אם היה צורך להוכיח שדברי התורה הם יצירה אנושית, הלוקה בעריכה שלומיאלית, והטופלת באלוהים את כל פגמי האדם - באה פרשת "כי תישא" ומביאה את הראיות הנחוצות: פסוקים ל' 11 - ל"א 18 הם חלק מעניין אחד ארוך המשתרע על פני שתי פרשות קודמות ("תרומה" ו"תצווה"), והוא תיאור הצו האלוהי בכל הנוגע למשכן ולעובדיו.

עקרונית היה צריך העניין להימשך בתיאור ביצוע הצו הזה (פרקים ל"ה - מ'), אלא שהוא נפסק באמצע בסיפור חטא העגל (פרקים ל"ב - ל"ד). העורך, שהגיעו אליו סיפורים ממסורות שונות, לא היה מוכן לוותר על אף אחת, ולכן קטע הרצאה שלמה על המשכן, כליו ועובדיו - והכניס באמצע סיפור שלא ממין העניין - סיפור עגל הזהב. אך לא רק זאת, מסתבר שהוא לא שם לב כי בסיפור העגל מצוי פרט שסותר את ההרצאה המפורטת על המשכן: אנחנו קוראים ב - ל"ג 7 - 11, כי למשה היה אוהל שהוא נטה אותו מחוץ למחנה, הרחק מהמחנה, ולאוהל קראו "אוהל מועד", ושם הוא היה נועד עם האל ומדבר עמו "פנים אל פנים".

אוהל מועד במדבר סיני
צייר אלמוני

והרי המשכן, עליו כתוב לפני סיפור העגל, ואחריו, אמור להיות המקום בו נועד משה עם האל, וליתר דיוק - האל אמור להיוועד מעל ארון העדות מעל הכפורת מבין שני הכרובים המצויה בלב לבו של המשכן (כ"ה 22). זאת ועוד, מסתבר שלמשכן קוראים בשם "אוהל מועד", כמו האוהל של משה, והוא דווקא נמצא באמצע המחנה, ולא הרחק מחוצה לו (ראו במדבר ב' 17). אם תאמר כמו מ"ד קאסוטו שאוהל מועד של משה הוא אוהל "זמני" עד שייבנה המשכן - מה טעם האוהל הזה מוזכר בסוף ימיו של משה, כאשר המשכן אמור היה כבר להיות מושלם מזה עשרות שנים (דברים י"א 14 - 15).

ועוד תמיהה: על פי השקפת העולם של המחבר הכוהני שכתב את כל פרשת המשכן, עובדי המשכן והפולחן לפרטיו - כדי להיוועד עם האל בתוך אוהל מועד ליד ארון העדות - צריך הכוהן הגדול לבצע טקס מורכב, ביום הקדוש ביותר בשנה - ביום הכיפורים (ראו ויקרא ט"ז), והנה, בתוך סיפור העגל מוזכר יהושע (שהוא משבט אפרים, כידוע, ואיננו כוהן) כמי שאיננו מש מהאוהל. ובדברים י"א 14 - 15 מוזמן יהושע להתייצב עם משה בתוך אוהל מועד כדי להיוועד עם האל. דברים אלה מזכירים בהחלט את שמואל הנער השוכב לישון בתוך בהיכל ה', שם מצוי ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3), וכידוע, גם שמואל היה משבט אפרים, ולא היה מזרע הכהונה. ובכן, היה במדבר משכן מפואר, ובו זהב וכסף ונחושת ואבנים טובות, ובשמים וקטורת (מאין לקחו את כל המותרות האלו?), שבו רשאים לעבוד רק כוהנים ולוויים, או שמא אוהל צנוע, ובו נועד האל עם משה ועם יורשו בתפקיד? שתי הגירסאות הסותרות האלו מצויות זו בתוך זו, כאן ובכתובים נוספים בתורה, והעורך השלומיאל, לא שם לב לסתירות, או שמא התעלם מהן בלית ברירה?

אך בכך לא תמו תמיהותיה של הפרשה הזאת: לפי שמות כ"ט, בני אהרן משבט לוי, הוקדשו לכהונה, בשל היותם נבחרים מכל העם, ואילו בסיפור העגל מסתבר שרק עתה, ולא קודם לכן, שבט לוי זכה לקדושה משום שנענו לקריאת משה "מי לה' אליי" (ל"ב 26), והרגו את קרוביהם שחטאו בעגל.

