הקורא בפרשת צו מתרשם שאילולא באה לעולם - איש לא היה מרגיש בחסרונה, מאחר שרוב הדברים הכתובים בה כתובים במקומות אחרים, ולעתים ביתר והרחבה. להלן פירוט ההקבלות:

על תורת העולה (ויקרא ו' 1 - 6) קראנו בויקרא א'
על תורת המנחה (שם, ו' 7 - 16) קראנו שם, ב'
על תורת החטאת והאשם (שם, 18 - ז' 10) קראנו שם, ד'-ה'
על תורת זבח השלמים (שם, 11 - 36) קראנו שם, ג'
על טקס הקדשת הכוהנים (שם, ח') קראנו בשמות כ"ט

מזבח מתקופת שלמה המלך, בחפירות מגידו

ההרצאה איננה תמיד זהה או דומה בשתי המקבילות, אך ברור שמדובר באותו העניין, והחזרה, כנראה, נובעת מנטייתו של הסופר הכוהני להעניק חשיבות להיגד על ידי הזכרתו פעמיים ושלוש (לדוגמה: בעניין טקס הקדשת הכוהנים - בשמות כ"ט ההרצאה היא בצורת צו אלוהי, ואילו בפרשה שלנו מדובר בביצוע בפירוט כמעט מדויק של אותו הצו), ואולי, כפי שטוענים המחזיקים בתורת המקורות, מדובר כאן בדורות שונים של אותה אסכולה כוהנית, ואשר עורך מאוחר כינס את כל הכתבים, למרות שיש בהם כפילויות, ולעתים אף סתירות. העורך הזה, כנראה, לא היה חסר רגישות וחסר דעה, אך האמין מן הסתם כי הכתבים שהגיעו לידיו קדושים הם, ואין לו סמכות לקצרם או לשנותם.

אחת השאלות הגדולות שמעסיקות מאמינים וכופרים כאחת היא, כיצד העלו על הדעת קדמונינו שכתבו פרקים אלה כי האל מעוניין בכל בית המטבחיים המתואר כאן ובפרקי פולחן אחרים בתורה? לשם מה לו לאל כל השחיטות (ו' 18, ז' 2, ח' 15, 23), הזיות הדם, זריקתו ויציקתו וסימון בדם על אברי הכוהנים (ז' 2, 33, ח' 15, 19, 24-23), ניתוח החיות והוצאת חלבן וקרביהן (ז' 3, 4, 31, ח' 16, 21, 25)? הרי כאילו ייחסו לאל תכונות של סדיסט, שנהנה מעצם ההרג של חיות ועופות ושריפתן על המזבח!

צ'אקמול - איסוף דם הקורבנות כמנחה לאל
בתרבות האצטקית, המאה ה-15 לספירה

אנו מוצאים כבר במקרא עצמו התנגדות חזקה מצד הנביאים לדעה שיש בקורבנות כדי לפייס את האל על חטאי האדם (שמואל א' ט"ו 22; ישעיה א' 17-11, ירמיה ז 22-21, עמוס ה' 24-21; ראו הרחבה בנושא בפרשת צו המבוארת על יד ד"ר צופיה מלר באתר זה, או לחלופין - בספר "מפרי עץ הדעת" ע' 173-170). מאמינים מעודנים יותר, בעלי מחשבה רציונלית, כמו הרמב"ם (מורה נבוכים ג' ל"ב), מביעים ממש התנצלות על עצם דרישת הקורבנות ורואים בה שלב מעבר מהאלילות למונותיאיזם (ראו שם). אבל באמת שום פרשנות איננה יכולה להסתיר את שני הנימוקים העיקריים שבגללם מחייבת התורה את הקרבת הקורבנות (קרי הריגת בעלי חיים לשם שמיים), הלא הם האמונה הפרימיטיבית שהאל "נהנה" מהקורבנות שמקריב לו המאמין - מזה, והרווח של "כלי הקודש" (הכוהנים ומשרתיהם) מההליך המבהיל המתואר בתורה - מזה.

