נח

פרשת נוח, שעיקרה המבול שהביא אלוהים על הארץ, והתיבה שבנה נוח להותיר בחיים את אלה שימשיכו את שושלת החיים של כל בעלי החיים בעולם, כולל האדם, פותחת למעשה בשמונה הפסוקים האחרונים של פרשת - "בראשית", באחד הסיפורים הסתומים ביותר בתורה, והוא הסיפור על בני-האלים ובנות-האדם.

פרשת נח באה מיד לאחר סיום סיפור תולדות חוה ואדם בגן-עדן, והגינאלוגיה של בניהם ונכדיהם במהלך עשרה דורות עד נח. הפרשנים ביקשו לראות במספר זה, 10, סמל ואות למבול שבא על העולם בימיו של נח: "עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים, עד שהביא עליהם את מי המבול" (1).

ערב המבול
גו'הן לינל, צייר אנגלי, 1882-1792
שמן על בד, מוזיאון קליבנלד

שת - בנו השלישי של אדם, הוליד את אנוש, ואנוש הוליד את קינן, וקינן את מהללאל, ומהללאל את ירד, וירד את חנוך, וחנוך את מתושלח, ומתושלח את למך, ולמך הוליד את נוח. לא ניכנס כאן לסוגיה של אריכות-החיים המופלגת של בני-אדם, אליה התייחס משה גרנות בפרשת נוח הקודמת באתר, כשעל פי הכתוב בתורה בני-האדם חיו מאות בשנים: שת 807 שנים, אנוש 815, מהללאל 830 וכו', ו"עול-הימים" מתושלח חי רק 780 שנה. בסיום הרישום הקפדני של השושלת הארוכה הזאת מגיע הסיפור, כאמור, לסוגיה התמוהה "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו 2). ובהמשך "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (שם, פס' 4).

"פיסקה זו על מעשה בני האלוהים ובנות האדם הריהי אחת הסתומות ביותר בתורה", כותב קאסוטו (2), מביעה רעיון הנוגד את התפיסה המונותיאיסטית, השוללת קיומו של פנתיאון אלים שלם, ותואם למעשה את האמונה הרב-אלילית או גם הנוצרית. לקאסוטו הסבר משלו, לפיו הרעיון נוגד ודוחה את האמונה האלילית שרווחה במרחב השמי עוד קודם בואו של עם ישראל לאזור, אבל על כך בהמשך. סיפור זה על בני-האלים ובנות-האדם טרד את מנוחתו של הממסד הדתי, הקדום והחדש, שכן, יש בו, לכאורה, הודאה בקיומם של בני-אדם שונים מאתנו, שמוצאם איננו מאדם או מבניו, אלא מיצורי-שמים, כמו-אלוהים, או אנשי-חלל שבאו מגרמי-שמים רחוקים, ולא בידי אלוהים נוצרו, כאדם וכחוה, וקדמונים, כחדשים, ניסו לפרשו איש-איש בדרכו.

מלאכים בין העננים
ג'יובני טיפולו, צייר איטלקי, 1804-1727
עיפרון ודיו על נייר, מוזיאון לאומנות, קליבלנד, ארה"ב

"כל הפירושים, העתיקים והחדשים אינם מתקבלים על הדעת" כותב קאסוטו (שם). לדעתו, המילים "בנות" ו"אדם" מכוונים על המין האנושי בכללותו, ולכן "בני האלוהים" חייבים להיות "עצמים עומדים מחוץ לחוגו של המין האנושי". קאסוטו מביא את תהלים ואיוב כאסמכתא לכך, שהכוונה כאן למלאכים: "הפירוש בהוראת מלאכים הריהו הקדום ביותר בתולדות הפרשנות, וקרובים לו גם פירושיהם של רוב חוקרי זמננו, הסוברים שיש כאן סיפור מיתולוגי, מעין שיור של האגדות המיתולוגיות הקדומות, שנשתמרו כיסוד זר בספר בראשית".