סיפור העגל, כאמור, מצייר את האל בקווים אנושיים, ולא רק זאת, זהו המקור למחשבה הדתית הנפוצה שיש אנשים בעלי סגולות מיוחדות שיכולים לפעול ב"שתדלנות" כלפי האל, וזה יתרכך וישמע בקולם, משום חולשתו לאישים כאלה ש"מוצאים חן" בעיניו.

עגל הזהב
ניקולאס פוסין, צייר צרפתי מתקופת הבארוק,
1665-1594 שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון

הבה נעקוב אחרי השקלא וטריא שבין משה לאל:

האל אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (ל"ב 7; ראו גם ל"ג 1). לאורך כל הפרקים הקודמים לא חדל האל להתפאר באלו ניסים ונפלאות ומכות קשות למצרים הוא העלה את בני ישראל, ופתאום הוא מתנער מהמעשה הגדול שעשה: אתה משה העלית את העם, לא אני! זה מזכיר שיחה בין בני זוג המהללים ילד כשהוא מתנהג כהלכה, וכשהוא סורח, כל אחד מטיל את האשמה על רעהו: "ראה מה בנך עשה!". משה באמת מעמיד את האל על "טעותו": "למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (פ' 11) - אתה הוצאת, לא אני. בפסוק קודם (פ' 10) מבקש האל רשות ממשה לכלות את העם, ולהפוך את משה עצמו לגוי גדול. משה נאחז בפתח הזה שהאל פותח לו להתחרט, ומזכיר לאל (האל זקוק שיזכירו לו?!) את הבטחתו לאבות , והוא גם מרמז לו איזו פגיעה ענקית ב"אגו" של האל תהיה אם יוודע למצרים שהאל כילה בעמו את חרונו (פ' 12 - 14). ואמנם "השתדלנות" של משה עזרה, והאל ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (פ' 14). כלומר, אם מנגנים על הנימים הנכונות (הזכרת הבטחות, פגיעה ביוקרה), האל משנה את דעתו, ואנחנו חשבנו שלמחשבת האל אין תמורה, כי הוא השלמות בהתגלמותה, כפי שמספר אחר בספר שמואל רוצה שנאמין: "גם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם" (שמואל א' ט"ו 29); אבל מסתבר שהאל "סבלן", ומוכן לשאת כל אמירה אנושית שתיאמר עליו.

השקלא וטריא עם האל נמשכים: האל אומר למשה שישלח מלאך לפניו, ולא יעלה בעצמו, כי ישראל הוא עם קשה עורף, "פן אכלך בדרך" (ל"ג 2 - 3). משה מעז פנים ומבקש לדעת את מי האל שולח עמו. הפעם הוא מנגן על נימה אחרת, והיא הצהרה האלוהית שמשה "מצא חן" בעיניו; ואמנם האל נענה יותר ממה שהתבקש ועונה לו: "פניי יילכו והניחותי לך" (ל"ג 12 - 14), ושוב משה מעז פנים, ואפילו מתחצף (הוא הרי "מוצא חן" בעיני האל!): "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה!". וכאן, שוב מטעמים של עריכה שלומיאלית, או משום סתם רשלנות של מחבר לא מתוחכם במיוחד, נכתבים שוב דברים והיפוכם: בל"ג 11 כתוב שמשה דיבר עם אלוהים "פנים אל פנים". הרעיון הזה, שנבחרים רואים את האל, מצוי במקומות שונים בתורה. למשל בשמות כ"ד 9 - 10 כתוב: "ויעל משה ואהרן ונדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר…ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו"; ועל משה נאמר במקום אחר (במדבר י"ב 8): "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט…".

