ניצבים וילך
דברים כ"ט/9 - ל"א/30
מאת צופיה מלר
זהו מחזור שני של פרשות
השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת ניצבים-וילך שנכתבה
במחזור הראשון
המחזור הראשון של פרשות
השבוע התפרסם בספר "מפרי
עץ הדעת"
מותו של משה
"כשראה
משה שנחתם עליו גזר-דין עג עוגה ועמד בתוכה ואמר: "ריבונו של עולם, איני זז
מכאן עד שתבטל אותה גזירה... מה עשה הקדוש ברוך-הוא באותה שעה? הכריז בכל שער ושער
של רקיע ורקיע, שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלוה לפניו, מפני שנחתם עליו
גזר-דין. כיון שגבר קול התפילה כלפי מעלה, קרא הקב"ה ואמר להם למלאכי השרת:
רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע, שהיתה תפילתו של משה דומה לחרב, שהיא קורעת
וחותכת ואין מעכב..." (1)
|
מותו של משה
אלכסנדר קאבאנל, צייר צרפתי, 1823-1889
שמן
על בד, מוזיאון דאהש (Dahesh) ניו-יורק
ומוסיפה האגדה על מיתתו של משה ומפליגה מאירועי המוות הארציים
לעולמות-עליונים, המתארים לנו
בפירוט את שיחותיהם של אלוהים עם מלאכי השרת ועם משה, שאדם היה, ועל תחנוניו של
המועד-למות ל"שמיים וארץ" שיסירו רוע הגזירה מעליו; ומשלא נענה - פנה
לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, להרים ולגבעות, לים, לשר הפנים (2) ועד
לאלוהים עצמו הגיע. והאגדה מוסיפה ומספרת לנו את הדיאלוג המתנהל ביניהם, ובין
אלוהים למלאכיו: מטטרון, גבריאל ומיכאל, ואפילו סמאל, ראש השטנים, ומפרטת את
הכרזותיה של "בת-קול" אנונימית (המופיעה תמיד כמבטאת את קולו של אלוהים
ואת החלטותיו), ומסיימת בתיאור מפורט של הליכי הפטירה: "מיכאל הציע מיטתו של
משה, גבריאל פרש בגד של בוץ (3) מראשותיו, וזגזגאל ממרגלותיו... היתה
רוח-הקודש בוכה ואומרת... שמים בוכים ואומרים... ארץ בוכה ואומרת... מלאכי השרת
בוכים ואומרים... וישראל בוכים ואומרים... אלו ואלו אומרים..." (שם).
הפלגה
זו למחוזות רחוקים מעולמנו הריאלי, מחוזות של מיתוס, של אגדה ושל דמיון, היא אמנם
מאוחרת לתקופת המקרא, אך עונה על אותו צורך קולקטיבי עצמו, צורך המלווה כל חברה
פרימיטיבית בראשית התהוותה, ומבחינה זו נאמנה האגדה שלנו גם להפלגותיו של מחבר
סיפוריו האחרונים של ספר דברים. מהו צורך זה?
המלאכים מיכאל,
גבריאל וזגזגאל מטפלים במשה
קטע מהציור "מותו של משה"
אלכסנדר קאבאנל, צייר צרפתי, 1823-1889
שמן
על בד, מוזיאון דאהש (Dahesh) ניו-יורק
האנתרופולוג
האמריקני גולדנוויסר (4) סבור, כי "יש שני תחומים של העל-טבעי: מאגיה
ודת, ואת שניהם מאפיין הרעד הדתי". בכך משלים הוא את דבריו של האנתרופולוג
מאלינובסקי (5), שבדבריו על מאגיה ודת טען כי "מבחינה פסיכולוגית הם
דומים, שכן שניהם תפקידם הוא הקתרזיס" (6). "כשהם ניצבים לפני
משברי החיים, אחוזים פחדים וחרדות, בעיקר לפני המוות, בני-האדם משתחררים מן המתחים
שלהם ומתגברים על ייאושם באמצעות טקסים דתיים... כמו הדת, המאגיה התפתחה ומשמשת
במצבים של מתח נפשי. לבני-אדם אין ידע מספיק כיצד להתגבר באמצעים אמפיריים על
הקשיים הניצבים בדרכם" (7) - ראה ב"אתר המלאכים".