האגדה על בני האלים ובנות האדם מתקשרת עניינית גם עם "הנפילים", המוזכרים בפסוק 4, ולמעשה מהווה מעין הקדמה מתרצת לסיפור המבול, כשהסופר המקראי מנסה להסביר לקורא, מדוע החליט אלוהים להשמיד את מעשי-ידיו מעל פני האדמה. סיפור בני האלוהים והענקים (נפילים) קיים במקורות יהודיים קדומים, ביניהם "ספר היובלים", שזמנו מוערך 176 שנה לפני חורבן בית שני (3): "ויהי כי החלו בני האדם לרב על פני כל הארץ ובנות יולדו להם ויראון מלאכי יי באחת משנות היובל ההוא כי יפות מראה הן וישאו אותן לנשים מכל אשר בחרו ותלדנה להם בנים והם הענקים" (ספר היובלים, פרק ה', פס' 1). "בני האלוהים", המופיעים במקור בספר בראשית, הם "מלאכים" על פי גרסת ספר היובלים, וה"נפילים" שבבראשית הם ה"ענקים" שבספר היובלים, ובאגדות שרווחו בעם שנים רבות לאחר מכן. ספר היובלים גם מציג את הבסיס הרעיוני למבול, עליו מסתמכים גם פרשנים מאוחרים, למעט שמות המלאכים: "ויגדל החמס בארץ וכל בשר השחית את דרכו מאדם עד בהמה ועד החיה והעוף וכל הרומש על הארץ כולם השחיתו דרכם וחוקותיהם...וירא יי את הארץ...ויאמר אמחה את האדם וכל הבשר אשר נברא על פני האדמה" (ספר היובלים, שם, פס' 6-2).

פרשה סתומה זו מתקשרת, כאמור, לסיפור המבול, הנזכר בפסוקים 6-5 הקודמים לפרשה שלנו: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום... ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה". המספר המקראי, שדאג להביא לקורא פרטים מדויקים על מעשי הבריאה בכל יום ויום מימות השבוע, ולתאר בשני תיאורים שונים את בריאת האדם ואת המוצאות אותו בגן העדן, ובפרשה שלנו להביא פרטי פרטים של בניית התיבה והחיות שהובאו לתוכה, לא טרח כלל לספר על מעשיו הרעים של האדם במשך עשרת הדורות שחלפו מאז, או אודות דבר מחשבה רעה כלשהי שהגה האדם בלבו ובנפשו. הכתוב מעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת, אבל בלתי מוסברת, שהנה אלוהים עומד להשמיד ולחסל את כל מה שברא במו ידיו, את האדם ואת כל החי שברא.

המבול
ניקולאס פוסין, צייר צרפתי, 1665-1594
שמן על בד, מוזיאון הלובר, פאריס

את החסר בטקסט המקראי ניסו פרשני המקרא להשלים בסיפורי-אגדה, יפים כיד הדמיון הטובה עליהם. ודמיון, כדמיון, חסר גבולות הוא, הכול אפשרי בו והכול כשר, עד כדי כך, שבמרוצת השנים התמזגו האגדות בסיפור התנ"כי והיו בעיני העם לגוף אחד. האגדה מרחיבה ומתארת בדרכה שלה את תיאור פשעיהם ורוע לבם של בני-האדם "כי סרו מדרכי ה'...לעבוד איש את אלילו ואיש את פסלו" (4), וקישרו זאת, בצדק מבחינתם, עם תיאור הנפילים שבאותו פרק: "והנפילים המה המלאכים אשר נפלו משמים לארץ, הגדילו להרע ולפשוע על כולם, ויהיו המה וצאצאיהם בני הענק אשר יולדו להם מן הנשים אשר לקחו מכל אשר בחרו, מכעיסים את ה' ותימלא הארץ חמס ודם, ותעל שועת הדמים לשמים". הנה כי-כן נפתרה התעלומה: הנפילים, שהוזכרו בפסוק 4 אינם אלא מלאכים שנפלו מהשמים, על פי האגדה וברוח ספר יובלים ומקורות נוספים. אלא שהמושג "מלאכים" מופיע לראשונה בתורה מאוחר הרבה יותר - בפרשת "וירא", בבראשית ט"ז, כשמלאך יהוה הציל את הגר מיד שרי: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי ותברח מפניה. וימצאה מלאך יהוה על עין המים במדבר... ויאמר לה מלאך יהוה הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב... הנה את הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל..." (שם, 11-6).

