תרומה

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת תרומה שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

פרשת תרומה עניינה היחיד הוא תיאור מפורט ומדוקדק של המשכן, אותו נצטוו בני-ישראל לבנות לאלוהים: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה 1-8). פרשה זו ניתן לדון בה משתי נקודות ראות: האחת - נקודת ראות מחקרית-מדעית, המתייחסת לשאלות כגון: המקור שעסק בכתיבת טקסט זה, מועד חיבורו, או ההיבט העובדתי של קיום המשכן, אם במתכונתו המתוארת בפרקנו ואם בהשוואה למקורות אחרים העוסקים אף הם בתיאור המשכן. השנית - נקודת ראות אתית-מוסרית, המתייחסת לשאלות כגון מהי תכלית הקמתו של המשכן או של המקדש, ומהן הפונקציות שנועד למלא, או שמילא בפועל, ומהי המשמעות של תפקידיו בחייה של הדת היהודית.

מתוך שפע המקורות הפרשניים והמחקריים תועלינה כאן רק אותן זוויות שתתרומנה - ולו במשהו - לראיית הקשר בין שתי נקודות ראות אלה, דהיינו, היחס שבין הפאר, ההוד וההדר המלווים את תיאורי קיומו והקמתו של המשכן - בין אם התקיימו ובין אם לא התקיימו בפועל ממש, כפי שתואר בפרשה, לבין ההשלכות של מה שנעשה בין כתליו, על האספקט המוסרי בערכיו של העם, או האדם שנדרשו לו.

המשכן - הלכה למעשה

חוקרי-מקרא המקבלים את תורת התעודות (או המקורות) בתקופתנו - ולהוציא פרשנים אורתודוכסיים הם הרוב המכריע - מייחסים את הטקסט המתאר את המשכן למקור הכוהני של התורה (P), להלן ס"כ, וכדרכו האופיינית של מקור זה התיאורים שבו הם מפורטים ומדוקדקים מאלה של כל מקור אחר. במאמרו "שילה וירושלים" כותב מנחם הרן (1) את הדברים הבאים: "דימוי המשכן, שעומד במרכזו של ס"כ עשוי לחשוף לפנינו את היחס המיוחד במינו, יחס כמעט דיאלקטי, בין המסורת של מקור זה, שהיא ביסודה קדם-ירושלמית, לבין גיבושה הספרותי, שנתהווה בירושלים". הנחתו המוקדמת של הרן היא ש-"ס"כ הוא מושג ממשי ומוגדר, קיים בתוך התורה, ובקלות ניתן להפרדה מכל שאר חלקיה". שני הרכיבים של טקסט זה, שהוא טקסט כוהני, כאמור, הם, מבחינה היסטורית, מיזוג של "משכן" ששימש את השבטים הנוודים-למחצה בעת נדודיהם, ולכן הכלים שבו הם כלים הניתנים לטלטול ולהסעה, לבין "מקדש" שהוא מבנה של קבע, שכמותו ידעו בני-ישראל רק בתקופת שלמה. דוגמה ברורה להבדל בין סוגי הכלים הנדרשים לשני סוגי משכן אלה הוא בהבדל המתבקש ביניהם בצורת המזבח, במיוחד קרנותיו, שבתקופת הנדודים שימשו בפועל לנשיאתו לשם העברתו ממקום למקום, ואילו בתקופת מקדש שלמה שימשו כקישוט בלבד למזבח.

