ואתחנן
דברים ג'/23 - ז'/11
מאת משה גרנות
זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא
את פרשת "ואתחנן" שנכתבה במחזור הראשון
המחזור הראשון של פרשות
השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"
פרשת ואתחנן היא חלק מהנאום הגדול שנשא משה רבנו בפני עם
ישראל לפני היכנסם לארץ. בפרשה הארוכה הזאת יש שפע של נושאים הראויים לדיון, אך אני
אתרכז ברשימה שלפנינו רק בשלושה מהם: בעשרת הדברות, בשמע ישראל ובעונש שהוטל על
משה.
משה ולוחות הברית
גידו רני, צייר איטלקי, 1642-1575
שמן על בד, גלריה בורגיזה, רומא
מהכתובים נודע לנו כי את התעודה הקדושה ביותר לעם ישראל,
עשרת הדברים, שמע העם ישר מפי הגבורה, והיא נכתבה על שני לוחות אבן על ידי
האל עצמו (שמות כ"ד/12, ל"א/18, ל"ב/15-16, ל"ד/1, דברים ד'/13,
ה'/19, ט'/9-10, י'/1-5). אף על פי כן, מסתבר שלתעודה קדושה זאת, אשר נשמרה מכל
משמר בארון שהוכן לדבר (דברים י'/1-5), יש שתי גירסאות שונות זו מזו. אם נתעלם מההבדלים
"הקטנים" (שגם הם נראים תמוהים - איך מעז המעתיק לשנות דברי אלוהים
חיים?!), כגון הפתיח לדיבר על שמירת השבת ("זכור" לעומת
"שמור"), מתוספת המילים ("כאשר ציווך ה' אלוהיך" - דברים ה'/12,
16; "שורך וחמורך" - שם 14; "ולמען ייטב לך" - שם 16;
"שדהו" - שם 11; וכן הוספת וו החיבור בארבעת הדברות האחרונים - שם, 17-18)
- אפילו התעלמנו מהבדלים "קטנים" אלה, איך ניתן להתעלם משני הבדלים
מהותיים שבין שתי הגירסאות? והרי הם בתמצית:
הנימוק לשמירת השבת בשמות כ' הוא - "... כי ששת
ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן
בירך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שם 11), ואילו בדברים ה' הנימוק הוא -
"... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה'
אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת"
(שם 14-15). כאמור, לא מדובר בסתם הבדלי גירסאות, אלא בנימוקים שונים לחלוטין:
בשמות הנימוק לשמירת השבת הוא חיקוי למעשה האל, כלומר, נימוק דתי מובהק, ואילו
הנימוק בספר דברים הוא סוציאלי - הזדהות עם מעמד העבדים.
בדיבר האחרון ההבדל הוא עוד יותר משמעותי: לפי גירסת
שמות כ', מצטווה המאמין - "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו
וכל אשר לרעך" (שם, 14); ואילו לפי גירסת דברים ה' - "ולא תחמוד אשת
רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שם,
11). לפי ספר דברים - לחמוד אישה הוא עניין אחר, וחשוב יותר מאשר להתאוות לרכוש,
ואילו לפי ספר שמות - הבית חשוב יותר מאישה, והאישה נכללת בכלל רכושו של הגבר,
אותו אסור לחמוד.
והרי בפרשה שלנו עצמה כתוב בצורה שאינה משתמעת לשתי
פנים: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו" (ד'/2),
והנה, מעתיקי התעודה הקדושה הזאת שינו והוסיפו וגרעו! אילו היו באמת שני לוחות
הברית בתוך ארון הקודש, מה יכול היה להיות יותר פשוט מלהוציא לוחות אלה ולבדוק
איזו משתי הגירסאות היא הנכונה. המצב כפי שהוא היום בימינו מורה בעליל שלפחות אחת
משתי הגירסאות היא זיוף, ואם הזיוף מגיע, כאמור, בתעודה הקדושה ביותר - איזו ערובה
בידינו ששאר התעודות אמינות?
ברור שכל מי שעיניים בראשו לראות את העולם כפי שהוא
באמת, לא יעלה על דעתו שמישהו ראה את האל ושמע את דבריו, או שהאל טרח לכתוב את
דברי הנצח שלו על לוחות של אבן, כי מעולם לא הייתה כל התגלות בפני האדם, כפי שהיא
איננה גם היום, ובעצם האדם המציא לעצמו בדיה שאמורה לשמור אותו בתוך העולם הבלתי
מובן שמסביבו. כל התרגיל "ההגיוני" שערכתי לעיל, לא בא להביע את
מחשבותיי, אלא להצביע על היעדר בסיס לאמונה מתוך כתבי התשתית של האמונה עצמם.