האגדה, שהשתמשה במושג "מלאכים", הקדימה את המאוחר בתורה, ייתכן על סמך מקורות שלא זכו להיכלל בקנוניזציה התנ"כית, והוסיפה עליו כהנה וכהנה שמות ותכונות אופי ייחודיות למלאכים ברוח הדמיון העשיר והרחב: "אז השקיפו מיכאל ואוריאל ורפאל וגבריאל משמים, ויראו את הדם הרב אשר נשפך על הארץ כמים ואת כל התועבות והשוד, ויצעקו ויחננו אל פני אדוני- האדונים, ויאשימו את הנפילים ויוצאי חלציהם אשר המה היו במעל ראשונה" (5). האגדה ידעה לברוא מלאכים טובים אלה, לצד מלאכים רעים - שמחזאי ועזאל, לצורך האיזון המתמיד בטבע. שמחזאי ועזאל חמדו לעצמם את בנות האדם, ועשו כל שביכולתם למנוע את המבול. "עמדו ולקחו להם נשים מבנות האדם מכל אשר נתנו עיניהם בהן. והעמיד שמחזאי מהן ולדות והוליד את היוא (Hiva), והיא (Hi). ועזאל התחיל להמציא מיני צבעונים ומיני תכשיטים של נשים, לפתות את בני האדם להרהורי עברה" (6). דמיון רב לשם "היוא" באגדה תלמודית זו קיים בשם "חיויאה", שהוא שמה של חוה בארמית וכן גם בקשר שבין היוא כמפתה בני-אדם להרהורי-עבירה, ל"פיתויו" של אדם בידי חוה. חוה, אשתו של אדם הראשון, מזוהה בידי היסטוריונים עם האלה החיתית הבה (Heba), אשתו של אל הסער, ואצל היוונים הייתה הבה אלה, כלתו של הראקלס. שם זה התגלגל הלאה בהיסטוריה ל"עבדי-הבה", "עבד חוה" - שמו של שליט ירושלים במאה ה-14 לפני הספירה (7).

למרות שבתורה שבכתב אין זכר להאנשה של המלאכים עד לרמה של טיפוח יחסים ביניהם, כולל זיווגים, יחסי-מין, הולדת צאצאים ומעשי-כשפים, הרי שהפרשנים היהודיים שלאחר מכן הפליגו בדמיונם ללא גבול בתיאור המלאכים. סיפור ירידת בני האלוהים, יחסיהם עם בנות האדם והולדת הנפילים הייתה מקור לא אכזב לדמיון פורה, כולל דמיון מיני עשיר ודמוניזציה חסרת גבולות: "בשמים לא היו נשים חושניות כמו על פני האדמה" כותב חגי דגן בספרו (8), "ולכן כאשר הביטו בני האלוהים מטה... כמעט נטרפה עליהם דעתם מתשוקה". מתוך המקורות היהודיים מביא דגן שמות רבים של מלאכים, על מעשיהם ומעלליהם - שמחזאי, רומאל, כוכביאל, תומאל, רומיאל, דניאל, עדריאל, זכיאל, סימפסיאל, סתראל, טוראל, יומיאל, ארזיאל, ברקיאל, סהריאל, ועזאל - שנקרא גם עזזאל או עזאזל, והמלאכים המוכרים יותר מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל. מאוחר יותר באו שבעים השמות שהיו למלאך חנוך - יהואל, סגנסאל, גיותיאל, זיותיאל, אחיהיאל, כייואל, אוזהיה, אוזיהאל, סגדיאל, סגנסייריה, שנקרא גם סגנסוילה, או בשמו הנפוץ יותר - מטטרון, שלכאורה נחשב בידי אלישע בן אבויה לאל.

