וישב

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת וישב שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

לתוך המחרוזת הדרמטית של סיפורי יוסף ואחיו, במקום ההפוגה בין תיאור אבלו הכבד של יעקב, האב האומלל, לבין תיאור עלילותיו של יוסף במצרים, משחיל עורכו של הסיפור המקראי את סיפורו של יהודה בן-יעקב, אחי יוסף, שלכאורה אינו נוגע ישירות לענייננו, אלא אם-כן נניח, כי הסיפור נועד להרחיב בתיאורו של אותו אח - יהודה - שבזכות התערבותו נמנעה המתתו של יוסף ונגרמה מכירתו לישמעאלים.

יהודה ותמר
ארט ון-גלדר
צייר הולנדי, 1727-1645. שמן על בד, המוזיאון הלאומי, לונדון

סיפור יהודה ותמר, המתואר בפרשה שלנו, מעלה פן מעניין בחיי החברה בישראל בתקופת המקרא: מחויבותן של נשים לגברים במשפחת בעליהן. ליהודה בן-יעקב היו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. ער נשא לו לאישה את תמר, אך הוא נפטר בטרם הספיק להוליד בנים, ותמר נותרה אלמנה ערירית. גם אחיו אונן,שהיה אמור ליבמה - כלומר לשאתה לאישה ולקרוא לבן שייוולד להם על-שם אחיו המת - גם הוא מת בטרם עת ובלא שנותר לתמר גואל. משעמדה על-כך כי גם שלה - צעיר הבנים - לא ינתן לה מטעמים כלשהם, התחפשה תמר לזונה, ובשבתה פתח ביתה בא אליה יהודה, חמיה ואבי-בעלה, שלא הכירה בשל תחפושתה, והפקיד בידיה, לדרישתה, את החותם, הפתיל והמטה שהם סמלי השבט, אשר עמד בראשו. כעבור זמן, כשהתברר כי תמר הרתה (ליהודה) פסק יהודה כי תוצא להורג, באשר "הרתה לזנונים" כפי שסבר, שכן, זה היה דינה של אלמנה שלא יובמה, אשר חויבה בנאמנות לגברים במשפחת בעלה. רק כאשר הוציאה תמר את הפיקדון: החותם, הפתיל והמטה ששמשו עדות לכך שיהודה הוא הוא אבי הוולד שבבטנה, הודה יהודה כי צדקה ממנו, ביטל את גזר-דינה ונשאה לאישה. תמר ילדה תאומים, ומאחד מהם - פרץ - נולדה שושלת דוד מלך ישראל.

יהודה ותמר
אמיל הוראס ורנט
צייר צרפתי, 1863-1789. שמן על בד, אוסף וואלאס

פרק לח מעמיד במרכזו את דמותו של יהודה ופעלו, דמות שראשיתה בצער, ואחריתה, לכאורה, בהתעלות, כפי שמתארת זאת בצורה ספרותית-פרשנית דבורה וייסמן (1): "גם סיפורנו נפתח במילה 'ויהי', שצלילה מזכיר 'וי', או 'אבוי', כהטרמה לנרטיב שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. גנותו של יהודה שהפקיר את כלתו, אסונם של שני בניו שמתו בעוונם, צערה של תמר שהייתה קורבן לחוקי הייבום ושמא גם לדעות קדומות". לגבי הצער שבפתיחה מסתמכת וייסמן על ר' לוי ואיתימא ר' יונתן: "... ויהי בימי אחשוורוש (במגילת אסתר), וכן "ויהי בימי שפוט השופטים" (במגילת רות), ומוסיפה דוגמא משלה על סיפור בנות לוט, שביצעו גילוי עריות עם אביהן למען המשך קיומו של המין האנושי, ובכך רואה היא בהן את ראשיתה של שושלת "נשים נועזות, שנרמזת בתנ"ך ומפורשת בתלמוד" (שם, ע' 288).