אלוהים
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757
טייט גלרי, לונדון

ובכן, נבחרים שבבני ישראל, ובוודאי משה, ראו את האל "פנים אל פנים", והנה, באותו הפרק ממש (שמות ל"ג) מוצהר על ידי האל: "לא תוכל לראות פניי, כי לא יראני האדם וחי" " (ל"ג 20), ובלית ברירה, יצטרך משה לראות רק את "אחוריו" של האל: והיה בעבור כבודי, ושמתיך בנקרת הצור, ושכותי כפי עליך עד עוברי; והסירותי את כפי, וראית את אחוריי, ופניי לא ייראו" (שם, פ' 22 - 23). למרות הפרשנות המבקשת לעדן את התמונה, שכביכול ניתנת כאן תמונה משום שעניינים כל כך רוחניים כמו תכונות האל לא ניתן לתאר ללא תמונה - אף על פי כן, נקל להתרשם שהמחבר מתאר אלוה שיש לו דמות של אדם ענק, שכפו די בה לכסות פיה של נקרת הצור, ושיש לו פנים ואחור. משמות כ"ד 8 - 10 למדנו שיש לו גם רגליים… סוף דבר: האם ניתן או לא ניתן לראות את האֵל?

ושוב בלבול: אין לדעת אם מדובר בעריכה כושלת של מקורות שונים, או ברשלנות של המחבר עצמו: ב - ל"ג 14 מודיע האל כי נענה למשה, ופניו יילכו עם עם ישראל, כלומר, ישוב להיות בתוכם כמו לפני החטא, וכאמור, משה ממשיך להתמקח על העניין הזה, כאילו לא שמע את דברי האל: "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה" (שם, פ' 15). אחר כך, לאחר התגלות מידות האל למשה, חוזר משה שוב ומבקש את האל להיות בתוך העם: "אם נא מצאתי חן בעיניך (כבר שמענו מפי האל שמשה מצא חן בעיניו - ל"ג 17), אדוני, יילך נא אדוני בקרבנו…" (ל"ד 9).

הקורא את שמות י"ט - כ' מתרשם כי במעמד הר סיני, כאשר העם ראה את הקולות, מסר האל למשה שני לוחות הברית, שהכילו את עשרת הדברות, ובהם "אנוכי", ,לא יהיה לך, "לא תישא", ", "זכור", "כבד", "לא תרצח" וכו'. הוא אמנם נדהם לקרוא בספר דברים ה' כי הנוסח של אותם הדברות שונה עד כדי סתירה לעשרת הדברות שבשמות כ', והוא תמה איך ייתכן שמישהו שינה את הדברים המקודשים ביותר שהורדו ישר מהשמיים אל בני האדם, או לחלופין - איך ייתכן שהאל דיבר בו זמנית בשני קולות?!.

לוחות הברית

כעת בפרשה שלנו, אחרי חטא העגל, מסתבר שעל לוחות הברית (ל"ד 4 - 5) חרותות "עשרה דברות" אחרים לגמרי, הכוללות מה שנהוג לכנות כשלוש עשרה המידות (שם, 6 - 7), ועוד מצוות שונות המוכרות לנו מפרקים קודמים, כגון האופן שבו יש לחגוג את חג המצות, שמירת השבת, חג השבועות, שלוש רגלים וחג הביכורים (פ' 18 - 20 // שמות י"ג , 2, 12 - 13, כ"ג 15; פ1 21 // שמות כ"ג 12; פ' 22 // שמות כ"ג 16; פ' 22 // שמות כ"ג 16; פ' 23 - 24 // שמות כ"ג 17; פ' 25 // שמות כ"ג 18; פ' 26 // שמות כ"ג 19). בסוף המצוות האלו (שכאמור, הן חזרה, לעיתים אפילו מילולית, של מצוות שפורטו בשמות י"ג וכ"ג) מדגיש המחבר שאֵלֶה אמנם "עשרת הדברים" שמשה קיבל מהאל לאחר ששהה עמו בהר ארבעים יום בצום מוחלט, וכשחזר משם קרן עור פניו מקדושה (ל"ד 27 - 30). אבל הרי האל אמר למשה במפורש אחרת: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי (אני, האל!) על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת" (ל"ד 1). ובכן, היכן כתובים "עשרת הדברות", או "עשרת הדברים" הנכונים, אלה שניתנו על ידי האל בכבודו ובעצמו - בשמות כ', בדברים ה', או בשמות ל"ד? לעורך המבולבל הפתרונים.