כבר בקורבן הראשון שהקריב האדם לאלוהיו, על פי ספר בראשית (ד' 5-4) מסתבר שהאל העדיף את קורבן בעלי החיים השחוטים על פני מנחה מפרי האדמה; ובפעם השנייה שמוזכר פולחן במקרא, בימי נוח, אנו קוראים על קורבן "נדיב" ביותר: נוח לוקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ומעלה אותם לעולה, ובעקבות כך נאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל החי כאשר עשיתי, עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו' " (שם, ח' 22-18). כלומר, המשתמע מכאן הוא שיש בכוח הריח של הקורבן הנאכל על ידי האש להחזיר את האל האכזר והקפריזי, זה המסוגל בכעסו להשמיד את העולם שברא, אל חושיו הבריאים, וכך להציל את המהלך התקין של העולם.

האל נתפס כבעל תכונות אנושיות מן הגרועות ביותר, וכשתכונות אלו מזווגות בדמיון לעוצמה קוסמית, הן גורמות לבהלה נוראה בלב המאמין. בצר לו, הוא מקווה לשכך את זעמו של האל בריח שהאל אוהב (וכי איך ייתכן שהאל לא יאהב ריח של בשר צלוי?!).

הקרבת קורבן חיה לאל בתרבות האצטקית

זו איננה מעידה חד-פעמית שמעד בה המחבר של סיפור המבול, המתיימר לדעת מה האל אומר אל לבו ("וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו…", שם 21), אלא זו החשיבה השלטת במרבית המקומות בהם מתוארת עבודת האל באמצעות קורבנות, וזה המצב גם בפרשה שלנו - הקורבנות נועדו כדי לגרום נחת לאל באמצעות הריח: "והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה' " (ויקרא ו' 8; ראו גם פ' 14, וכן ח' 21). הריח של הקורבנות והמנחות הנשרפות על האש אמורות להזכיר לאל את שגרת הבריאה ולשכך את כעסו.

הגישה הזאת הרואה באל ישות אנושית בעלת עוצמה קוסמית, שאפשר להגיע עמה להסכם של "אי-התקפה", נובע מן הסתם, מההווי הקמאי, לפיו כל ברית בין בני אדם נכרתה על כרה נדיבה של בשר ששני הצדדים אוכלים ממנה. היות ששני הצדדים אוכלים מאותו הבשר - הם הופכים באורח "פיזי" לבשר אחד, ועל כן חייב לשרור ביניהם השלום, כאילו היו גוף אחד. לא לחינם כל הקשור בבריתות נגזר מלשון ניתוח בשר (ברית לעולם כורתים, כלומר, חותכים). המאמין רצה בכל מאודו לכרות ברית כזאת גם עם האל, וכיוון שאי אפשר לשבת עמו לכרה אחת, הרי שמציעים את חלקו של האל באש, ומאמינים שמה שמגיע אליו הוא הריח המשכך כל כעס.

גירסה אחרת לאותו העניין הוא מעבר שני בני הברית בין בתרי בעל החיים שנחתך לשני חלקים באורח סמלי, כאילו נאמר: כמו ששני החלקים האלה היו פעם בהמה שלמה אחת, כך גם אנחנו העוברים בין הבתרים הופכים להיות גוף אחד החי בשלום. דוגמה לברית מן המין הזה נמצא בירמיה ל"ד: מסתבר שתושבי ירושלים החליטו בעת המצור על העיר לשחרר את עבדיהם ואת שפחותיהם העבריים לחופשי, ואת השחרור חתמו בברית שהתבטאה בביתור עגל לשני חלקים ומעבר המתחייבים בברית בין בתריו (שם 18, וראו את כל הנבואה שם, 22-8). המאמינים שחיברו את תעודות המקרא, האמינו שניתן לתפוס גם את האל "במילה", אם מצליחים לקיים עמו טקס מן המין הזה; ובאמת בספר בראשית מתואר כיצד ערך אברם טקס של ברית עם האל: האל עצמו פקד עליו לבתר בעלי חיים שונים ולשים את חצאי הגופות זה מול זה. תרדמה נפלה על אברם, והוא זכה לנבואה, ובעקבותיה הוא ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין גזרי החיות , וזו הראיה שהאל כרת ברית עם אברם (בראשית ט"ו 21-7).