עם זאת מדגישה וייסמן בהמשך, למרות שהסיפור הוא סיפורו של יהודה, הרי למעשה תופסת בו תמר תפקיד מרכזי, וכראייה מוסיפה היא (שם, עמ' 285-284) "כידוע, לרבות מהדמויות הנשיות בתנ"ך אין שם משלהן. לפי המדרש קראו לבת-שוע, אשת יהודה, בשם "עטרה"; שם זה מצביע על מעמד או ייחוס. אך אין זה מופיע כלל בטקסט המקראי. לכן, העובדה שלתמר יש שם משלה (ואין אנו יודעים מי היה אביה) רק מדגישה את ייחודה ואת חשיבותה בתור דמות פעלתנית בסיפור".

ואכן, ראויה תמר בשל מעשה נועז זה שלה לא רק להיחשב לדמות מרכזית של סיפור זה, אלא להצטרף לשורה נוספת של נשים במקרא, ה"משתמשות בכוח הפיתוי המיני שלהן על-מנת לקדם מהלכים אישיים שהופכים בסופו של דבר לצעדים בעלי השלכות קיומיות ופוליטיות מרחיקות-לכת", כפי שמתבטאת בעניין זה עינת רמון (2). שורה זו מונה, בין השאר, את חוה, שפיתתה את אדם לטעום מפרי עץ הדעת, ושהביאה בצעדה זה, כמו פרומתיאוס בגונבו את האש למען בני-האדם, לקידום מקומה של הדעת בחיי בני-האדם; רות המואבייה, שפיתתה את בועז לשאתה לאישה וגרמה בצעדה זה לייסוד שושלת בית דויד (ראה בעניין זה את מאמרי "רות, בועז ונעמי - דרמה של אהבות בוגרות" (3); יעל אשת חבר הקיני, שפיתתה את סיסרא לסור לאהלה, ובהמתתו הביאה לניצחון ישראל בקרב נגד ממלכת חצור; הוא הדין באסתר המלכה, שפיתתה את המן ואת אחשוורוש ובכך הביאה להצלת בני-עמה ממזימת ההשמדה. רמון מוסיפה בעניין זה את המשותף לכל הדמויות המקראיות הנשיות הללו בדברים הבאים: "המשותף לדמויות אלו ולתמר הוא שבירת מוסכמות ההתנהגות המינית הנשית הצנועה של החברה הפטריארכאלית. חברות פטריארכאליות, ובכללן החברה המקראית והחברה היהודית המסורתית, אינן רואות בחיוב יוזמה נשית כלשהי, כל שכן יוזמה מינית המאיימת ומפקיעה מן הגבר את שליטתו באישה. כמו שורת הנשים הללו, גם תמר המחופשת לזונה על אם הדרך, פיתתה את יהודה חמיה, הרתה לו שלא ברצונו, וילדה צאצאים שמהם צמח החשוב בשבטי ישראל - שבט יהודה" (שם, עמ' 294). צירופה של תמר כמופת לעם ישראל בסיומה של מגילת רות: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" (רות ג12).

יעל
מילוא שור
צייר ישראלי, חיפה. מועלה באתר בהיתר אדיב מאת הצייר

נשים בחברה היהודית

ראוי לציין, שהנשים הנועזות המופיעות ברשימה הנזכרת מרביתן אינן בנות לעם ישראל: חוה - שהיא אם האנושות כולה; רות - מואבייה הייתה; יעל - אשת חבר הקיני (4); אשר לאסתר - הייתי מצרפת לשורה זו של נשים פורצות-דרך את ושתי, הנזכרת אף היא במגילת אסתר, ושאת הנימוקים לעוז-רוחה הבאתי במקום אחר (5). גם בנות לוט אותן הוסיפה וייסמן (1) לאותה רשימה, מוצאן אינו מעם ישראל. לוט היה נכדו של תרח ובנו של חרן, אחי אברם הצעיר ממנו (על-פי בראשית יא27), ובניו-נכדיו שנולדו לו מבנותיו, מאחד מהם נולד מואב (מ-אב) והשני בן-עמי בצוער.