המלאך גבריאל
נרוציו דה-לאנדי, פסל איטלקי, 1550-1445
פסל טרקוטה, המוזיאון לאמנות מודרנית, בודפסט

סוף דבר, שהאגדה עשתה חסד עם שמחזאי, והותירה את עזאל כרע הנצחי: "שמחזאי חזר בתשובה, ותלה עצמו בין ארץ ושמים, ראשו למטה ורגליו למעלה, ועדין הוא תלוי בתשובה כך. עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדברי עברה בבגדי צבעונים של שנים" (9). "לפיכך היו ישראל מקריבים ביום הכיפורים שני שעירים קרבנות", מוסיפה האגדה ומספרת (10),(11), "שעיר אחד לה' שיכפר על ישראל, ושעיר אחד לעזאזל שיסבול עוונותיהם של ישראל". ספר הזוהר מספר על שמחזאי ועזאל, שנתפתו לשלוש שדות - נעמה, אגרת בת מחלת, ולילית, זו שהייתה אשתו של אדם (11). על פי גינצבורג (12), נעמה היתה "אחות תובל-קין, שהיתה יפהפיה ביותר. היא שהטעתה את המלאכים וצדתם בקסמיה, ומהזדווגותה עם שמדון נולד אשמדאי. כיתר כל בני קין ובנותיו, שהיו חצופים בתזנוניהם, פורעים עצמם עירומים ומתהלכים חשופי-שת כבהמה ומטמאים בכל זנות וזימה בגלוי בשווקים וברחובות, כך היתה גם נעמה מהלכת גלוית בשר ומכחלת עיניה כזונה. והן הנה בנות האדם אשר משכו את בני האלוהים בחבלי הפשע".

הדרקון והאישה בשמש
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757
עט, דיו, צבעי-מים וגראפיט, המוזיאון לאמנות, ברוקלין, ניו-יורק, ארה"ב

כמו בסיפור גן העדן בבראשית כן גם באגדות הללו - האישה היא מקור הרע בעולם, היא המדיחה ומסיתה את הגבר לדבר עבירה - את אדם לאכול מהפרי האסור, ואת בני האלוהים הטהורים והישרים לסטות לדרך הרע והפשע.

לפנינו הבדל בולט בין התירוץ שמציגים המקורות היהודיים למבול שהביא אלוהים על הארץ על פי ספר בראשית, לבין ספר היובלים: ספר בראשית כועס על האדם בלבד - "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", בעוד שספר היובלים מוסיף על כך את הרוע והשחיתות שנעשו גם בידי בעלי החיים למיניהם. קשה להבין מה רוע ומה שחיתות מסוגלים בעלי-חיים לבצע, אבל יש בתיאור זה הסבר לתמיהה העולה מהסיפור בבראשית, והיא - מדוע גזר אלוהים שמד גם על כל בעלי החיים, כאשר הרוע והמחשבות הרעות מקורם בבני האדם בלבד.