מזבח ישראלי מהמקדש בבאר-שבע
המאה ה-10 לפני הספירה

מזבח אשורי
מהמאה ה-13 לפני הספירה

אך לא רק זאת. הרן מסתמך על שורה ארוכה של חוקרים, שהביעו תהייה על-כך שהמשכן נתברך בציורי-הידור מופלגים של זהב, כסף ונחושת, שקשה להניח את הימצאם בידיו של עם עבדים וערב-רב שנחפז לברוח ממקום עבדותו, ממשעבדיו ומנצליו - אפילו השאילו להם שכניהם, לפי בקשתם, חפצים יקרי-ערך קודם לעזיבתם. והגע בעצמך: "זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים, שמן למאור, בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן" (שמות כה 3-7), וכל תיאורי הפאר וההדר בהמשך, של "זהב טהור מבית ומחוץ... ועשית עליו זר זהב סביב... כפורת זהב טהור אמתיים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה... וכרובי זהב ושלחן מצופה זהב טהור... וקערותיו וכפותיו וקשותיו אשר יוסק בהן, זהב טהור. ומנורת זהב (מנורת הקנים)... ויריעות המשכן שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני... וחמישים קרסי זהב... וקרסי נחושת.. והקרשים מעצי שיטים... ואדני כסף" וגו' (שם).

מקדש שלמה
צייר אלמוני מהמאה ה-17
תחריט נחושת, מתוך "ביבליקה הבראיקה" 1667
המוזיאון היהודי, אמסטרדם

בעיני חוקרים רבים אין ספק כי חלק ניכר מתיאורים אלה לקוח מתיאור מקדש שלמה, כאמור, ומכאן - שהדברים נכתבו לאחר תקופת שלמה, והתיאור שכאן - פרק בספר שמות, שעיקר עניינו יציאת מצרים ומתן תורה - אינו אלא השלכה מדומה-מאוחרת של מקדש שלמה על רקע תקופת יציאת מצרים.

מודל של אוהל מועד

לעומת חוקרים אלה טוען הרן כי "בעצם אין המשכן אלא ואריאציה מיוחדת של האוהל, שגם הוא טיפוסי לחייהם של נודדים" (שם), והוא מדגים זאת באמצעות מקבילות אשוריות, מצריות וערביות קדומות (2) ומתוך כך מסיק הוא, כי צורת המשכן, שבה נתפס בס"כ מקדשם המיטלטל של יוצאי-מצרים, כשלעצמה, עדיין אין בה כלום שיעמוד בסתירה לאמת ההיסטורית. מכאן, ולאחר שסקר את נדודי המשכן מגיע הוא למסקנה נוספת, והיא "שהאגדה המקופלת בס"כ היא האגדה של מקדש שילה" (שם). וזאת, בנוסף להנחה ההיסטורית, הריאלית, לגבי צורתו של מקדש שילה, שהיתה לו צורת משכן של קרשים ויריעות, אלא "אגדת מקדש שילה נמסרת לנו בס"כ לא בגלגולה הירושלמי בלבד, אלא גם כשהיא מנותקת מן הנושא הריאלי שלה. כשישבו הסופרים הכוהנים וגיבשו את האגדה הזאת בלבושה הספרותי, כבר לא היה מקדש שילה במציאות. רק מתוך כך יכלו לדמות אותו עוטה הוד ותפארת מופלגים ביותר (שבוודאי לא היו במקדש שילה ההיסטורי), מקושט בזהב ובכסף ובשאר דברי-יקר - הכול השלכות מתוך תפארתו הריאלית של מקדש שלמה" (שם). ואכן, אין זה מקרה שהפטרת תרומה (מלכים א' ה 26-31; ו 11-14) עניינה הוא בניית מקדש שלמה במצוות אלוהים.

המשכן - לשם מה?

חקר המקרא כפי שראינו אינו מפליג אל מעבר למוחשי, לעובדתי, לנתון. הוא עוסק ב"מה", ב"איך", ב"מתי", אך לא בתכלית, בשאלה "לשם מה?", "מהי המשמעות של כל זה?", שהן שאלות פילוסופיות ודתיות. ואכן, כבר בימים קדומים נדרשו חז"ל לשאלה זו: "כל עניין המשכן וכליו, מפני מה נצטוו לעשותם? לפי שאמרו ישראל לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם ארמונות ושלחן למנורה ומקטר קטורת, כן הם תכסיסי המלוכה, וכל מלך צריך לכך, כדי שיידעו שהוא מלך. ואתה הוא מלכנו, גואלנו, מושיענו, לא יהיו לפניך טכסיסי מלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך? אמר להם הקדוש ברוך-הוא: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל אלה, אבל אני איני צריך. כי אין לפני לא אכילה ולא שתיה ואיני צריך מאור... אותה שעה מסר להם הקדוש ברוך-הוא למשה תבנית המשכן ותבנית כל כליו ואמר לו: אמור להם לישראל: כביכול, לא בשביל שאין לי איכן לדור אני אומר שתעשו לי משכן. עד שלא נברא העולם, הרי מקדשי בנוי למעלה, אלא בשביל חבתכם אני מניח בית המקדש העליון וארד ואשכון בתוככם, 'עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'."(3).