לאחר שתיארנו את העיצוב האנושי של האל בפרשה שלנו, ואת המקבילות והסתירות שבדבריו וציווייו, נתעכב מעט בצווים עצמם:

בשמות ל' 11 - ל"א 18, אותו הקטע של המחבר הכוהני הרוקם תיאור דמיוני של המשכן העתידי, אנו מוצאים "תרופה" לאסון שעלול לנחות על עם ישראל אם ייערך לו מפקד, ו"התרופה" היא להפקיד מחצית השקל לעבודת אוהל מועד, כדי לכפר על נפשותיהם. ספירת העם נחשבת למעשה של התפארות, והאל המתואר במקרא כולו כמי שרגיש מאוד ליוקרתו, איננו מוכן שאת כל האשראי על התרבותם של בני ישראל ייפול בחלקו של עם ישראל עצמו, או של מנהיגיו, ולכן מי שחרד לגורל עם ישראל' חייב לגבות את מחצית השקל מכל איש בוגר, וכסף זה, כמו עשרות התרומות והזבחים והמעשרות - מגיע בסופו של דבר לידי "כלי הקודש". אנחנו יודעים במידה רבה של ודאות כי הדרך הזאת לכפר על בני ישראל היא רעיון מאוחר, כי הנה, דוד שנחשב למלך הכי צדיק שהיה אי פעם לעם ישראל, לא היה לו על-כך שום מושג: הוא סופר את העם, והעם נענש במגיפה איומה על "חטאו" של דוד, ואין שם אפילו רמז שניתן היה למנוע את חרון אפו של האל במחצית השקל (שמואל ב' כ"ד).

בהמשך מתואר כיצד יש לבנות את הכיור שירחצו בו את הכוהנים את ידיהם ורגליהם, איך לרקוח את שמן המשחה ואת הסמים לקטורת, ויש שם הזהרות חמורות כי כל מי שלא ינהג על פי ההלכה הכתובה, ייכרת מעמיו (ל' 21, 29, 32, 34). המחבר מרמז באיסורים החמורים האלה עד כמה מיוחדים הכוהנים בני לוי, שהם מתעסקים בחומרים כל כך מסוכנים - וכל זאת הם עושים למען בני ישראל וכפרת עוונותיהם. והעם המאמין קיבל את האיומים חסרי השחר האלה כפשוטם ונתנו את צווארם לאורך דורות בעול של הכוהנים החמדנים והעושקים.

אגן הנחושת בבית המקדש הראשון
שחזור על פי הטקסט המקראי בידי אמן אלמוני

בשמות ל"א 13 - 17 מופיעה מצוות השבת, שכאמור, אנו ניפגש בה בהמשך הפרשה, בתוך "עשרת הדברים" מהדורה שלישית! (ל"ד 21), לאחר שכבר נפגשנו בה בעשרת הדברות של שמות ושל דברים, ובמקומות אחרים בתורה: שמות ט"ז 26 - 29, כ' 8 - 11, ל"ה 3, ויקרא כ"ג 3, כ"ה 4, דברים ה' 12 - 15; אלא שכאן היא מפורטת יותר, יש בה חזרות מיותרות, ויש בה איומים קשים לגבי מי שיהין לחלל את השבת - העונש הוא מות בידי אדם, או כרת בידי שמיים (ל"א 13), וכדי להוכיח שהעניין הוא רציני, ואין דרך להימלט מהמצווה, מתואר בספר במדבר כיצד תפסו איש מקושש עצים ביום השבת, והאל ציווה את משה לרגום אותו באבנים (במדבר ט"ו 32 - 36). מעניין שכותב הפסקה הנוראה הזאת בספר במדבר לא ידע, כנראה על הפסקה שלנו כאן, כי נאמר שם שהניחו אותו במשמר "כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר ט"ו 34), והרי כתוב בפרשתנו (שמות ל"א 13) מפורשות כי דינו של מחלל שבת הוא מוות! מכל מקום, מעניין הצדק האלוהי: שמים את העבריין במאסר עד שיבואר החוק, ואז מענישים אותו על פי חוק שלא היה ידוע לו, כי פשוט לא היה קיים!