גם על הנפילים מוסיפות האגדות לספר - "מזיווגם של בני האלוהים עם בנות קין נולדו הענקים, המה אנשי השם המפורסמים בגבורתם ובחטאיהם, כפי שמעידים עליהם שמותיהם שנקראו בפי כל. נקראו 'אימים' כי הלכו אימים על פני הארץ, שכל מי שרואה אותם אימה נופלת עליו. וכן גם בשמות אחרים שנקראו בהם: 'רפאים' - שכל הרואה אותם לבו מתרופף ומתמוגג כשעוה; 'גיבורים' - על שם גבורתם וגובה קומתם, עד שעצם קוליתו של כל אחד מהם היתה נמדדת עשר אמות; 'זמזומים' - על שם שהיו בעלי מזימות למלחמה; 'ענקים' - שהעניקו גלגל חמה בצוארם; 'עיוים' - שהיו בקיאים בעפרות תבל כנחשים, ואחרון אחרון נקראו בשם נפילים - שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם" (12), ו-"שכך נקראו מכיון שלפי מה שהיה מסופר עליהם כולם נפלו בחרב וירדו שאולה" (13). קאסוטו מבסס את הנחתו זו על פסוקים בספר יחזקאל פרק ל"ב, שם מופיע הפועל "נפל" מספר פעמים, "במילה זו נתלתה בזמן מאוחר האגדה על המלאכים שנפלו מן השמים".

קאסוטו מסביר את הרקע להכנסתם של סיפורים אלו לתורה, בקיומן של אגדות שונות שרווחו בקרב העמים הקדומים שחיו בחלק זה של העולם קודם לעם העברי, על דבר יחסים מיניים בין אלים לבנות האדם (14): "... ועל דבר הבנים שנולדו מזיווגים אלה ונחשבו כאלים למחצה או הועלו לדרגת האלוהות. גם אצל הכנענים, הקרובים ביותר לעם ישראל, היו רווחות אגדות ממין זה, כפי שמעידים לנו כתבי אוגרית (15). השירה האוגריתית על האלים הנעימים והיפים סתומה אמנם בפרטיה, ואולם זה ברור... שמדובר בה על אבי האלים, אל, שנשא לו לאישה שתי בנות אדם והוליד מהן שני בנים, שחר ושלם, שנעשו שניהם לאלים".

האל אל
אבי האלים בפנתיאון הבבלי העתיק

כבר בפרשת "משפטים" עמדנו על כך וכתבנו: לא באזור שומם מאדם התנחל העם העברי לאחר יציאתו ממצרים במאה ה-14-12 לפני הספירה. קדמו לו באזור זה עמים רבים, בעלי תרבות עשירה - לשון, כתב, ספרות, אמנות, מדע, מנהגים, דת וחוקים. משה, שבצדק נחשב למנהיג החשוב ביותר שקם לעם העברי מאז היותו לעם, לא המציא את הדת המונותיאיסטית, אלא ביססה על תרבויות ודתות שקדמו לו באזור המשתרע מן הפרת והחידקל ועד לים התיכון, בעיקר על הדת הכנענית הקדומה, ואבי האלים שלה - אל (El).

קאסוטו (16) מדגיש את ההבדל שבין האמונה האלילית של אותם עמים, לבין העמדה הדתית כפי שהיא מוצגת בתורה, על אף השימוש באגדות של אותם עמים: התורה אמנם מביאה את אגדות העמים, לפעמים את חלקיהם בלבד: "אין כאן דברי פולמוס או ויכוח: התורה מבארת לפי רוחה את מוצאם של הענקים, ומכלל הן אתה שומע לאו. הענקים אינם מתייחסים חלילה אל האלוהות כל עיקר, אלא רק אל בני האלוהים, כלומר אל בני הפמליה האלוהית, אל משרתיו של האלוהים, ודווקא אל הפחותים שבהם. העניין מסופר בקיצור נמרץ. בכוונה צמצמה התורה את דבריה בפסוקים מועטים, כאילו תרצה להגיד, שאין העניין חביב עליה כלל וכלל, ולא לשם עצמו הוא נזכר, אלא רק כדי להרחיק דעות מסויימות מלבם של הקוראים... הבנים שנולדו מיחסיהם של בני האלוהים עם בנות האדם היו אמנם ענקים וגיבורים, אבל לא חיו לעולם, וכבר מעולם חדלו מלחיות. וכשהיו, בארץ היו... ומעולם לא הועלו לשמים. הם היו אנשי השם: אנשי שם אמנם, אבל בכל זאת אנשים היו, ולא יותר מאנשים".

