האופי הדתי של המשפט העברי, כותב יהודה רון (1) אינו רק חיצוני, כלומר מיוסד על השקפת עולם דתית, אלא הדתיות באה לידי ביטוי גם בתוכנו של המשפט: (א) המשפט נעזר בדת, וכאשר בית הדין נדרש לעובדות, הוא עושה זאת ע"י הטלת שבועה על אחד הצדדים המתדיינים; (ב) ניתן לכפות על עד למסור עדותו ע"י אלה (שבועה): "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד... אם לא ידיד ונשא עוונו" (ויקרא ה' / 1); (ג) יש וקביעת הפושע היא על פי הכרעת אלוהים: "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שנים לרעהו" (שמות כ"ב / 8). המשפט העברי במהותו, הוא, אפוא, דתי.

תיעוד התרבות האנושית

כאשר עומד לדיון נושא החוק העברי הקדום, מתעוררת לא פעם השאלה, האם חוקי התורה, כפי שהם מובאים בספרים שמות, ויקרא ודברים, הם מקור ראשון לחוקים חברתיים וסוציאליים ביהדות ובעולם בכלל, או האם מדובר בהתפתחות אבולוציונית של חוקים, שקדמו לתורה, ואם כן - מהו הקשר בין חוקי התורה לבין החוקים שרווחו במזרח השמי בימי קדם.

מצבת חמורבי, אסטלה עשויה דיוריט, 2.2 מ' גובהה
נתגלתה ב-SUSA (שושן) בשנת 1902-1901, נמצאת כיום במוזיאון הלובר, פאריס

הידע שנחשף בידי היסטוריונים ומדענים הוא נגזרת של הראיות שנותרו בפועל מאותן תקופות קדומות. אין חולקים על כך, שמערכת חוקים היתה קיימת כבר בחברה האנושית הפרימיטיבית ביותר בהנץ האנושות בתקופה הפליאוליתית (מיליון עד 150,000 שנה לפני הספירה), שכן אין חברה, ולא רק של בני-אדם, היכולה לחיות בלי מסגרת כלשהי של כללי יסוד ביחסים שבין בני-האדם לבין עצמם, לרכושם ולמוסר חייהם. אלא שתיעוד אותם חוקים, נהלים או מנהגים חייב רישום, ובהעדר רישום לא נותרה עדות לחוקים חברתיים שתפסו בחברות שקדמו להמצאת הכתב. הכתב הופיע בתרבות האדם מאוחר מאד, למעשה רק בסופה של התקופה הפליאוליתית (ראה בהמשך).

לא באזור שומם מאדם התנחל העם העברי לאחר יציאתו ממצרים במאה ה-12-14 לפני הספירה. קדמו לו באזור זה עמים רבים, בעלי תרבות עשירה - לשון, כתב, ספרות, אמנות, מדע, מנהגים, דת וחוקים. משה, שבצדק נחשב למנהיג החשוב ביותר שקם לעם העברי מאז היותו לעם, לא המציא את הדת המונותיאיסטית, אלא ביססה על תרבויות ודתות שקדמו לו באזור שמן הפרת והחידקל (פרס ובבל) ועד לים התיכון (מצרים, השבטים הפיניקים והעמים הטרום-יווניים), בעיקר על הדת הכנענית הקדומה, ואבי האלים שלה - אל (El).

אל (EL) - אבי האלים הכנענים
ממצא מחפירת אוגרית

הכתב

הכתב הוא כלי ראשון במעלה בתקשורת שבין בני האדם. תחילתו בתקופה הפליאוליתית -מיליון עד 150,000 שנה לפנה"ס (2) בסימני תקשורת פרימיטיביים, כמו תנועות, העוויות וצלילים בעלי מובן מסויים (3). המשכו היה פיקטוגראפיה - כתב ציורים ושימוש בצורות גסות של עצמים, ששימשו עזר בחיי האדם, לאחריו הכתב האנאליטי, בו נוצר קשר הדוק בין תמונה לבין השם שהיא מבטאת, כמו כתב היתדות של האכדים והשומרים באזורנו, כתב החרטומים (כתב היארוגליפי וכתב היארטי) במצרים, והכתבים של בני-המאיה והאצטקים במרכז אמריקה.