בעקבות אגדה זו הוסיפו גם שאר פרשני-ישראל ודרשניו לתלות את הצורך בהקמתו של המשכן בדרישתו של האדם למשהו מוחשי, ולא לצרכיו של אלוהים או לרצונו. כיוון זה של הסבר מתבסס גם על נביאי-ישראל, החל במשה וכלה בירמיהו וביחזקאל, שאת הדרישה לפולחן ולקורבנות ייחסו לצורך האנושי להמחשה ולמימוש מעשי, כפי שמנסח זאת אמנון שפירא (4): "אך דת ישראל שואפת להיות דת שבה לא הערכים החומריים עיקר, אלא המופשטים: יושר, משפט וצדק". נחמה ליבוביץ (5), המסתמכת על פרשנים ראשונים ואחרונים, עימהם נמנים בובר ורוזנצוויג, בנו יעקב, קאסוטו ומאיר וייס, משווה את מעשה המשכן למעשה בראשית. לפי אותם חוקרים "נתבררה ע"י כך גם משמעותו של המשכן... האין בהקבלה זו של עשייה אנושית כנגד עשייה אלוהית משום כוונה להעמיד זה מול זה"?

ישעיהו ליבוביץ (6) אף מרחיק לכת בהקבלה זו, בהשוותו את מספר הפסוקים המוקדשים בתורה לפרשות השונות לפרשת בניית המשכן והתקנת כליו, לבין פרשת עשיית העולם ומלואו, דהיינו, למספר הפסוקים העוסקים בעניין "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ומגיע למסקנה חד-משמעית כי לפי הקבלה מספרית זו, הדיון במשכן, בתיאור עציו ותיאור בנייתו "תופסים בתורה מקום גדול פי עשרה ממה שהתורה אומרת על עשיית העולם ומלואו". כתוצאה מכך מבין ליבוביץ כי "התורה לא באה למסור לאדם אינפורמציה על מבנה העולם, אלא להגיד לו משהו על משמעות קיום האדם עצמו במסגרתו של העולם, והמשמעות הזאת אינה אלא עבודת ה'" (ההדגשה שלי, צ.מ.).

על הקשר בין המשכן - ותהיינה העובדות בדבר קיומו ודמותו אשר תהיינה - לבין הפונקציות שנועד (?) למלא בחיי הדת היהודית בזמנו, ניתן לסכם ולומר: יש עמדה שמנסה לקבוע תכלית לקיומו של המשכן, ותהא תכלית זו אשר תהיה, כגון קיומו של צורך אנושי פסיכולוגי בגורם מוחשי לכוון לבם אליו, או שיקבלו קיום זה כרמז לכך שעליהם ללמוד ממעשה הבריאה האלוהי, ולהסיק ממנו לגבי המחוייבות האנושית לעבודת האלוהים. ויש עמדה המנסה להפריד באופן מוחלט בין שתי הרשויות ולהציבן מובדלות זו מזו, שכן, "העולם כשלעצמו, כפי שאנחנו מכירים אותו, נתון לנו כבריאה שברא אלוהים; מה שיש - זהו מה שיש, ללא תלות בהתייחסות האדם אליו" (ישעיהו ליבוביץ, שם). והמדען שבו, בליבוביץ, המכיר היטב את תורת האבולוציה והשלכותיה, ושקיים בחייו ובהשקפותיו את הפרדת הרשויות בין המדע מזה לבין הפילוסופיה הדתית מזה, אליה הוא מתייחס, מוסיף: "לכן כל הבריאה אינדיפרנטית לגבי משימות, תפקידים או חיובים, ואפילו לגבי אמונות והשקפות ודעות וציפיות ותקוות וחזונות של האדם" (שם).