אפשר היה לאמץ את ההנחה הזו אלמלא היו סיפורי בני האלים ובנות האדם חלק קטן בלבד ממסורות של עמי המזרח הקדומים, המהווים את הבסיס העובדתי לסיפורי המקרא, החל בבריאת העולם וכלה בסיפור המבול, וגם לאחר מכן. סיפור בריאת העולם מוזכר בשינויים מובנים באגדה הבבלית הקדומה "אנומה אליש" (17), וכבר עמדנו על כך בפרשת בראשית הראשונה בסדרתנו וסיפור המבול מופיע במספר מקורות קדומים - הסיפור על אתרחסיס והסיפור על אותנפישתים בעלילות גילגמש (17).

גישה שונה מזו של קאסוטו מציגים גרייבס ופאטאי (18), הרואים בסיפורי המקרא "שיירים תיאוריים של אלים ואלות קדומים, מחופשים בדמות אנשים, נשים, מלאכים, מפלצות, או שדים ורוחות". על המקור הלא-עברי של השם "חוה" עמדנו כבר בקטע קודם. לילית, המוזכרת במקורות יהודיים ובתלמוד, הייתה אלת הפריון בשם "ליליאקה" בכתב דתי שומרי, אך גם חוטפת תינוקות אכזרית (18). בתורה קיימת גם התייחסות לסמאל, המכונה גם שטן, שמו של אל המשמש פטרון לסמאל בתרבות החיתית-ארמית (17). "רהב", שמה של חיה אגדית הנזכרת בישעיהו נ"א / 9: "הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין".

הדרקון של מרדוך
תבליט לבנים עם גלזורה
תקופת מלכותו של נבוכדנצר ה-2, בבבל העתיקה, ~600 לפני הספירה
המכון לאמנות, דטרויט, ארה"ב

על הסיפור בבראשית "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים" (א 2), מוסיף הנביא ישעיהו ומזכיר יצורים מיתולוגיים נוספים: "ביום ההוא יפקוד יהוה בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (כז 1). קשה שלא לראות כאן את הדמיון הרב לציורים במיתולוגיות שונות, במזרח ובמערב כאחד, על הריגתו של הדרקון הגדול והנורא בידי הגיבור שחרבו החזקה והגדולה שלופה בידו.

אביר ההורג את הדרקון
רפאל סאנציו, אמן איטלקי, 1599-1483
שמן על בד משנת 1506, הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון, ארה"ב

התלמוד מזכיר במפורש את רהב כבעל-חיים ימי דמוני, ולדעת רבי יצחק - גם כשר של ים (אל הים במיתולוגיה היוונית): "ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו: ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר: בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. אמר רבי יצחק, שמע מינה: שרו של ים רהב שמו, ואלמלא מים מכסין אותו - אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו" - (בבא בתרא, עד, עב).

הטבעתו של רהב מוזכרת במקורות נוספים בתנ"ך: "בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב" (איוב כו 12), ולכיסוי של הים על רהב מתייחס שוב ישעיהו: "לא ירעו ולא ישחיתו... כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (יא 9), ורבי יצחק בקטע דלעיל מוסיף: "אל תקרי 'לים מכסים', אלא לשרה של ים מכסים". ומסביר עדין שטיינזלץ בתרגום תלמוד בבלי שלו (19) - "שלא תהא קורא 'לים מכסים', אלא לשרה של ים, שהוא קרוי ים, מכסים". קיים כאן דמיון לאגדה במיתולוגיה היוונית, על פוסידון, שליט הימים, שמרד בראש האלים זאוס.