כתב יתדות הירוגליפי (כתב חרטומים) ממצרים

המשך ההתפתחות שקדמה לכתב האלפביתי הוא בכיוון הכתב הפונטי והכתב ההברתי. בכתב הפונטי מתייחס כל סימן אל יסוד צלילי בשפה שאותה הוא מייצג, ובכתב ההברתי מייצגים הסימנים הבודדים הברות, ושילוב סימנים כאלה מביעים מילה מדוברת. כתב הברתי טהור נמצא בגבל, בכתב הקפריסאי הקדום, בכרתים ובכתב היפאני (3).

אבן הרוזטה
עד לשנת 1799 היה כתב החרטומים המצרי (הירוגליפים) בלתי מפוענח.
בשנת 1799 גילה הארכיאולוג הצרפתי שמפוליון את אבן הרוזטה
עליה נחרט טקסט זהה בשלוש שפות: בכתב החרטומים המצרי העתיק, בכתב הדמוטי -
השפה המצרית המדוברת, וביוונית. ממצא זה איפשר את פיענוח הכתב ההירוגליפי.
אבן הרוזטה נמצאת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון

כתב מאוגרית משנת 1400 לפנה"ס - הכתב האלפביתי הראשון בעולם

מקובל לראות את ראשיתו של הכתב האלפביתי באמצע האלף השני לפנה"ס, ומקורו בכתב הכנעני הקדום, כפי שנתגלה בכתובות כנעניות קדומות באוגרית (4). מהכתב הכנעני הקדום צמחו, בין היתר, הכתב הארמי והכתב העברי הקדום, שהיה הכתב המקורי של התנ"ך, ונהג בארץ ישראל בתקופת בית ראשון. התעודה העתיקה ביותר שנשתמרה בכתב זה היא לוח גזר (5).

לוח גזר, שהתגלה בשנת 1908, ועליו חרותות שבע שורות בכתב עברי קדום:
ירחו אסף / ירחו ז
רע / ירחו לקש
ירח כצד פשת
ירח קצר שערם
ירח קצר ??ל?
ירחו זמר
ירח קץ

חוקי העמים השמיים הקדומים

התפתחות הכתב שימשה בסיס להתפתחות הרוחנית של האדם, ליצירת מערכות חייו החברתיים, ולחקיקת חוקים, שהם, כאמור, תנאי הכרחי לקיומה של חברה אנושית. כמו בכתב כן גם בתחום החוקים, הבסיס לא היה עברי-יהודי. קדמו לעם העברי במרחב השמי העמים הבבליים הקדומים - עילם, אכד, שומר (העמים האמוריים), אשור ובבל. לעמים אלו היו חוקים, שחלקם הקטן נשתמר עד לימינו, ומהם ניתן ללמוד, שחוקים סוציאליים, שביטאו הבנה לצורכי האדם, והיוו ביטוי להתחשבות אנושית, היו קיימים כבר בעמים שקדמו לעם העברי בבואו להתנחל בחבל ארץ זה. החוקים שנשתמרו הם חוקי אשנונה, חוקי לפת-אשתר, חוקי חמורבי, חוקים חיתיים ואשוריים (1, 6, 7), שזמנם המאות ה-20 עד ה-14 לפנה"ס. לפת-אשתר היה מלך איסין - ממלכה שומרית קטנה במאה ה-19 לפנה"ס. קטעים מקבצי החוקים שלה נמצאו על לוחות בעיר ניפור, ונשתמרו במוזיאון בפילדלפיה; חוקים בבליים מאוחרים נמצאו על לוחות השמורים במוזיאון הבריטי; חוקים אשוריים, שנחקקו במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס, נמצאו בקפדוקיה בתורכיה של היום, בה שכנו מושבות אשוריות עתיקות; לוחות חוקים מהמאה ה-14 לפנה"ס נמצאו בחפירות אשור ע"י ארכיאולוגים גרמנים בשנים 1914-1903; 23,600 לוחות, ובהם חוקים חיתיים משנת 2000 לפנה"ס, התגלו בשנת 1935 בעיר העתיקה מארי; חוקים חיתיים אחרים (תעודות נוזו) מהמאה ה-14 לפנה"ס התגלו בשנת 1921 בצפון עירק (1, 6).