ויש עמדה - אותה בכוונתי לייצג בהמשך - המחזירה אותנו, אמנם, לחיפוש הקשר שבין המשכן לבין משמעותו בחיי האדם, אך לא מן הזווית המקבלת קיומו של קשר כזה כתכלית שלשמה נוצר המשכן מראש, ע"י איזה כוח טרנסצנדנטי, שאף נתן את ההוראות לבנייתו, אלא: מה בפועל עשו בני האדם שהשתמשו בו בנקודת זמן כלשהי בעברו של העם, ומה בפועל מתכוונים בני-אדם מסויימים בעם היהודי לעשות במין היכל/מקדש שכזה, לאחר שיבנוהו, אם יזכו לכך. ההבדל בין התייחסות זו למשמעות קיומו של המשכן, לבין ההתייחסות של פרשני המקרא לדורותיהם למשמעות קיומו הוא כהבדל שבין הגישה הביקורתית לבין הגישה המצדיקה בדיעבד את קיומה של משמעות הקשר שבין המשכן לבין בני האדם הנדרשים לו.

המשמעות בפועל - דה-הומניזציה של המשכן

הבריאה, כפי שכותב ישעיהו ליבוביץ, אכן היא אינדיפרנטית לגבי משימות, תפקידים או חיובים של האדם, אך אין היא יכולה להוסיף ולהישאר אינדיפרנטית לגבי תוצאות מעשיו ופעילויותיו של האדם. החור באוזון הוא אחת העדויות לכך, שהטבע "גומל" (כמובן לא מתוך כוונה ותכנון) לאדם על הזלזול שהוא נוקט כלפי השמירה על איכות האוויר. כך גם מחלות הריאה בה לוקים בני-אדם בחיותם באויר מזוהם, או מחלות אחרות הנגרמות לבני האדם כתגובת "בומרנג" על זיהום המים והקרקע.

המבול
מאת פרנסיס דנבי, צייר אירי, 1793-1861
שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון

באומרי "גמול" אין בכוונתי שהטבע, או היקום, מודעים לפגיעה בהם או באיכות חייו של האדם, ודאי לא שהם מתכוונים להענישו ולפגוע בו. קיימים פגעי-טבע רבים שאינם נגרמים בשל פעילות אנושית כלשהי. הכוונה היא רק לכך, שפעולות מסויימות שהאדם עושה במסגרת התנהגותו האנוכית, פוגעות בסביבה בה הוא חי ושהוא גם שואף להמשיך ולחיות בה, פוגעות בו, בבעלי-החיים ובצומח, שהם, כאדם, חלק מהטבע. יש פגיעה פיסית, הפוגעת באדם וביתר בעלי-החיים מבחינה פיסיולוגית וביולוגית, ויש פגיעה מוראלית-מוסרית, הפוגעת באדם כיצור הומאני, כבעל ערכים מוסריים, שחמלה, צדק והתחשבות יכולים להימנות עימם. מי שלא הערכים המוסריים הם המנחים אותו בחייו, לא ישאל את עצמו או את זולתו שאלות כגון: מדוע גורשו בעלי-החיים מגן-עדן, אם האדם הוא זה שחטא; הוא גם לא ישאל מדוע הטביע אלוהים את כל בעלי-החיים היבשתיים או החיים באוויר בגין חטאם של בני האדם בדורו של נוח. הוא פשוט יקבל את הדברים כנתון אמיתי המסופר לו, או לכל היותר יפרשם כרצונו של אלוהים, בין אם רצון זה מתיישב עם דימויו של אלוהים כאביהם של כל בעלי החיים, או עם דימויו כבעל רחמים, ש"רחמיו על כל מעשיו". ואם יידחק אדם כזה לפינה ויתבקש להסביר את חוסר המוסר שבפעולות אלה, תמיד יימצא מפלט בחיקו החם של התירוץ: מי אנו, בני האדם הקטנים והאפסיים, שננסה להבין את כוונותיו של אלוהים? כך מסבירים פרנסי-דת מסויימים את השואה שנפלה על בני העם היהודי, כך מסבירים שמשי-דת - לא רק בדת היהודית - את אסון הצונאמי שהיכה בעמי דרום-מזרח אסיה ובבעלי-החיים שחיו עימם, וכך גם מסבירים, כמובן, את הטבח שנעשה בבעלי-החיים במקדש במסגרת הקרבת הקורבנות.