המצווה הזאת לשמור את השבת בצורה מוחלטת היא מצווה שקבעה את גורל עם ישראל לשבט לאורך דורות. מצווה כזאת אומרת, למעשה, שבני ישראל אינם יכולים להתקיים ללא "גוי של שבת" - מישהו צריך להדליק את האש בשבת, מישהו צריך לשרת אורחים בבתי מלון, מישהו צריך לקיים מפעלים שאינם יכולים להפסיק את פעולתם בשבת, מישהו צריך להטיס את מטוסיו של עם ישראל בשבת - ואת זה צריכים לעשות הגויים הנחותים. אני מניח שגם הדתיים "השפויים" אינם מעלים על דעתם שזאת דרך לחיות בין העמים!

מצווה מבהילה אחרת מופיעה ב"עשרת הדברים" של סיפור העגל: האל מבטיח לבני ישראל שיגרש את עממי כנען, אך הוא מזהיר אותם שלא יכרתו ברית עם יושבי הארץ, אלא מצווה עליהם לנתוץ ולשבר את כל סממני אמונותיהם (שמות ל"ד 11 - 14). לפי המצווה הזאת, אין קיום בארץ ישראל לשום אמונה חוץ מהאמונה בה', ואין זכות קיום למי שאיננו מאמינים בה'. שוב מצווה שקבעה את גורלנו כעם לשבט לאורך הדורות. אי אפשר לחיות בין העמים, אם חטוטרת כזאת דבוקה לנו מאחורינו (ראו גם דברים כ' 26).

הריקוד סביב עגל הזהב - ציור שמן משנת 1910
אמיל נולדה, צייר אקספרסיוניסטי גרמני, 1956-1867
מקבוצת "הגשר", נרדף בידי היטלר, ששרף והשמיד חלק גדול מיצירותיו

בפתיחה החגיגית של "עשרת הדברים" של סיפור העגל מצהיר האל על מידותיו: "ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת; נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים" (שמות ל"ד 7 -8). על "שלוש עשרה המידות" של הקב"ה נשפך ים של דיו, ועל כן לא אאריך, ורק אזכיר דבר אחד - כל התכונות הטובות המוזכרות ברישא של מניין המידות שוות כקליפת השום, כאשר משווים אותן לסיפא שלהן - שום רחמים, שום חסד, שום אמת ושום נשיאת עוון - אין להם שום תוקף, אם האל פוקד עוון אבות עד דור רביעי! לא יכול להיות עוול גדול מזה שהבן יישא בעוון אביו, סבו, או אב סבו! כל הפרשנות שכביכול פקידת העוון לדורות מתקיימת רק כאשר הבנים הולכים בדרכי הוריהם - לא תעזור כאן, האל הפוקד עוון אבות איננו יכול להיות אל צדק ואיננו יכול להיות אל רחום. וכדי שנהיה בטוחים כי המידה המזעזעת הזאת מאפיינת אמנם את האל האיום והנורא, מוזכרת המידה הזאת גם בעשרת הדברות של שמות כ' (פ' 5), וגם בעשרת הדברות של דברים ה' (פ' 9). כתובים שונים במקרא מתארים איך מידה נוראה זאת באה ליד ביטוי בהיסטוריה (דורות אחרי עלי נענשים צאצאיו על חטאי עלי ובניו, בנו של אחאב לוקה על חטאי אביו ועוד רבים).

כדי להביא דוגמה על התממשות "מידות האל", אביא אפיזודה מן הפרשה שלנו עצמה: אהרן נכנע לעם, בנה להם עגל זהב ומזבח ומזמין את העם לחוג לכבוד האל החדש (שמות ל"ב 1 - 6). כשיורד משה מן ההר סר וזעף על החטא של אהרן והעם, משתמט אהרן מאחריות, ומטיל את כולה על העם (שם, פ' 21 - 25). מסתבר שאהרן איננו לוקה כלל על חטאו, והצדק האלוהי מתממש בכך שבני לוי הורגים את בני משפחותיהם (כלום בני לוי לא היו בחגיגה על העגל?, ואיך ידעו את מי להרוג ואת מי לא? ואיך הרגו את בני משפחותיהם, שגם הם בני לוי? - לכותב המבולבל הפתרונים!). וכך נהרגו 3000 איש, והאל "הרחום" קצת "נרגע", אבל ליתר ביטחון הפיל על העם גם מגיפה כעונש (שם, פ' 26 - 35). ובכן, איך יעלה על הדעת שאדם בעל מעט חשיבה רציונלית יראה בסיפור הנורא הזה דברים הראויים לכבוד וליראה?