מפת העמים הקדומים באזור הפרת והחידקל
שומר: 5000~ לפנה"ס * אורוק: 4000~ לפנה"ס * אור: 2100~ לפנה"ס
בבל-אכד: 3000< לפנה"ס * אמורי: 2200 לפנה"ס * חיתים: 1600 לפנה"ס
אשור: 1800 לפנה"ס * עילם: 1200 לפנה"ס * פרס: 525 לפנה"ס

החוק העברי וחוקי אשנונה

אשנונה היתה ממלכה שומרית קטנה צפונית לבגדד, במאות ה-20 עד ה-18 לפנה"ס, שאיבדה את עצמאותה בימיו של חמורבי. בשנים 1945-47 נמצאו בחפירות בתל-אבו-חרמל לוחות, ועליהם שני קבצי חוקים של המלך ביללמה ובנו המלך דארושה, מהמאה ה-20 לפנה"ס, והם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית (6,8).

קיים דמיון רב בין חוקי אשנונה לחוק העברי בכמה נושאים, למשל - בנושא שור שנגח: סעיף 53 בחוק אשנונה קובע (7, 8): "שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת". בתורה כתוב: "וכי יגף שור-איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון" (שמות כ"א / 35). כך גם לגבי שור-נגח: סעיף 54 בחוקי אשנונה קובע: "אם כשור נגח נודע הוא, וזקני העדה הזהירו את בעליו והוא לא שמר את שורו, והם את קרניו לא גדעו, ונגח איש והמיתו, כסף ארבעים שקלים יתן בעליו". בדין זה מחמיר החוק העברי עם בעל השור, אם כי ניסוח החוק דומה מאד למקור האשנוני: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה השור יסקל וגם בעליו יומת" (שם, פס' 29). כאן המקום להערת-ביניים: דעה מוטעית ומטעה רווחת בציבור, לפיה חוקי העמים הקדומים היו אכזריים, בעוד שחוקי התורה היו אנושיים ומתחשבים באדם. חוקי שור-נגח הם דוגמה אחת לטעות כזאת.

חוקי אשנונה קדמו לחוקי התורה בכ-800 שנה, ומכאן גם ברור מהו המקור ומהו החיקוי, או מי הושפע ממי. על כך כתב מחבר פרשת משפטים באתר "דעת-אמת" (9): "ועל כולם תמצא מאמרים הרבה ועיין בהם ותמצא, כי למרות שהם קדומים לתורת משה בהרבה מאד שנים, חוקיהם אינם שונים בהרבה מחוקי תורת משה. הדמיון בין התורות גדול, והן נראות כאילו נכתבו כולן בעצה אחת. לפעמים נראית תורת משה נאורה יותר, ופעמים חוקי בבל, אשור והחיתים נאורים יותר".

החוק העברי וחוקי חמורבי

חמורבי (או חמורפי Khammu-rapi) היה המלך השישי בשושלת הראשונה של המלכים שמלכו בבבל העתיקה (האמורית), ומלך בשנים 1728-1686 לפנה"ס. מיוחסים לו חוקים חברתיים וסוציאליים חשובים, שנחקקו בתקופתו, הדומים לחוקים של עמים שמיים אחרים באותה תקופה, כולל החוק העברי בתורה. היו שניסו לזהות את חמורבי עם אמרפל שבפרק י"ד בבראשית פסוק 1: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אילסר כדרלעומר מלך עילם", אבל לא נמצא לכך כל יסוד, לא היסטורי-ארכיאולוגי ולא פילולוגי.

חוקי חמורבי חקוקים באבן בכתב יתדות אכדי

ארבעה מקורות שונים מאמתים את קיומם של חוקי חמורבי, ביניהם מכתבים והודעות שנכתבו בידי המלך או נשלחו מטעמו, ונשתמרו בארמונו בעיר מארי, וכן כתובות עם תאריכים על מצבות אחרות, נוספות (10). על גבי המצבה (אסטילה) המוכרת בשם "מצבת חמורבי" חרותים 282 החוקים שחוקק חמורבי בבבל העתיקה. עם כיבוש בבל העתיקה בידי מלך עילם, הועברה המצבה לשושן, בירת עילם, שם שכנה במשך למעלה מ-3500 שנה, עד אשר נתגלתה בידי ארכיאולוגים צרפתיים ב-1902-1901, ונלקחה על ידם לצרפת. היום היא נמצאת במוזיאון הלובר בפאריס.