לוט ובנותיו
הנדריק גולציוס
צייר גרמני, 1617-1558, שמן על בד, רייקסמוזיאום, אמסטרדם, הולנד

להבדיל מאלה, מוצאה של תמר אינו מוזכר בפרקנו, ואולם, ממקור אחר שנכתב לדעת החוקרים בתחילת תקופת החשמונאים "ספר צוואות השבטים", הנמנה עם הספרים החיצוניים (6) הייתה תמר ארמית, כפי שמסתבר מן התרגום העברי שנעשה מתוך הנוסח היווני שהוציא צ'ארלס (7):

"אחר הדברים האלה לקח לו ער בני את תמר מארם נהרים בת-ארם לו לאישה" (ט/י עמ' קעד). משמע, גם תמר אשת ער לא הייתה מבנות ישראל. מכאן, שרק אחת מכל הנשים פורצות הדרך במקרא שנזכרו עד כה - אסתר - היא מבנות ישראל. ואף היא - כל היוזמה למעשה ההצלה נשללה ממנה, ויוחסה לדודה, מרדכי. אדרבא, היא אף מביעה תחילה התנגדות לפנייתו של מרדכי אליה (מגילת אסתר ד11), ורק לאחר שנזף בה - היא נענית לציוויו (אסתר ד17-13). המסקנה אותה ניתן להסיק ממקרים אלו - והם אינם מעטים - היא, שהחברה הגברית הפטריארכאלית העברית (היהודית) בתקופת המקרא איננה מוכנה לשאת הרמת-ראש של נשותיו. יתר על-כן: נשים שהעזו לחרוג מן התחום הצר שהוקצה להן - תחום משפחתן - ו"לפלוש" לתחום המנהיגות הציבורית, תיענשנה על-כך בכל חומרת הדין.

לעניין זה ראוי שנוסיף עוד שתי דמויות מקראיות, שניתן להחשיבן כפורצות-דרך, אם-כי לא בזכות מיניותן, אלא בזכות כישורי המנהיגות שלהן. הראשונה היא מרים, עליה הרחבתי את הדיבור במקום אחר (8), והשנייה - דבורה, שאף כי לא נענשה כפי שנענשה מרים, גומדו תפקידה ומעמדה ע"י הפרשנים הגברים של החברה היהודית במהלך הדורות, כפי שכבר ציינתי במקום אחר: "זהו, כנראה, גם מקור האיסור המוחלט על האישה לשמש בדין לא רק כשופטת, אלא גם בחוגים אורתודוכסיים רבים אפילו כטוענת רבנית, כחברה במועצה דתית, ועל-כל-פנים במשרה ציבורית כלשהי. 'כל משימות (=מינויים) אין ממנים אלא איש' (רמב"ם, הלכות מלכים פא/חא). לכן אישה פסולה לדון (שלחן ערוך חו"מ דיינים, ז, ד). הקשו התוס': הרי דבורה הנביאה היתה שופטת?! ותי' שהיא לא היתה דנה, אלא מלמדת להם שידונו...' יבמות מה/ב). החשש מתקדים שבו יהיה על גבר להישפט בפני אישה רחמנא לצלן, היה כה רב, עד שהיו מוכנים אפילו לסלף את דברי המקרא על דבורה הנביאה, שהייתה שופטת, ובלבד שלא תשמש מופת וסמל לנשים שופטות. והרי דבורה הנביאה הייתה שופטת, שלא זו בלבד שלא שימשה כשאר השופטים בתפקיד מצביא, שהרי לצורך זה הזעיקה אליה את המצביא ברק בן אבינועם, אלא שהיא הייתה השופטת היחידה עליה נאמר במפורש במקרא 'היא שופטה את ישראל בעת ההיא, והיא יושבת תחת תומר דבורה... ויעלו אליה בני ישראל למשפט' (שופטים ד 5-4). כלומר, המקרא משתמש כלפיה במונחים משפטיים-מקצועיים, כמו לגבי ירמיהו (יב2-1) או איוב (כט17-7)" (9).