כפי שאנו רואים, הריגת בעלי חיים לשם שמיים נובעת מההגשמה הגסה של האל, מהענקת תכונות אנושיות, ולאו דווקא מן המיטב, למי שכדברי הרמב"ם איננו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל (העיקר השלישי מבין שלושה-עשר העיקרים).

האל האצטקי טצקאטליפוקה
גירסה שונה של האל קווטצאלקוטאל שחייב קורבנות-אדם
המאה ה-15 לספירה

הקרבת קורבן אדם לאל האצטקי טצקאטליפוקה

עד כאן הנימוק הראשון לחיוב הקורבנות ביד האדם על ידי מחברי התעודות המקראיות, ובתוכן הפרשה שלנו. הנימוק השני הוא פרוזאי למדיי: מסתבר ש"כלי הקודש" (הכוהנים ומשרתיהם) יצאו נשכרים כמעט מכל קורבן שהגישו המאמינים לאלוהים, ורמזים עבים לכך ניתן למצוא גם בפרשה שלנו: אהרן ובניו (קרי, הכוהנים לדורותיהם) אוכלים מן המנחה (ויקרא ו' 11-9; ז' 10-9), את החטאת (שם, ז' 19), את האשם (שם, ז' 7-6), את עור העולה (שם, ז' 8), אחד מכל מין ומין מקורבנות השלמים שייך לכהן (שם, ז' 14; ראו גם ח' 31), וחזה התנופה ושוק התרומה נתונים כחוק עולם לכוהנים (ז' 34). בפרשה שלנו מוזכרות רק חלק ממתנות הכהונה, שלמענן כדאי לעודד את הנטייה הטבועה במאמין להקריב קורבנות לאל. מתנות אלו פזורות בכל התורה, וחלקן שונות, ואפילו סותרות את אלו שכאן. אביא דוגמה אחת: בפרשה שלנו (ז' 34) ובמקבילותיה שמות כ"ט 28-27, ויקרא ט' 21, י' 15-14, במדבר ו' 20 נאמר כי החלקים המיועדים לכוהן מזבחי השלמים הם החזה והשוק, ואילו בספר דברים אנחנו מתבשרים כי החלקים הם אחרים לגמרי: הזרוע, הלחיים והקיבה (דברים י"ח 3).

למרות הכפילויות והסתירות בין הכתובים - ברור דבר אחד: הכוהנים דאגו לעצמם, וגם דאגו להבהיל את שאר בני ישראל שלא יתנסו במלאכת הפולחן בעצמם, כי רק המיועדים לכך על ידי האל, והמיומנים לכך, ראויים לאכול את לחם החסד הזה שקהל המאמינים מצווים להעניק להם. "דוגמה" לסכנה שבעבודת האל מצויה בפרשה הבאה (שמיני), שם מתואר איך בני אהרן עצמם נספו על כך שנהגו במלאכת הקודש שלא בזהירות הנחוצה (ויקרא י' 2-1), וגם בפרשה שלנו יש יותר מרמז על הסכנות שבעבודת הקודש, אותה יש להפקיד רק בידי מי שהאל עצמו בחר (ז' 21-19, ח' 35).

אגרטל בעיצוב אומנותי לאיסוף הדם ושתייתו
בטקס הקרבת הקורבן בתרבות האינקה הקדומה

הנה כי כן, נגלו לנו מעט מרזיה של התופעה המדהימה שאנשים מן היישוב האמינו לאורך אלפי שנים (כולל בימי חז"ל, שבוודאי היו יותר הומניים מכותבי התעודות שבתורה) שהאל נזקק לקורבנות, ובעיקר קורבנות מן החי, כדי לשמור על "שביתת נשק" בינו ובין האדם.