ואולם בעוד שאת השואה נוכל אנו להסביר כמעשה רשעות של בני-אדם, ואת הצונאמי כפגע-טבע החף מכול כוונת זדון, או מכול כוונה שהיא בכלל, הנה את טבח בעלי החיים לצורך הקרבת קורבנות לאלוהים לא נוכל לקבל, גם אם ייאמר לנו שזהו צורך אנושי ולא ציווי אלוהי, כל עוד לא יהיה בידינו הסבר מתקבל על הדעת לכך שאלוהים לא זו בלבד שלא מנע מעשים אלו, אלא שציווה מפורשות ובפירוט רב, גם אילו קורבנות על מאמיניו להקריב לו, באיזו טכניקה ובאילו נסיבות. שהרי, אם טבח בעלי-חיים תמימים בשם האמונה הוא עבירה, הרי מי שידע וראה ואף השתתף באמצעות הוראותיו במעשים אלו, הריהו שותף לאותו דבר עבירה.

איך יכול אלוהים להיות מאושר בעיצומו של הטבח הזה שעה שהוא, כדבריו, אב משותף לבני האדם ולבעלי החיים?

"וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי: לקח פר אחד בן-בקר ואילים שנים תמימים (שמות כט1)... ושחטת את הפר לפני יהוה פתח אוהל מועד (כט11)... ולקחת מדם הפר ונתתה על קרנות המזבח באצבעך ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח (כט12)...ושחטת את האיל ולקחת את דמו וזרקת על המזבח סביב (כט16)... ושחטת את האיל ולקחת מדמו ונתת על תנוך אוזן אהרון ועל תנוך אוזן בניו הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב (כט20)... וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שניים ליום תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כט39)... אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבו אל פתח אוהל מועד... ושחט את בן הבקר לפני יהוה... והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה (ויקרא א 3-5)... ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים (כבשים) או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו. ושחט אותו על ירך המזבח... וזרקו בני אהרון הכוהנים את דמו על המזבח סביב. ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו (א 10-12)... ואם מן העוף עולה קרבנו והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. והקריבו הכוהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח... ושיסה אותו בכנפיו... (א17-14)".

המושג "טבח" נשמע אולי קשה לאוזן, אבל כך בדיוק ניתן לתאר את הקרבת הקורבנות, המתוארת לפרטי-פרטים בפרשה שלנו ובפרשות נוספות בתורה. כך בדיוק גם ראה והבין זאת ז'וזה סאראמאגו בספרו "הבשורה על-פי ישו", ספר שזיכה את מחברו בפרס נובל לספרות בשנת 1998 (7). וכך מתאר סאראמאגו את תהליך הקרבת הקורבנות בבית-המקדש בירושלים:

ז'וזה סאראמאגו
זוכה פרס נובל לספרות 1998 על ספרו "הבשורה על-פי ישו"