דבורה
גוסטב דורה
צייר ותחריטן צרפתי, 1883-1830. תחריט נחושת

הפולמוס סביב נושא הנשים הנוכריות

גם המקרא, ולא רק התלמוד, הינו, בין היתר, ספרות פולמוסית. ספרות פולמוסית מעצם טבעה נותנת ביטוי לריבוי קולות, לאו דווקא בדרך של דיון שיטתי, אלא, תכופות, בדרך של עריכה פלורליסטית, כפי שמתארת את הדברים בספרה יאירה אמית (10): "בטקסט המוגדר טקסט פולמוסי, ונוגע במלחמת דעות כלשהי, מובאת טענה שנועדה לאשש או לדחות עמדה מפורשת או עמדה שאינה מפורשת. העמדה האחרת יכולה להיאמר באותו טקסט או בטקסטים מקראיים אחרים הדנים בנושא זה, או אפילו במסגרות חיצוניות למקרא, שהיו כנראה מוכרות לכותבים ולנמעניהם כחלק בלתי נפרד מן העולם שסבב אותם" (ההדגשה שלי, צ.מ.) (11).

טקסטים מקראיים העוסקים בבעיית הנישואין לנשים נוכריות יכולים להיחשב מבחינה זו לטקסטים פולמוסיים, בין אם בגלוי ובין אם בנסתר. פרק לח בבראשית, העוסק בפרשת תמר אשת ער ומסכת יחסיה עם הגברים במשפחת יהודה אינו יכול להיחשב לטקסט פולמוסי גלוי מסוג כלשהו, מאחר שתמר, גיבורת העלילה, אינה מתוארת בפרק זה כאישה נוכרייה, שכן, לא מצוין מוצאה, כאמור. עם זאת, כדאי לדעת, כי לפרק זה יש מקבילה בספרות הקדומה, המעידה כי נושא הנשים הנוכריות ליווה את עם ישראל במשך דורות רבים, או כפי שמנסחת זאת אמית (12): "בעיית הנישואים לנשים נוכריות בראשית ימי הבית השני וגירושן של הנשים, כמסופר בעזרא (ט-י), בנחמיה (ט3-1, יג3-1, 30-23) ובמלאכי (ב16-10), אינה בעיה של תקופה מסוימת זו בלבד, אלא היא מייצגת בעיה עקרונית ומטרתה להשפיע על עמדת הקוראים לאורך הדורות. יתרה מזו, הצגת ריבוי הפנים בנושא הנישואים לנוכריות מדגישה קיומו של פולמוס".

וכך, בשלמותה, מתוארת פרשת תמר אשת ער בספר "צוואת השבטים", י-יב (13):

מתוך "הספרים החיצוניים"
בעריכת אברהם כהנא, הוצאת מסדה תשט"ז, כרך א, עמ' קעד-קעה

לבד מזאת שטקסט זה מתאר את תמר כאישה נוכרייה, מוסיף הוא על העלילה עוד פרט משמעותי: הכתוב מדגיש כאן כי אשת יהודה היא שהייתה האשמה במות בניה, כיוון שהייתה כנענית. היא זו שהסיתה את ער בכורה לבל יוליד בנים לתמר, היא זו שציוותה על אונן אחיו לשחת את זרעו ארצה, לבל יוליד אף הוא בנים לתמר, "כי כעסה על תמר אשר לא הייתה מבנות כנען כמוה". ומוסיף הכתוב מפי יהודה: "וגם אנוכי ידעתי כי רעה משפחת הכנענים ועצת נעורים נמהרה עיורה את תבונתי... והיא כאשר הלכתי, ותלך ותקח אישה לשלה מבנות כנען"... כלומר, כדי למנוע ייבומה של תמר ע"י הבן השלישי, שלה, הזדרזה אשתו הכנענית של יהודה להשיאו לאישה כנענית כמותה.