הדרקון הגדול ומפלצת הים
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757
עט, דיו, צבעי-מים וגראפיט, המוזיאון הלאומי לאמנות, וושינגטון

בתורה ובדת היהודית כולה לא קיים פנתיאון אלים, המהווה את הבסיס למיתולוגיות של העמים הרבים שחיו באזור ומעבר לו באותם זמנים קדומים. אבל סיפורי האגדות של מיתולוגיות זרות ושבריהן אכן קיימים בסיפור המקראי. בין אם יש בכוחו של תוכן אגדי זה כדי להזיק לאמונה המונותיאיסטית של ישראל ובין אם לאו, סיפורי המקרא, בוודאי הראשונים שבהם, מבוססים, על אותן מיתולוגיות זרות. לאדם החופשי מאמונה, החילוני האתיאיסט, מהווים סיפורי המקרא עוד טקסט מעניין ומרחיב את הדעת, לצד המיתולוגיות המופלאות של יוון, רומי ובבל העתיקה, וייחודם בעינינו הוא בכך, שאלו הם הסיפורים "שלנו"...

אגדת המבול - ציור סיני

מובאות

1. מדרש תהלים, בספרו של לוי גינצבורג: אגדות היהודים, הוצאת מסדה תשכ"ו, כרך א', עמ' 99.
2. קאסוטו, מ.ד.: מאדם עד נוח - פירוש על סדר בראשית. הוצאת מאגנס, תשכ"ה, עמ' 183, עמ' 200.
3. ספר היובלים: אחד מן הספרים החיצוניים, שלא נכללו בקנוניזציה התנ"כית - ראה "הספרים החיצוניים" בעריכת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, תשט"ז. ספר היובלים (או "היובלות" ע"פ גרייבס-פאתאי (9 להלן) נכתב על דרך המדרש בידי יהודי פרושי, כנראה במאה הראשונה לפני הספירה. כהנא גורס, שהספר נכתב בשנת 176 לפני חורבן בית שני, אחרי מות יוחנן הורקנוס ולפני עלייתו של הורדוס. המקור העברי של הספר אבד. הנוסח הטוב ביותר המצוי כיום הוא הנוסח האתיופי. הספר נקרא בשם זה על שום שהוא מחלק את ההיסטוריה מבריאת העולם ועד למתן תורה ליובלות של 49 שנות היובל. לספר כינויים נוספים, כמו "חזון משה", "ברית משה" או "חיי אדם".
4. ענשם של הנפילים. לוי גינצבורג: אגדות היהודים, שם, עמ' 100.
5. שם, עמ' 101-100.
6. שם, עמ' 101.
7. רוברט גרייבס ורפאל פאטאי: מיתוסים עבריים. הוצאת מסדה, תשכ"ז, עמ' 8.
8. חגי דגן: המיתולוגיה היהודית. הוצאת מפה, 2003, עמ' 69-60.
9. לוי גינצבורג, שם, עמ' 102.
10. רוברט גרייבס ורפאל פאטאי: מיתוסים עבריים. הוצאת מסדה, תשכ"ז, עמ' 83.
11. לוי גינצבורג (שם), עמ' 102.
12. לוי גינצבורג (שם), עמ' 103-102.
13. קאסוטו, מ.ד. (שם): עמ' 204.
14. קאסוטו, מ.ד. (שם): עמ' 205.
15. אוגרית היא עיר פיניקית לחוף הים התיכון, היום - ראס-שמארה שליד לאתאקיה בחוף הסורי. בשנת 1929 נתגלו באוגרית חרסים מהמאה ה-14 לפני הספירה, ועליהם חרות מידע ייחודי על חיי התושבים באותה תקופה, בשפה כנענית-שמית-מערבית, השונה מהשפות השמיות המזרחיות - בבלית, אכדית, שומרית ועוד. בחרסים אלו נמצא כתוב גם שמו של אל - El, אבי האלים בפנתיאון האלים הכנעניים.
16. קאסוטו, מ.ד. (שם), עמ' 206.
17. אורי גבאי ותמר וייס: המיתולוגיה הבבלית. הוצאת מפה, 2003.
18. רוברט גרייבס ורפאל פאטאי (שם), עמ' 8.
19. עדין שטיינזלץ: תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא. הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, תשנ"ח, עמ' 312.