ראה כאן הסתייגות חשובה של אתר חופש מז'וזה סאראמאגו

"בפנים כבשן, אטליז ובית-מטבחיים. על שני שולחנות שיש גדולים מכינים את הקרבנות הגדולים יותר, בעיקר הפרים והעגלים, אבל גם איילים וכבשים, עזים ותיישים. סמוך לשולחנות נמצאים עמודים גבוהים שעליהם נתלים, על קרסים נעוצים באבן, בעלי החיים השחוטים, וכאן ניתן לראות את הפעילות הקדחתנית של כלי הקצבים, סכינים, מאכלות, גרזנים, מסורים, האוויר רווי עשן עצים ועורות שרופים, אדי דם וזיעה. אדם סתם, בעל נפש פשוטה, לא קדוש, יתקשה להבין איך יכול אלוהים להיות מאושר בעיצומו של הטבח הזה שעה שהוא, כדבריו, אב משותף לבני האדם ולבעלי החיים... ליד המזבח, הבנוי אבנים גולמיות ששום כלי מתכת לא נגע בהן מאז נעקרו מן המחצבה ותפסו את מקומן במבנה הענקי, מחכה כוהן, יחף, לבוש בכתונת פשתן, שהלוי ימסור לידיו את היונים... הדם מזנק. הכוהן מזה אותו על חלקו הפנימי של המזבח, ואחר-כך הוא מניח את העוף השחוט בכיור, שם ייזל ממנו הדם כליל... היונה השניה תזכה להיות עולה, ופירושו של דבר שהיא תשרף כליל... גופה הקטן, הרופס והמרוטש של היונה, הבוער בין הלהבות המתהפכות המלובות בשמן, אינו ממלא אפילו שקע באחת משיניו של אלוהים... מרים שוב טהורה, לא על טוהר במלוא מובן המילה מדובר כמובן, כי לכך לא יוכלו לשאוף בני אנוש בדרך כלל ונשים בפרט. פשוט, עם הזמן והפרישות שבו ההפרשות למצבן הטבעי, הכול חזר להיות כפי שהיה, וההבדל הוא רק שבעולם יש עכשיו שתי יונים פחות ותינוק אחד נוסף שהביא למותן" (כל ההדגשות בקטעים הנ"ל שלי, צ.מ.)

ואתה, הקורא התמים, הגע בעצמך: וכי ייתכן ניגוד גדול יותר מזה בין הפאר, ההוד והדר הקדושה של המקדש כפי שנצטייר בחזונו של העם - והיה או לא היה במתכונת זו או אחרת - לבין תיאור ריאליסטי זה של בית המטבחיים שהוא שימש למעשה? היש סתירה גדולה יותר מזו בין הרוח האנושית על ערכיה הנעלים ומוסרה הצרוף, לבין פעילות חומרית גסה, ברוטלית ובזויה זו, שבאה לכפר כביכול על חטאיו של אדם, או על "טומאת היוולדו שנגרמה מטומאת אימו בלידתה" באמצעות התבוססות בדמיו ופרפורי-גסיסתו של בעל-חיים תמים ואומלל, שכל מטרתה מילוי צרכיו ו/או ציווייו של אל?

וכי לא זהו מותר האדם, שאינו יכול להישאר אדיש, אינדיפרנטי, שלא לומר אכזר בפועל, בהשוואה לכלל הבריאה שהיא, אמנם, "אינדיפרנטית לגבי משימות, תפקידים או חיובים" כדבריו של ישעיהו ליבוביץ? וכי לא זהו מותר האדם על אלוהים - אם אמנם הוא קיים?

(1) הרן מנחם: שילה וירושלים. בתוך: מקראה בחקר המקרא, ליקוטי תרביץ א', הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשל"ט. עמ' 169-177.

(2) אנציקלופדיה מקראית א', טורים 124-126.

(3) גינצבורג לוי: אגדות היהודים, כרך ד'. הוצאת מסדה תשכ"ח, עמ' 82-85.

(4) שפירא אמנון: פרשת תרומה. מתוך: פותחים שבוע, בעריכת נפתלי רוטנברג, הוצאת ידיעות-אחרונות ספרי-חמד, מכון ון-ליר בירושלים, 2001, עמ' 212-219.

(5) ליבוביץ נחמה: עיונים חדשים בספר שמות, 1969, עמ' 344-354.

(6) ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשות השבוע. הוצאת אקדמון, מהדורת כתר, תשמ"ח, עמ' 55-57.

(7) סאראמאגו ז'וזה: הבשורה על-פי ישו. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 68-70.