במילים אחרות: כמו אדם הראשון שהאשים בחטאו את רעייתו, כן יהודה, המטיל על רעייתו כל אשם אפשרי בפרשה הכאובה הזו: מות הבנים, הזנחת הכלה ומניעת ייבומה ע"י הבן השני והשלישי, ואף מותה שלה. על "חטאה" של בת-שוע, שהייתה כנענית, ועל "חטאו" של יהודה שהתעלם מכך ונשאה לאישה נכתב במקום אחר (14): "וירא-שם יהודה בת איש כנעני, חכמים אומרים: משל לכלב שעבר על נבלה, הריח בה ולא אכלה. עבר עליה הארי ואכל ממנה. התחילו הכל מרננין ואומרין: מה שפסל הכלב אכל הארי. כך עשיו פסל בנות כנען שנאמר: 'וירא עשיו כי רעות בנות כנען; בא יהודה שנמשל באריה, לקח מהן, שנאמר: 'ויקחה'".

פרשנות זו מדגישה באופן ברור "וירד יהודה מאת אחיו" (שם, לה1) - ירידה היא לו שנשא גויה (ההדגשה שלי, צ.מ.). ובהמשך: "כי חילל יהודה קדש ה' - יהודה נעשה חולין שירד מאחיו ומבית אביו, ובעל בת אל נכר - שנשא אישה כנענית". גנותם של יהודה ובניו הן בידי חז"ל, הן בידי בעל ה"צוואת השבטים" נתפסת בראש וראשונה כגנות על שנשאו נשים נוכריות, ולא - כפי שכותבת וייסמן על יהודה משום "שהפקיר את כלתו, אסונם של שני בניו שמתו בעוונה, צערה של תמר שהייתה קרבן לחוקי ייבום ושמא גם לדעות קדומות" (15). גם נחמה רונן (16) אינה מתייחסת לנוכריותן של הנשים בפרשה. וכמותה עינת רמון (17), וכמותן נשים נוספות בתקופתנו המתייחסות לפרשה זו. האם אך מקרה הוא שנישואין עם נשים נוכריות אינם מטרידים את נשות ימינו כפי שהטרידו, ועדיין מוסיפים להטריד, את החברה הגברית-היהודית הפטריארכאלית במהלך הדורות?

תמר ויהודה - רות ובועז

את ההתעלמות מנוכריותה של תמר אפשר, כמובן, להסביר בכך שהדעות על מוצאה היו חלוקות. יש אפילו דעה שתמר הייתה ממשפחת כוהנים, ובת כוהן שזנתה דינה שריפה. דהיינו, למדים על מוצאה מפסק הדין שהוציא עליה יהודה כשחשד בה שזנתה. מאידך גיסא, אפשר לטעון על נוכריותה של תמר מעניין אחר, מעניין דמיונו של סיפור זה לסיפור על רות ובועז. שש נקודות דמיון יש בין שני הסיפורים, שקשה להתעלם מהן:

א) בשני המקרים נותרת והופכת גיבורה בעל-כורחה אלמנה צעירה רות/תמר לאחר מותם של שני האחים - מחלון וכליון בסיפורה של רות, ער ואונן בסיפורה של תמר, שהאחד מהם היה בעלה;

ב) בשני המקרים נותרת האלמנה ללא בנים ועולה שאלת חוק הייבום, בשל החובה להקים זרע על-שם הבעל המת;

ג) בשני הסיפורים מוסבר מותם של האחים בחטאיהם, ובשניהם קיים גם גורם נוסף שחובתו לייבם נדחית: הגואל בסיפורה של רות, ושלה בסיפורה של תמר;

ד) הגורם המקיים את חובת הייבום בסופו של דבר בשתי העלילות הוא גבר מבוגר מהאלמנה הצעירה - בועז שייבם את רות, ויהודה שייבם את תמר כלתו - ובעיקר:

ה) בשני המקרים ננקט צעד זה (הייבום) ביוזמתה של האישה ובניגוד לכללי ההתנהגות החברתית המקובלת בזמנה: תמר מתחפשת לקדשה וזוכה בזרעו של יהודה, ורות באה בלילה לשכב למראשותיו של בועז;

ו) ראוי לציין בהקשר זה גם את קרבתן של שתי עלילות אלה למוצאו של דויד: תמר ילדה תאומים, פרץ וזרח, ומזרעו של פרץ נולד דויד (רות ד22-18). הוא הדין לגבי רות, שמצאצאיה נולד דויד. דמיון זה בין שתי העלילות, ובנוסף לו עדותו של ספר "צוואות השבטים", מחזקים את האפשרות לתאר את מוצאה של רות כמוצא של בת-נכר, הדבקה בבני-ישראל מתוך נכונות מוחלטת לקיים את חוקתם.

רות ובועז בשדה
יוליוס שנור
צייר גרמני, 1872-1794, שמן על בד, המוזיאון הלאומי, לונדון

סקירתה של רשימת הנשים הנוכריות הללו, פורצות דרך ושוברות מוסכמות חברתיות בעת כתיבתן של עלילותיהן, מוליכה אותנו אפוא למסקנה הבלתי נמנעת, כי התרבות הישראלית אינה מוכנה להיות סלחנית לגבי נשים ישראליות המעזות למרוד במוסכמות שהכתיבו והנהיגו הגברים בתקופתן, כמו במקרים של מרים, דבורה ואסתר, אך מוכנה להכיר בגדולתן של נשים נוכריות שנהגו כך בשם הצדק וההגינות, ובלבד שדבקו בדת ישראל, כבמקרים של רות ותמר.

עוד דין מדיני אישות המחייב שינוי

במרכזו של סיפור תמר אשת ער עומד דין, המחייב את נאמנות האישה לגברים במשפחת הבעל. דין זה, שיש לשנותו מן הסיבות שתפורטנה להלן, מסתמך על מערכת ערכים שניתן לתארם כבלתי הומניסטיים, או ככאלה המוליכים לדה-הומניזציה של חברה אנושית הפועלת לאורם. אך בטרם נסביר מהו החוק הבלתי הומאני בפרשת תמר ויהודה, נסביר תחילה דה-הומניזציה מהי, על פי יעקב מלכין (18): "דה-הומניזציה היא איבוד כושר ההבחנה בין רע לטוב לאדם - מצב המוגדר בפלילים ובפסיכולוגיה כפסיכופטיה. דה-הומניזציה מתבטאת בהתנהגות שאינה מתחשבת בזולת, ביחיד, בבני-מין מסויים או בעם" (ההדגשה שלי, צ.מ.), ולפני-כן - "שיעבוד נשים מביא לדה-הומניזציה שלהן ושל משעבדיהן".

בין הדינים המביאים לדה-הומניזציה של האישה בדיני אישות של הדת היהודית מצויים אלה הנובעים מחובת הנאמנות של האישה לגברים במשפחת הבעל (אך אינם מחייבים נאמנות הדדית מצד הבעל לאשתו!), ובהם חוק הייבום במתכונתו הנוכחית (התקפה עד עצם ימינו אלה!), ובעיקר - העיוות הנובע ממנו: החליצה.

מהו חוק זה? "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש אחר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה... ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו... ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו... ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל" (דברים כה10-5).

גם דין זה, כרבים מדיני האישות במשפט העברי, חל בישראל של ימינו, תחילת האלף השלישי למניין אומות העולם, ועניינו - אותם מקרים בהם נפטר אדם ובנים אין לו - אלמנתו לא תוכל להינשא עד שלא תעבור יחד עם יבמה ממשפחת הבעל טקס של חליצה, שהוא טקס משפיל ומבזה לשני הצדדים, ורק באמצעותו תוכל האלמנה להשתחרר מחובת הנאמנות שלה למשפחת בעלה ולהינשא מחדש לגבר בו תבחר.