שלב
זה בחייהן של חברות ניתן להקבילו לשלב הנרקיסיסטי בחיי היחיד, שבו ילד, שאינו
מסוגל לספק את צרכיו באמצעות פעילות מוטורית, מתגבר על קשייו באמצעות הדמיון
והמחשבה, התופסות את מקום הפעולה והעשייה. המאגיה והדת, לדברי פרויד, הן אשלייה.
הן באות כדי למלא משאלות שנפש האדם מחפשת לעצמה, ומביאה להקלה על-ידי הסיפוק שהיא
מביאה. על-אף הביקורת המאוחרת על כמה מדברי פרויד בנושא הדת, ההקבלה בין היחיד
לחברה בעינה עומדת. אך להבדיל מן החברה שקיומה כביכול מתמשך והולך, הפחד מהמוות
הוא פחדו של היחיד, והטקס הדתי נועד לספק את הצורך של היחידים בחברה להקל מעל עצמם
את פחדם.
על-כך
כותב דירקהיים (8): "מעבר לעולם האמיתי שחייו (של האדם, צ.מ.)
החילוניים חולפים בו הוא מציב עולם אחר, שבמובן אחד אינו קיים אלא במחשבתו, אך הוא
מייחס לו משמעות רבה יותר מלעולם הראשון. מנקודת-מבט כפולה זהו אפוא עולם
אידיאלי".
האירוע
המפחיד הזה - המוות - בפרשה שלנו מתרחש בתום חייו של משה. מנהיג העם, לנוכח
המון-אדם, המשמש עד לחזיון, אך הרואה ואינו-רואה את המתואר כאן. הטקס הדתי מפקיע
את החוויה מרשותו של היחיד ומעצבו כחוויה דתית של קולקטיב, שההסבר לצורך בה ניתן
ע"י הסוציולוג דירקהיים באופן הבא: "כדי שהחברה תהיה מודעת לעצמה ותשמור
על רגשותיה בדרגת האינטנסיביות הרצויה, עליה להתכנס בתקופות מסויימות ולהתרכז
בעצמה. התרכזות זו גורמת להתעלות של החיים הרוחניים, הלובשים צורה קולקטיבית של תפיסות
אידיאליות. לא המטרה הגלויה של הפולחנים היא החושפת אפוא לפנינו את התפקיד האמיתי
שלהם. חשיבותם העיקרית היא, ראשית, בכך שהם מקרבים את אנשי התת-שבט איש לרעהו;
ושנית, ההשתתפות הקולקטיבית בפולחנים באירועים אלה של התכנסות מחדשת באנשים את רוח
הסולידריות. הפולחנים יוצרים תסיסה שבמהלכה אובדת כל תחושה של אינדיבידואליות,
ובני-אדם חשים את עצמם כקולקטיב בדתיות שלהם באמצעותה. אך כאשר הם שבים ונפרדים,
תחושת הקולקטיביות הזאת הולכת ופוחתת, ונדרש לה לחיזוק מחודש מעת לעת באמצעות עוד
אסיפה וחזרה על הטקסים; באסיפה הנוכחית שבה הקבוצה ומאשרת את קיומה".
מצוות הקהל לדורות,
ועוד תהיות
פרשת
"וילך" מביאה בפנינו את שתי המצוות האחרונות בתרי"ג המצוות: המצווה
התרי"ב היא מצוות ההקהל: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר
בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יהוה אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי
התורה הזאת; ובניכם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יהוה אלוהיכם כל הימים אשר
אתם חיים על האדמה..." (ל"א/12-13). לפנינו דוגמה קלאסית של התקהלות
למטרת קיומו של טקס דתי בחברה אנושית בתחילת התהוותה והתגבשותה לעם. למצווה זו
חוברת המצווה התרי"ג, שהיא המצווה המחייבת כל אדם מישראל, או כדברי
הרמב"ם: "מצוות 'עשה' על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו,
שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את התורה הזאת" (9).