הטענה המושמעת ביד חוגים בעלי אוריינטציה הרמוניסטית
שכביכול התורה הביאה לעולם את בשורת המוסר, וכל זאת בהתבסס על הצווים המוסריים
שבעשרת הדברות - היא כמובן, חסרת בסיס, שהרי לא יעלה על הדעת כי לפני כן האנושות
לא קבעה שאסור לרצוח, לנאוף ולגנוב, וגם חוקי העולם הקדמון, כגון חוקי אשנונה וחוקי
חמורבי, יכחישו טענה חסרת שחר זאת. אדרבה, התורה, ובתוכה שתי הגירסאות של עשרת
הדברות, הנמיכו את קומתו של המוסר ועשו אותו טפל לאמונה באל: המצוות המוסריות
שבעשרת הדברות באות אחרי המצוות האמוניות, בהן נדרש המאמין לעבוד את האל, ושום אל
אחר, ולא לשאת את שמו לשווא. מי שעובר על צווים אלה - מצווה להרוג אותו (ראו
לדוגמה, דברים י"ג/2-19), כלומר, יש כאן הכפפה מוחלטת של הצו המוסרי לצו
הדתי. זאת ועוד, ההורים הנחשבים לשותפים לאל במעשה הבריאה (ראו בראשית ד'/1, ה'/3),
עומדים גם כן מעל המוסר, ובן הפוגע בהם רוחנית או פיזית - חייב מיתה (שמות
כ"א/15, 17), ולא רק זאת, אלא שההורים עצמם מצווים להביא בן סורר ומורה,
שאינו שומע בקולם , זולל וסובא, אל הזקנים האמורים לצוות לרגום אותו באבנים (דברים
כ"א/18-21). לא לחינם סמלה של היהדות הוא פרשת העקדה, אותה מזכיר המאמין
בתפילותיו כל יום, פרשה המהללת נכונותו של אב להקריב את בנו על מזבח אמונתו.
משה ולוחות הברית
פיליפה דה קמפיין, צייר פלמי, 1674-1602
שמן על בד, המוזיאון לאומנות יפה, מילווקי, ארה"ב
עשרת הדברות והתורה כולה, אם כן, לא רק שלא הביאו את
בשורת המוסר לעולם, אלא אדרבה, הם הנמיכו את קומתו, כפי שעשו גם שני הטקסטים
המקודשים לשתי הדתות המונותיאיסטיות שבאו בעקבותיהם.
מלבד השוני בגירסאות, המוכיח בעליל שעשרת הדברים הם
תעודה אנושית המיוחסת לאל (הכתוב מייחס לאל כאילו הוא, בכבודו ובעצמו, כתב את
הדברים על הלוחות - שמות כ"ד/12, ל"א 18, ל"ב/15-16, ל"ד/1, דברים
ד'/13, ה'/19, ט'/10, י'/4,2), הרי שחולשת הדעת השולטת בהם מוכיחה, שזאת גם איננה
תעודה אנושית מוצלחת במיוחד. אביא לכך שלוש דוגמאות:
א) כותב הדברים בוודאי התכוון לבשר למאמין, שיש רק
אל אחד, וכי עבודת האלילים היא אסורה, אבל במקום זאת, להוותו, הוא חיבר פסוק
שמשמעותו שוללת את הבסיס של האמונה המונותיאיסטית: "לא יהיה לך אלוהים אחרים
על פניי" (דברים ה'/7), שמשמעו - יש אלוהים אחרים, והם בעלי תוקף, אלא שלך הם
אסורים. כנראה שלא מדובר בפליטת קולמוס, או ב"החלקה" של ניסוח. הגישה
הזאת מופיעה פעמים רבות בתורה ואחריה, ואפילו בפרשה שלנו היא מופיעה (ג'/24, ד'/7).
יש להניח שמעצבי האמונה שכתבו דברים אלה האמינו שיש אלים בעלי תוקף גם מחוץ לה'.
זאת אף זאת, מסתבר שהפרשה שלנו מכירה בלגיטימיות של עבודת האלילים אצל הגויים:
"פן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים - כל צבא השמיים,
ונידחת והשתחווית להם, ועבדתם, אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת השמיים"
(ד'/19); וכל זאת למה? משום שהם "עַם החמור", ואינם יכולים להגיע בשכלם
אל האמונה בה', וכל שנותר להם הוא להתפעל מהגוי הגדול הזה שנקרא ישראל, ואשר יש לו
אלוהים קרובים שהעניק לו חוקים ומשפטים צדיקים (ד'/4-8). אלה פניו של המונותיאיזם
בעשרת הדברות בפרט ובספר דברים בכלל.