כמו חוקי אשנונה, גם חוקי חמורבי דומים לחוקי התורה, שבאו כ-600 שנה מאוחר יותר, וגם כאן אין ספק מי הושפע ממי, או מי העתיק ממי. על חוקי שור שנגח עמדנו כבר בסעיף קודם. דמיון רב עד כדי זהות מלאה בין החוקים קיים בתחום נזקי-גוף שנגרמים בידי אדם אחר, כגון עונש "עין תחת עין" (7, 11). סעיפים 196 עד 200 בחוקי חמורבי קובעים: "איש כי השחית את עינו של אחד מבני מרום הארץ - הם את עינו ישחיתו" (196); "אם את עין אחד העם שיחת, מנה אחד כסף ישלם" (198); "אם שיבר עצם של איש, הם את עצמו ישברו" (197); "איש כי יפיל את שן איש כערכו - הם את שינו יפילו" (200). ובחוק העברי בתורת משה - "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל; כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כ"א / 26-23).

הבדלים בין קבצי החוקים נבעו מהבדלים שהיו קיימים בתחומי-החיים באותן חברות. האחוזות של עשירי-העם, התעשייה והמסחר שפרחו בבבל העתיקה נזקקו לעבודת-עבדים, שעה שהעם העברי היה בעיקרו עם איכרים חקלאי, והצורך בעבדים היה קטן (11). לא זו בלבד שהעבדות בעם העברי היתה שולית, אלא שבניגוד ליחסם לעבדות של העמים הנוכריים, התורה רואה בעבדות חרפה, מן הסיבה ש"האדם נברא בצלם אלוהים" (1). יחס זה לעבדות מתבטא בקללה בה קולל כנען: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט' / 25).

החוק העברי אסר, למשל, הכאת עבד או אמה: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כ"א / 20), בעוד שעל פי חוקי חמורבי, מי שסייע בבבל לבריחתו של עבד הומת. סעיפים 16-15 לחוקי חמורבי קובעים: "כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר - מות יומת העוזר"; "כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת".

כתב יתדות אכדי חקוק באבן

מצד שני, חוקי חמורבי מפגינים התחשבות-יתר בעבד באשר למשך תקופת-עבדותו: בעוד שבחוק העברי שחרור עבד או שפחה הוא כעבור שש שנים, בחוקי חמורבי השחרור הוא לאחר ארבע שנים בלבד: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חינם" (שמות כ"א / 1), כאשר סעף 117 בחוקי חמורבי קובע: "כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית יקרא להם דרור". חובה לציין כאן, שהתורה מפלה בין עבד עברי לעבד שאינו עברי (כנעני), וזה האחרון הוא עבד-עולם, נחשב לרכוש אדונו ועובר בירושה: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם... והיו לכם אחוזה והנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדון" (ויקרא כ"ה / 46-44).

בנושא גניבת רכוש, חוקי התורה נאורים יותר מחוקי חמורבי. גנב בבבל, שאין כסף בידיו לשלם הגניבה, מוצא להורג: מס' 8: "כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה, מהמקדש או מהיכל המלך, שלושים פעמים בערכו ישלם. ואם מאיש נגנב, עשר מונים ישלם תחת גניבתו, ואם אין לו, מות יומת בגניבתו". החוק העברי שונה: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומצת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כ"א / 37 - כ"ב / 2).

מעניינת כאן הזהות המלאה בניסוח הרישא של שני החוקים הללו - הבבלי והעברי: "כי יגנוב איש שור או שה". ההמשך שונה, שכן החזיר היה בבחינת בל-ייראה במשק העברי, ואוניות לא היו לעם העברי באותה תקופה. החוק העברי גם אינו מבדיל בין גניבת רכוש ממקום בעל חשיבות מיוחדת (מלך או מקדש) לבין רכושו של אזרח רגיל, וערכה של גניבה זהה בכל המקרים.