משה עם לוחות-הברית
מול עם ישראל
ציור מימי-הביניים
ראשון
המקיימים ציווי זה של כתיבת ספר-תורה מהחל ועד כלה, הוא משה, האיש שכתב את הדברים
ישירות מפי האלוהים. סיטואציה הזויה זו, שבה נתבקש אדם, בשר-ודם, לכתוב ביום אחד,
יום מותו, את ספר התורה בשלמותו, הוא אותו מעשה המעיד על-כך, שסיפורי האגדה על
מותו של משה נשענו על מיתוס דמיוני לא פחות, הוא המיתוס שהפרשה שלנו פורשת בפנינו,
בלא שפרשני המקרא יחשבו כי עליהם לתרצם באופן כלשהו. אותן תהיות בודדות שפרשני
המקרא - ראשונים ואחרונים - כן ניסו להסבירן, נותרות בעינן אם ננסה להתייחס לאותם
הסברים באופן רציונלי. להלן כמה מאותן תהיות:
א. כיצד ייתכן הדבר?
ספר
התורה שכתב משה נכתב בעיצומו של מעמד ההקהל. היה זה יום השבעה בחודשהשנים-עשר, הוא חודש אדר, יום
מותו של משה. משה ניצב, כתיאורו הדרמטי של ארי אלון, "כשגבו אל השמש, יהושע
וכלב עמדו לצדו, ומעבר להם ראשי השבטים, הזקנים והשופטים... הדממה היתה מוחלטת,
וכולם הקשיבו לקולו הערב של משה, שקרא כל פסוק בניגון מסתלסל של טעמי-המקרא,
ואחר-כך העלה אותו על הכתב. משה לא הקליד את התורה באותו היום, ולא העתיק אותה
בעזרת סורק, ולא ביצע בה פעולת גזור והדבק כלשהי. בכתיבת סת"ם תמה כתב אותה
מילה במילה. מפי הגבורה רשם אותה. מתוך הזיכרון הפנימי העמוק השמור בדיסק הקשיח של
מאה ועשרים שנותיו. אלוהים האי-נראה לחש את כל התורה בקול דממה דקה, ומשה חזר
אחריו מילה במילה, והתקיים בו: 'אלוהים ידבר ומשה יעננו בקול' (על-פי שמות
י"ט/19)" (10).
התהייה
העולה מתיאור זה של אלון, ולא במרומז, היא: כיצד ייתכן הדבר באופן מעשי-ריאלי?
כיצד יכול אדם אחד, אפילו הוא משה מנהיג העם, במעמד דתי-חגיגי כל כך ובגיל מאה
ועשרים שנה לכתוב לבדו את הספר כולו לנוכח ששים ריבוא גברים, נשים וטף, שלא זו בלבד שלא
ראו את אלוהים, אלא אף את קולו לא שמעו?
זאת
אף זאת: "למעשה לחש אלוהים האי-נראה למשה גם את התורה שבכתב וגם את התורה
שבעל-פה (כלומר - המשנה והגמרא כולה על-כל פרטיה, דקדוקיה ובלשונה, צ.מ.), אך
משה חזר בקול רק על לחישות התורה שבכתב. על לחישות התורה שבעל-פה
הוא חזר בלחש, באופן שרק יהושע והזקנים המקיפים אותו יוכלו לשמוע ולהעביר
הלאה בבוא הזמן" (שם), וזאת על-פי הכתוב באבות א' א': "משה קבל
תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים". כלומר, מעבר ליכולת הפנומנאלית של
משה ללחוש מילה במילה את כל חמשת חומשי התורה באוזני יהושע ואף לכתבם בו-זמנית,
הוא גם מסר ליהושע - מילה במילה - את כל התורה שבעל-פה: ש"ס, גמרא (ופוסקים?)
ולמעשה כל מה שנתקדש בדת היהודית מאז ומעולם וגם עתה ולעולם... ומדוע מדגישה אני
בכל-פעם "מילה במילה"? כיוון שעל קוצו של יוד הוכרעו ונפסקו דינים
וגורלות של יחידים וקבוצות ומגדרים בחברה היהודית לדורותיה (ראה שירו של יל"ג
"קוצו של יוד") (11).
ב. ומה על הסתירות?