ליל כוכבים
וינסנט ון-גוך, צייר הולנדי, 1890-1853
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק
ב) האל מציג את עצמו כאל קנא, פוקד עוון אבות על
בנים ועל שילשים ועל ריבעים (שם, 9; ראו גם ד'/24, ו'/15); ובכן, לא רק שהודבקה
לאל תכונה אנושית מכוערת (קנאות תהומית), אלא ששוב מצטייר האל כרחוק מהמוסר כרחוק
מזרח ממערב - מדוע יסבלו צאצאי הרשע עד דור רביעי?!
ג) כבר ציינתי לעיל שבמקבילה לעשרת הדברות שבספר
שמות מדורגת האישה כחלק מרכושו של הגבר; כאן אציין שעל פי כותב הדברים, לעולם
תקוים חרפת העבדות בעולם. כלומר, כותב הדברים (המדבר בשם האל!) לא יכול היה להעלות
על דעתו אופק היסטורי בו לא תהיה קיימת עבדות, שבו אדם אחד קונה בכסף, או בשווה
כסף, אדם אחר (שם, 18). אגב, כל המקרא, מתחילתו ועד סופו, איננו מכיר אופק היסטורי
בו אין עבדות - אפילו לא באחרית הימים, בהם יגור זאב עם כבש.
תעודה מקודשת אחרת בפרשה שלנו היא "שמע
ישראל" (דברים ו'/4-10), והפסוק הראשון שבה ("שמע ישראל, ה' אלוהינו
- ה' אחד") הרטיט את ליבות המאמינים לאורך הדורות מאחר שהוא הפסוק שקראו
המוסרים את נפשם על קידוש השם (ראו האגדה על רבי עקיבא שמסר נפשו בייסורים קשים,
ויצאה נשמתו ב"אחד", כלומר, במילה האחרונה שבפסוק 4 הנ"ל - בבלי
ברכות ס"א ע"ב). המתפלל קורא את קריאת שמע (הכוללת מלבד "שמע"
את "והיה אם שמוע" - דברים י"א/13-21 ו"ציצית" - במדבר
ט"ו/37-42) בשחרית ובערבית ("בשכבך ובקומך" - פס' 7 ; ראו משנה
ברכות פרקים א'-ג'). בשל הציווי שב"שמע" ("וקשרתם לאות על ידך והיו
לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - פ' 8-9) משובצים פסוקים
אלה בתפילין (יחד עם "והיה אם שמוע" - דברים י"א 13-21; "קדש
לי כל בכור" - שמות י"ג/1-10; "והיה כי יביאך" - שמות
י"ג/16,11) ובמזוזות (יחד עם "והיה אם שמוע").
התעודה שלנו - "שמע" - היא כולה תביעה: להכיר
באלוהים כאל יחיד, לאהוב אותו, לשאת את מצוות האל בלב, לשנן אותן בכל עת, להנחיל
אותן לבנים, לכתוב אותן בכל מקום משמעותי של חיי האדם. לעומת זאת, ב"והיה אם
שמוע", הפסוקים הנקראים בתפילה אחרי "שמע", יש הבטחה לשכר על שמיעה
בקול ה' וקיום מצוותיו ("ונתתי את מטר ארצכם בעתו..." - י"א/14). כלומר,
אם אוהבים את האל ושומרים את מצוותיו - זוכים לשכר. מכאן עלתה הסברה, אשר הפכה
בכתבי ישעיהו ליבוביץ לוודאות, כי ב"שמע" מדבר הכתוב במאמין מסוג א',
המאמין "לשמה" (שלא על מנת לקבל שכר), ואילו ב"והיה אם שמוע"
מדובר במאמין מסוג ב' וג', הרואה באל "מניפולטור" של העולם, והנותן שכר
על אמונה וקיום מצוות (ראו פירוט בספרי "אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו
של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, ע' 53-70, וראו שם מראי המקומות הרבים אל
ספריו של י' ליבוביץ).
לדעתי, אין לסברה הזאת שום בסיס בכתובים, הרואים תדיר
בעבודת האל אמצעי לרצות אותו. המאמין המקראי רואה בקשר שבינו ובין האל מעין חוזה,
בו הוא מקריב לו קורבנות, ו"שומע" בקולו, ובזכות זאת האל אמור להעניק לו
זרע, גשם בעיתו, בריאות, אריכות ימים, שלום וכד' (ראו, לדוגמה, הברית שבין האל
לאברם - בראשית ט"ו - והחוזה שבין האל ליעקב - שם כ"ח/10-22).