הדמיון בין מערכות החוקים של העמים השמיים הביא מספר חוקרים לטעון, שלמשפט הבבלי והעברי היה מקור משותף קדום. כך, למשל, היה גם לגבי שלוש השפות-אחיות - העברית, הארמית והערבית, שמקורן בשפה אחת קדומה, הקרויה השפה האם-השמית (12). מנגד, יש חוקרים השוללים קשר אורגני בין חוקי חמורבי לחוקי התורה, בעיקר משום שחוקי חמורבי הם חוקים חילוניים-אזרחיים, בעוד שחוקי התורה כוללים תקנות דתיות רבות (11). עם זאת, הדמיון בין שתי מערכות החוקים הללו, עד כדי זהות מלאה לעתים, מבססים את ההנחה שהוזכרה כבר קודם, לפיה חוקי התורה, שנקבעו בעם העברי לא לפני המאה ה-12 לפני הספירה, ניזונו מחוקי העמים שקדמו לו ב-800 עד 600 שנה.

דבר אחד ודאי: חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם.

---

מקורות עזר:

1. חוקי התורה (כולל השוואה למקורות אחרים בתנ"ך ולמקורות חוץ-מקראיים).
יהודה רון, הוצאת אב-חיל, תשל"ו
2. התקופה הפליאוליתית: אנציקלופדיה עברית, כרך כ"ח, עמודית 86, הוצאת חברה לאנציקלופדיות, תשל"ו
3. כתב: אנציקלופדיה עברית, כרך כ', עמודית 1094, הוצאת חברה לאנציקלופדיות, תשל"א
4. אוגרית: עיר פיניקית-כנענית לחוף הים התיכון, היום ראס-שמארה, ליד לאתאקיה שבחוף הסורי של הים התיכון. בשנת 1929 נתגלו באוגרית חרסים מהמאה ה-14 לפנה"ס ועליהם חרות מידע ייחודי על חיי התושבים באותה תקופה, בשפה כנענית שמית-מערבית, השונה מהשפות השמיות המזרחיות (בבלית, אכדית שומרית ועוד). ראה גם באתר חופש, כאן.
5. לוח גזר: לוח חרס קטן שהתגלה בשנת 1908 בחפירות ארכיאולוגיות בתל-גזר, בשפלה הצפונית של ישראל. גזר היתה עיר כנענית באלף השני לפנה"ס, ונכבשה בידי בני-ישראל (יהושע ט"ז / 33). על הלוח, שזמנו המאה ה-10 לפנה"ס, רשומות שבע שורות של חודשי השנה, תוך ציון הפעולות החקלאיות האופייניות לכל קבוצה של חודשים (ירחים). בימי החשמונאים שימשה גזר בסיס צבאי של היוונים, נכבשה בידי שמעון החשמונאי, ולאחר תקופת החשמונאים ירדה מגדולתה.
6. פירוש על ספר שמות. מ"ד קאסוטו, עמ' 179, הוצאת מאגנס, תשכ"ה
7. קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון. לוקטו ותורגמו בצירוף הקדמות וביאורים בידי אברהם לבנון, הוצאת א.ר.ק., חיפה תשכ"ז
8. אשנונה: אנציקלופדיה עברית, כרך ז', עמודית 432, הוצאת חברה לאנציקלופדיות, תשכ"ו
9. פרשת משפטים באתר "דעת אמת" .
10. כתבה באתר חופש על חוקי חמורבי.
11. חמורבי: אנציקלופדיה עברית, כרך י"ז, עמודית 564, הוצאת חברה לאנציקלופדיות, תשכ"ה
12. פרופ' עוזי אורנן: לא עברית דברו ביניהם אדם וחוה, או - מדוע אין הלשון העברית יכולה להיות מקור לכל השפות. בחוברת "מניעת ההשתלטות החרדית", הוצאת ע.ל.ה.-חופש, 1987, עמ' 15-7 (מהדורה מחודשת של מאמר זה תצא לאור בקרוב באתר חופש).

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"