תהייה
שנייה היא על הסתירות הקיימות בתוך התורה במקומות שונים, ובעיקר על הנאמר בפסוקים
האחרונים של ספר דברים מפי משה עצמו כביכול. הסתירות בין התפיסה המייחסת למשה את
כתיבת התורה כולה, כאותו יום, לבין המצוי בתורה, באו לידי ביטוי בכמה וכמה
אופנים:
ראשית - התורה עצמה אין בה טענה שספריה כולם - מהחל
ועד כלה - נכתבו ע"י משה. אפשר שהדברים בפרשה שלנו אמורים לגבי פסקאות בודדות
בלבד, שעליהן אפשר אמנם לומר כי נכתבו ע"י משה. למשל: מלחמת עמלק בשמות
י"ז, שם נכתב "ויאמר יהוה אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני
יהושע", וכן בשמות כ"ד ול"ד, שם נאמר במפורש על דברים ספציפיים
אלה: "ויכתוב משה" (כ"ד/4), או "ויאמר יהוה אל משה: כתב לך את
הדברים האלה" (ל"ד/27). כלומר - על פסקאות אלה בלבד מעידה התורה שנכתבו
בידי משה. לגבי השאר אין התורה מעידה.
שנית - התורה נכתבה בגוף שלישי, ואין זה מקובל שאדם
יכתוב כך על עצמו.
שלישית - יש פסוקים המתייחסים אל משה בלשון מחמאות
שלא סביר כי אדם צנוע היה מרעיף על עצמו, כגון: "והאיש משה ענו מאד"
(במדבר י"ב/2), או "לא כן עבדי משה כי בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר
אליו" (במדבר י"ב/8). כלומר, אילו כתב זאת בעצמו, משמעות ענווה כאן היא
הפוכה.
רביעית - יש פסוקים המהללים את משה באורח שאין לטעות
בהם שנכתבו עליו ולא על-ידו, כגון הפסוקים האחרונים של פרק ל"ד בספר דברים -
"לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים
אשר שלחו יהוה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל
המורא הגדול אשר עשה לעיני כל ישראל" (ל"ד/10-12).
ובעיקר - כל האנכרוניזמים המופיעים בתורה והמעידים
כאלף עדים כי לא יכלו הדברים להיכתב בידי משה, ואמנה כאן רק בודדים מאלה: בבראשית
י"ב/6 כתוב "והכנעני אז בארץ", או בבראשית י"ג/7 "והכנעני
והפריזי אז יושב בארץ" - אלה פסוקים שיכלו להיכתב רק כשהכנעני והפריזי כבר
לא ישבו בארץ! או בבראשית כ"ב/14 "אשר יאמר היום בהר יהוה
ייראה" דברים שיכלו להיכתב רק כשבית-המקדש כבר היה בנוי במקום ההוא. וכן לגבי
שמות ט"ו/17, המדבר על בית-המקדש שכבר נבנה (12). כמותם הביטוי
"עבר-הירדן" המתייחס לגדה המזרחית, כלומר, שנכתבו הדברים ע"י מי
שישב בגדה המערבית. וכמותן דוגמאות רבות נוספות, שכבר אברהם אבן-עזרא עמד עליהן (13),
ובעקבותיו ברוך שפינוזה, שטיפל בנושא זה בשני פרקים בכתביו (14). אחת
המסקנות החשובות שהסיק שפינוזה, עכ"פ, היתה, שאין להסתמך על הכתובים עצמם
לגילוי מקורם.
מכל
האנכרוניזמים הללו התייחסו חכמים רק לסוגיה, אותה מעלה הגמרא: "וימת שם משה
עבד יהוה, - אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב
יהושע, דברי רבי יהודה" (15).
משה מקבל את
לוחות הברית
ציור סיני
לנושא
הסתירות והבלבול של חברות פרימיטיביות בין קשר דמיוני לבין קשר מעשי הוקדש בקרב
תיאורטיקנים פסיכולוגיים מקום נרחב. וכך טוען פרויד (כפי שמסבירו ון דר לב)
"חברות פרימיטיביות אינן תופסות את הסתירות המונחות ביסוד חלק נכבד ממחשבתן,
משום ש'צורך רגשי שתלטן מונע מהן מלראות את האמת'. חבריהן רואים רק את אשר עם
לבן" (16). אם חברה פרימיטיבית היא חברה בראשית התהוותה, הרי דברים אלה
נכונים גם לגבי החברה הישראלית בה החלו להתגבש הטקסטים הדתיים המונחים ביסוד
אמונתה. קשה להבין כיצד זה נותרים דברים אלו "נכונים" באותה חברה, גם
כשחלפו אלפי-שנים מאז.
ג. תכונותיו של הנביא
מהן?