לא צריך להפליג לספר בראשית כדי לראות עד כמה מופרכת
הסברה הזאת, די אם נעיין בפרשה שלנו, ונמצא בה הבטחות חגיגיות על שכר בשפע למי
שיקיים את דברי התורה: בעשרת הדברות כתוב: ,כבד את אביך ואת אימך, כאשר ציווך ה'
אלוהיך, למען יאיריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (ה'/16);
וממש פסוק אחד לפני "שמע" (המיועד, כביכול, למאמין סוג א') כתוב:
"ושמעת, ישראל, ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד, כאשר דיבר ה' אלוהי
אבותיך לך, ארץ זבת חלב ודבש" (ו'/2, וראו גם פס' 1); ובהמשך הפרק:
"ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך, ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר
נשבע ה' לאבותיך" (ו'/18).
הציפייה לתשלום מהאל (שהאדם בעצמו ברא!) היא, כמובן,
אבסורדית לגמרי, אבל הטענה שזאת איננה כוונת הכתובים, וכי כביכול, הם מתכוונים
לעבודה "לשמה", שלא על מנת לקבל פרס על האמונה - טענה זאת מצביעה כי אין
גבול לבדותות שמעצבי האמונה מסוגלים להלעיט בהן את המאמינים.
משה מוציא מים מן הסלע
ג'יאואצ'ינו אסרטו, צייר איטלקי, 1649-1600
שמן על בד, מוזיאון פראדו, מדריד
אחת החידות החשובות שמעסיקות את הפרשנים המסורתיים
וההרמוניסטיים של התורה היא סיבת העונש שהוטל על משה רבנו שלא יזכה להיכנס
לארץ ישראל. בתחילת הפרשה שלנו (ג'/23-28) מסופר איך משה מתחנן אל ה' שיבטל את
העונש שהוטל עליו, וכיצד האל התעבר בו, ולא שמע לתחינתו. הסיבה איננה מוזכרת כאן,
ולא בהמשך (ד'/21-22), אך מרומז שמשה נענש בשל חטא העם, חטא המוזכר בפירוט בפרק א'/22-38,
והוא שלבם נמס מפחד לאחר דיווח המרגלים. האל ראה בכך חוסר אמונה, והעניש את כל דור
המדבר, כולל משה, שלא ייכנסו לארץ. בסיפור המרגלים בגירסתו של ספר במדבר (פרקים
י"ג-י"ד) אין זכר לעונש שנגרר מהעם למשה, אבל לעומת זאת, בבמדבר כ'/2-13,
מסופר כי העונש שהוטל על משה שלא יעלה לארץ, כרוך באירוע אחר לגמרי, והוא שמשה לא
דייק במילוי מצוותו של האל, ובמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים לעם הצמא, הוא היכה
בסלע פעמיים (לפרשנים יש גם הצעות אחרות, אך לדידנו כאן - אין זה משנה).
משה מוציא מים מן הסלע
ניקולאס פוסין, צייר צרפתי, 1665-1594
שמן על בד, מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה
ובכן, כמקובל בספר התורה כולו, יש תקלות חמורות של
עריכה, כפילויות וסתירות. במקרה שלנו, הקורא מקבל שתי גירסאות על סיבת עונשו של
משה: בגלל חטא העם בפרשת המרגלים, ובשל הכאת הסלע במי מריבה (אגב תלונת העם על
היעדר מים במקום ששמו "מסה ומריבה" - שם הדומה ל"מי מריבה"
בבמדבר כ' - מופיעה גם בשמות י"ז/1-7). מה שמשותף לשתי הגירסאות הוא שבשתיהן
האל נחשף כבעל גחמות, והאדם מופקר בחוסר ידע מבהיל באשר לטיב התנהגותו בעיני האל.
דוגמה נוספת בה מתואר האל בקפריזיותו היא פרשת מילת בנו של משה בדרכו ממדיין
למצרים, שם האל פוגש את משה ומבקש להמיתו, ולא כתוב מדוע. צפורה בתושייתה מלה את
בנה ונוגעת ברגליו, ורק אז הרפה האל ממשה (שמות ד'/24-26). האדם אמור לנחש את
גחמותיו של האל, כפי שעבד אמור לנחש את גחמותיו של שליט עריץ בשר ודם.
אוגוסט 2003