על עניין זה כותבת שולמית אלוני (19): "מעמדה של 'אשת-איש' כקניין בעלה מתרחב לחוג משפחת הבעל. במדינת ישראל שקבעה עוד ב-1951 את חוק שיווי זכויות האישה, אלמנה בלי ילדים - אם לבעלה המנוח אח - לא תוכל להיות בת-חורין עד שתעבור טקס חליצה לשם קניית חירותה... אף-על-פי שבית המשפט פסק לא אחת כי 'המשפט הולך בעקבות החיים', נמצא כי דין זה, שנקבע לפני אלפי שנים כלל לא נשתנה, לבד מן העובדה שכיום אין מייבמים, אלא חולצים בלבד".

בין אם משום איסור הביגמיה, שהוא חוק אזרחי הקיים בכל מדינות התרבות המערבית ומדינת ישראל בתוכן, בין אם משום הארכאיות שלו, החליצה היא זו שנותרה מכול אותה כוונה יפה וחיובית של הקמת שם המת על נחלתו. בעניין הארכאיות של חוק זה מוסיפה אלוני ומצטטת את דבריו של פרופ' יורם דייקן (דינשטיין) בספרו "דיני נישואין וגירושין", התולים מנהג זה באופייה הארכאי של המשפחה, אולי מלפני המבול, בתקופה הפרה-היסטורית, "כשהאישה הייתה נחלת המשפחה ושייכת - אם בבת-אחת ואם בזה אחר-זה - לאב ולכול הבנים. מתקופה זו אין לנו רישומים, או שהרישומים קלושים ביותר. מהסיפור על יהודה ותמר, על רות ובועז ומפרשת הייבום שבתורה (בראשית לח, רות ד, דברים כה)... משנשתנו התנאים החברתיים ומשנתעדנו ההשקפות, נאסר עצם הייבום, אבל כדי לשמור על מצווה מפורשת בתורה, נשארה החובה לערוך טקס חליצה".

חליצה
אמנון בקר
צייר ישראלי, קיבוץ יזרעאל. מועלה באתר בהיתר אדיב מאת הצייר

משמע, מדינה המתיימרת לנהוג כמדינה מודרנית, מוסיפה לחייב את תושביה היהודיים, הנדרשים לה לצורך נישואיהם, לקיים טקסים דתיים-ארכאיים שמקורם בתקופה פרה-היסטורית רק כדי להשביע את רצונם של דתיים אורתודוכסיים. לו נסתיים הדבר בכך, שיש אנשים הזקוקים לסמלים ולטקסים מבחינה פסיכולוגית, אפשר שלא היה טעם להעלותו כאן, ואולם, במדינה ידועת מלחמות ואלמנות כזו שלנו, הפך טקס זה, לרוע המזל, כלי לסחיטה כלכלית לעתים. יש מקרים בהם אלמנת-מלחמה צעירה, שאין לה ילדים, נסחטת בידי משפחת הבעל-המת תמורת הסכמתם לשחררה באמצעות טקס החליצה מ"זכותם" עליה, והיא נאלצת להיכנע לתכתיביהם הכלכליים על-מנת להשתחרר מאזיקיהם ולקבל הסכמתם להינשא מחדש.

תיאור מפורט של חוויותיהם האישיות של אלמנת מלחמת ששת-הימים מטקס משפיל ומבזה שעברו היא וגיסה, מתוארים באריכות בספרה של אלוני (20). טקס זה מסתיים בהצהרת הרבנים העדים לו, כי אישה זו מעתה "מותרת לכול איש" (להוציא כוהן, כמובן, הרשאי לשאת לו רק בתולה לאישה... חוק ארכאי נוסף שראוי שיבטלוהו).