התהייה
השלישית עולה מתוך ראיית משה כאב-טיפוס של הנביא בחברה הישראלית, ובתור שכזה הוא
אינו איש מלחמה, אינו איש מדיני ואחד-העם גורס אף איננו מחוקק. הוא נביא. תכונותיו
האופייניות של הנביא הן היותו איש האמת, איש הקצוות ואיש הצדק
המוחלט - כך ממצה את דמותו של משה אחד-העם (17) בשניים מן הטובים
במאמריו: "כהן ונביא" ו"משה".
"היוצר בצלמו
יוצר"
באומרו
כי "היוצר בצלמו יוצר" מתכוון אחד-העם לומר, כי דמותו של משה נוצרה כפי
שנוצרה ברוח העם שבתוכו היא קמה ועוצבה, משמע, רוח האומה יצרה לעצמה את דמות משה
לפי מהותה שלה. האידיאל מעיד על אופיו וטיבו של העם אשר יצר אותו.
מכאן,
שאם יש סתירות בין הערכים העולים מתכונות אלה, הרי הן אימננטיות לרוח החברה
הישראלית בין אם התכונות הללו איפיינו באמת את דמותו של משה, בין אם לאו,
בין אם היה דמות היסטורית ובין אם היה דמות ארכיאולוגית.
ואכן,
בין הצדק המוחלט לבין הקיצוניות שמחוייב לה איש הקצוות ייתכנו גם
ייתכנו ניגודים, מה גם שהאמת מנסה להשתלב ביניהם. להלן כמה ניגודים כפי שהם
נראים מן הכאן והעכשיו שלנו, צאצאיו של אותו עם, אלפי-שנים לאחר אותו מאורע:
ראשית
- האם ראוי לקרוא "ברית" למאורע טראומטי שכזה בו מכתיב מישהו -
ויהא זה בעל-כוח עליון כאשר יהיה, את כל תנאי הברית בלא שלבעל הברית תהיה איזו
זכות שהיא לשאול, או להגיב, או לערער על סעיף מסעיפיו? ואולי דווקא משום כוחו
המוחלט-לכאורה, ככתוב: "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עצים עד שואב
מימיך לעברך בברית יהוה אלוהיך ובאלתו אשר יהוה אלוהיך כורת עמך היום" (דברים
כ"ט/10-11)? אין זה ראוי להפעיל כוח אבסולוטי נגד חסר-האונים! איזו מין
התקשרות היא זו, שבה יש צד אחד בלבד, שכופה את כל התנאים על צד שני באלות ובקללות
נוראות, שבעצם אינן מותירות ל"בן-בריתו" כל אלטרנטיבה פרט למיתות שונות
ומשונות, אם לא יבצע את כל המטלות המוכתבות לו, כנאמר "ראה נתתי לפניך היום
את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל/15)? איזו מין בחירה היא זו
בין חיים לבין מוות? איפה זכות הבחירה האמיתית אם מכתיבים לך מהו הרע ("בעיני
יהוה"!) הגורר מוות בעקבותיו?
שנית
- איזו מין ברית היא זו, המחייבת באופן מוחלט את כל הדורות הבאים, את כל
הצאצאים של אלה שנכחו (ואולי לא נכחו?) באותו מעמד, בלא שתינתן להם זכות כלשהי
למשא ומתן על עדכונה של אותה "ברית" בהתאם לנסיבות החיים המשתנות, כנאמר:
"ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה
עמנו עומד היום לפני יהוה אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"? וכי איזו
תכונה באה כאן לידי ביטוי: האמת, הצדק או הקיצוניות? אם אמת
היא זו - האם היא צודקת? דבר אחד ודאי יש כאן - קיצוניות חסרת-פשרות ותביעה
להשלמה עם מעשים העומדים בסתירה מוחלטת לכל זיקה למוסר האנושי. ומהם אותם מעשים?
השמדה טוטאלית של כל העמים שאדמתם נועדה לישראל לירושה. ולא רק בשל פגיעה אפשרית
בעם הכובש (וכי מי לא היה עומד על נפשו מפני כובש?) כפי שנאמר על העמלקי שזינב
בנחשלים, אלא רק מתוך החשש שמא יתפתו בני-ישראל בעתיד ללמוד מדרכיהם
ואמונותיהם, כנאמר: "ואם יפנה לבבך ולא תשמע, ונדחת והשתחוית לאלוהים אחרים
ועבדתם" (דברים ל/17).
ומה
קורה למי שחומל אפילו על הצאן כבר למדנו ממקרהו של שאול המלך ועונשו על חמלתו.
מות משה - חלק מן
האגדה על חייו
פתחנו
את סקירתנו באגדה על מותו של משה. אבל גם הסיפור המקראי למלוא-אורכו מתאר את חיי
משה כרצף של אירועים הנראים אף הם כאגדות בלתי-טבעיות, בין אם כל אחד לעצמו, בין
אם כמכלול: אגדת הצלתו בתיבה; סיפור גידולו וחינוכו כנסיך בבית-פרעה; אגדת ההתגלות
האלוהית לפניו בסנה; סיפור התגלות אלוהים לפניו במעמד הר-סיני; ריבוי פגישותיו עם
אלוהים פנים-אל-פנים; מכות-מצרים; אגדת חציית ים-סוף, מעבר העם בחרבה וטביעת חילות
פרעה; הוצאת מים מן הסלע; תופעת המן והשליו; סיפור בקיעת האדמה ובליעת יריביו
הפוליטיים; ולבסוף - מותו "על פי יהוה".
משה בתיבה
וצ'ליו טיציאן, צייר איטלקי מתקופת הרנסנס, 1485-1576
פירושים,
אגדות ומדרשים שונים נכתבו על כל-אחד ואחד מאירועים אלה, וכמותם - ואף ביתר-שאת -
על האירוע האגדי המתלווה למותו. שני פירושים מרתקים לביטוי "על פי יהוה ויקבור
אותו": האחד אומר כפשוטו: על-פי צו אלוהים. כפי שחי לפי רצונו, כך מת על-פי
רצונו. אבל פירוש שני גורס, כי מת מיתת נשיקה. כלומר, שאלוהים נשקו ממש על-פיו כדי
שתצא נשמתו. ואחר אומר, כי אלוהים עצמו טרח בקבורתו, וזאת על פי המשך הפסוק
"וימת משה עבד יהוה בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום
הזה" (דברים ל"ד/5-6) - ויקבור בלשון יחיד, כלומר אלוהים במו ידיו, וזה
גם ההסבר לכך שאיש אינו יודע את מקום קבורתו "עד היום הזה" - איזה יום?
מתי, אם-כך, נכתבו הדברים? ואין אלא לומר כי זו גלוסה נוספת.
משה מול הסנה
הבוער ואינו אוכל
על
מגמתו של הפרשן בהשלמת עובדות באמצעות הדמיון והאגדה אפשר ללמוד מכך, שהוא מוכן
לתלות הררים בשערה בשל העדר האות "ו" בסוף "ויקבר" - (ל"ד/6)
ו' הרבים מלמד שאפילו המלאכים לא היו שותפים במעשה הקבורה, אלא אלוהים לבדו - אך
פרשן זה אינו מקשה כלל על-כך שגם במילה "גיא" חסרה האות האחרונה, וכתוב
"גי". כלומר, הדמיון הסלקטיבי הוא המנחה את הפרשן בפירושיו, גם בבואו
לחפש אחר הסברים לחסרונה של אות בטקסט המקראי.
צבא פרעה טובע
בים סוף
ככל
שגדלה המעורבות הרגשית בפרטי המעשה, כן גובר הרצון להפליג ולעבות אותו בחומה עבה
של סיפורי-אגדה, שיגנו עליו מפניהם. הפחד מן המוות הוא אחד הרגשות העזים ביותר
בנפש האדם מאז ומעולם, ולא ייפלא אפוא שחרדת המוות נסכה לתוך הטקסט המקראי הקדום
אותם אלמנטים אגדיים המשמשים בו בערבוביה לצד נתונים היסטוריים לכאורה, המתעדים
כביכול ראשיתה והתפתחותה של החברה האנושית העתיקה הזו, שאנו נמנים עם בניה,
והמתארים בעוצמה רבה כזו את גדול מנהיגיה בכל הזמנים.
חיים נחמן
ביאליק, המשורר הלאומי, 1873-1934
בול משנת 1959
אך
לא רק אגדה מלווה רגעים דרמטיים אלו בחיי העם. הפאתוס הנלווה לתחושות אלה של
התפעלות מעוצמת החיים והחרדה מכיליונם, מלווה את אנשי-הרוח שבו עד לעצם ימינו אלה.