וכי לא הגיע הזמן לשנות חוק זה ואחרים הדומים לו, כדי שלא תזדקק התרבות היהודית והחברה היהודית לאומץ-לב מיוחד, ולדרכי-עורמה של נשים - יהודיות ונוכריות כאחד - כדי לממש את זכות האדם שלהן כרצונן, ולא על-פי רצון מכיוון אחר כלשהו? האין חוקים אלה ודומיהם חוקים אנטי-הומניים בעליל?

תמר ויהודה
פרדיננד בול
צייר הולנדי, 1680-1616, שמן על בד, המוזיאון לאומנות יפה, בוסטון

מובאות:

(1) וייסמן דבורה: סיפור תמר ויהודה. קוראות מבראשית, עורכת: רות רביצקי. יהדות כאן ועכשיו, הוצאת סיפורי חמד, ידיעות אחרונות, 1999, עמ' 292-283.

(2) רמון עינת: לב הארי של תמר. קוראות מבראשית (1), עמ' 300-293.

(3) מלר צופיה: רות, בועז ונעמי - דרמה של אהבות בוגרות. מתוך: האישה בישראל ובחברה היהודית לזרמיה ולדורותיה. הוצאת מינהל החינוך וועדת החינוך העירונית בשיתוף עם מועצת נשים של עירית תל-אביב-יפו. מרץ 2003, עמ' 170-162.

(4) חבר הקיני - חטיבה שבטית-חברתית, שנמנתה בבראשית טו19 עם עשרת העממים שישבו בארץ שהובטחה לאברהם. יש הסבורים כי בהזכרתו של הקיני בראש אותם עממים אפשר שיש כדי לרמז על היותו אחד משבטי סיני והנגב בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ בידי ישראל.

(5) מלר צופיה: אסתר וושתי - מונולוג של מורדת. מתוך: האישה בישראל ובחברה היהודית לזרמיה ולדורותיה. הוצאת מינהל החינוך וועדת החינוך העירונית בשיתוף עם מועצת נשים של עירית תל-אביב-יפו. מרץ 2003, עמ' 180-177.

(6) יש המגבילים את המועד המשוער לכתיבת הספר בין השנים 137-107 לפנה"ס. ראה בעניין זה את המבוא לספר צוואת השבטים, הספרים החיצוניים בעריכת אברהם כהנא, כרך א', הוצאת מסדה, תשט"ז, עמ' קמב-קנ.

(7) Charles: The Testament of the Twelve Patriarchs. Translated from the Editor's Greek Text, with an introduction by W.O.E.Oesterley, London, 1917.

(8) מלר צופיה: מרים הנביאה. מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן. צופיה ודן מלר ומשה גרנות, הוצאת תמוז 2002, עמ' 227-222.

(9) מלר צופיה: מעמד האישה בהלכה היהודית, בתוך "מקום למחשבה בשער", 2001, עמ' 25-18. פורסם גם בספר "האישה בישראל ובחברה היהודית לזרמיה ולדורותיה" (שם) עמ' 203-188.

(10) יאירה אמית: גלוי ונסתר במקרא. יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2003.

(11) יאירה אמית (10) עמ' 25.

(12) יאירה אמית (10) עמ' 23.

(13) צוואת השבטים. הספרים החיצוניים בעריכת אברהם כהנא, כרך א', הוצאת מסדה תשט"ז, עמ' קמב-קנ.

(14) בראשית רבא פ"ה, תנחומא הקדום וישב; מדרש הגדול וישב.

(15) וייסמן דבורה: (1) עמ' 283.

(16) רונן נחמה: פרשת וישב - סיפורה של תמר. בתוך: פרשיות פרלמנטריות, בעריכת נחום לנגנטל, יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2002, עמ' 69-66.

(17) רמון עינת, (2).

(18) יעקב מלכין: יהדות ללא אל, יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות. הוצאת כתר ויהדות חופשית, 2003, עמ' 31-30.

(19) אלוני שולמית: נשים כבני אדם. הוצאת מבט, 1976, עמ' 55.

(20) אלוני שולמית (19), עמ' 58-56.