ומי לנו כמו חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, שנותן ביטוי לרגשותיו אלה בכתבו על
העוצמה והדממה של חוויית חיי המדבר את הדברים הבאים (18):
"...
והיה המדבר ברגע ההוא עריץ איום מאד -
ומי יכבשנו?
ועלה בסערה קול פחדים ונהקת ענות -
אין זאת
כי אם ייצר המדבר בקרבו הוות
דבר מר, דבר אכזר ונורא מאד.
ועבר
הסער. נשתתק המדבר מזעפו וטהר.
ובהירים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה.
וארחות, אשר הדביקתן הסופה באחד המקומות,
תקמנה מכרוע על פניהן וברכו את שם אלוהיהן
ופה כבתחילה נטושים בחול ששים ריבוא פגרים
ועל פניהם כעין אור: השלים אותם המות גם עם אלוהיהם..."
|
1.
מתוך "ספר האגדה - מבחר אגדות שבתלמוד ובמדרשים", בעריכתם ובפירושם של
ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, הוצאת דביר, תשל"ג, עמ'
ע"ו-ע"ט. המקורות לאגדה: דברים רבא ז/י"א; תנחומא; ילקוט שמעוני.
2.
שר הפנים = מטטרון, מלאך פניו של הקב"ה.
3.
מין אריג דק ומשובח, מעובד מפשתן, שהשתמשו בו הרבה בימי-קדם (מילון אבן-שושן).
4.
Goldenweisr A.: Early
Civilization, עמ' 346. בתרגום לעברית מתוך ספרו של אדוארד-אוונס-פריצ'ארד:
תורות של דת פרימיטיבית, הוצאת מוסד ביאליק, 1998, עמ' 51.
5.א.אוונס-פריצ'ארד
(שם), עמ' 52.
6.
קתרזיס = היטהרות הנפש, זיכוך. בדרך-כלל נעשה ע"י אקט דתי, כמו צפייה בטרגדיה
היוונית. הפסיכולוגיה מפרשת זאת היום כהפגת-חששות, בעיות ותסביכים מודחקים,
ע"י העלאתם לסף ההכרה ומתן ביטוי להם.
7.
א.אוונס-פריצ'ארד (שם).
8.
Durkheim, E.: The Elementary
Forms of the Religious Life, עמ' 422.
הגירסה העברית מובאת בספרו של אוואנס-פריצ'ארד (שם) עמ' 75.
9.
רמב"ם:יד החזקה, הלכות תפילין מזוזה בספר תורה, פרק ז'.
10.
אלון ארי: דין רודף שלום, דר"ש - דרישת שלום לפרשת ניצבים וילך, 52, הוצאת "בינה",
סמינר אפעל, תשס"ג, עמ' 2.
11.
י.ל.גורדון: קוצו של יוד. הוצאת שוקן, תשט"ו, עמ' 140-173.
12.
פסוקים כאלה נקראים בשם "גלוסה", והם מעידים על-כך כי הדברים נוספו -
בד"כ ע"י עורך - בתקופה מאוחרת, ונועדו לשם הסבר.
13.
אבן-עזרא אמנם כתב את הדברים תחת שם בדוי "יצחקי", אותו יצחקי הינו
יצחיק אבו-שוש, שכתב פירושים מילוליים גרידא.
14.
שפינוזה טוען כי עזרא הסופר הוא שכתב את ספר דברים, לאחריו את ספר בראשית וגם את
שאר ספרי התורה, ואולי גם את יהושע ושופטים.
15.
תלמוד בבלי, בבא בתרא, טו עא.
16.
Van der Leewue. G.: Le
Structure de la Mentalite Primitive. La revue d'Histoire et de Philosopie
Religieuse בגירסה העברית מופיע הציטוט בספרו של אוונס-פריצ'ארד (שם) עמד 53.
17.
אחד-העם: על פרשת דרכים, מבחר מאמרים. הוצאת דביר, תשי"ז. "כהן
ונביא" עמ' קע"ד, "משה" עמ' רי"ח.
18.
ח.נ.ביאליק: מתי מדבר. כל שירי ח.נ.ביאליק, ספרית דביר לעם, סדרה ראשונה, עמ'
שנ"ד-שס"ג.
ספטמבר 2004