אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

ויקרא

ויקרא א1-ה26

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשות ויקרא שנכתבו בעבר - ראה כאן וגם כאן

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת" - ראה כאן

עיין ורשם - משה גרנות

המקרא לכל אורכו מייחס לאל תכונות אנושיות: הוא רואה, שומע, מדבר, מריח, יש לו פנים ואחור, יש לו ידיים ורגליים, והוא הולך, פוסח, עושה מלאכה, נח, שובת, מתעורר, קם, אוהב, שונא, מסית, כועס, קוצף, ניחם, נעצב, משתומם, נוקם ונוטר, והוא, כמובן, רגיש מאוד ליוקרתו בעיקר בעיני הגויים שלא ידעוהו (ראו לדוגמה, מלכים א' כ' 28).

הקורא בין השורות אף מתרשם שכותבי התעודות כאילו קורצים למאמינים: היות שהאל הוא כל כך אנושי, מן הסתם גם ניתן לנצל את חולשותיו האנושיות לרווחת האדם - סוף סוף, מי בקיא יותר בחולשות אלו מהאדם עצמו? הדוגמה הבולטת בנדון היא בתיאור "התנהגות" האל אחרי המבול: על פי הסיפור המקראי (שיש לו מקבילות גם במיתוסים של עמים קדומים אחרים), האל הביא על העולם אסון נורא - מבול שהשמיד את כל בעלי החיים על פני האדמה, וכל זאת בשל החטא והחמס של בני האדם ובעלי החיים (לבעלי החיים יש "אחריות פלילית" על פי החוקה המקראית, ורק הדגים איכשהו יצאו צדיקים...). והנה, אחרי העונש הנורא הזה שנחת על כל החי על פני האדמה, יוצא נוח מהתיבה, בונה מזבח ומקריב עליו עולות מכל הבהמות הטהורות והעופות הטהורים. המחווה הזאת נשאה כל כך חן בעיני האל, עד שהכתוב מכריז: וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל החי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח22-21).


בריאת בעלי החיים
בריאת בעלי החיים
מאסטר ברטרם, צייר גרמני, 1415-1345
היכל האמנות, המבורג, גרמניה


הכתובים האלה מעוררים כמה שאלות אמוניות, כגון איך ידע הכותב מה האל אמר "אל לבו"?, או כגון מדוע מלין האל על האדם שייצרו רע מנעוריו, וכי מי ברא אותו? שילין רק על עצמו, וכד', אך לדידנו, בהקשר לפרשת ויקרא, מה שמושך את תשומת הלב הוא הקלות בה יכול האדם לשנות את "מצב-רוחו" של האל, די לו לאל שיריח את ריח הניחוח של הקורבן, כדי שיחזור בו מכוונותיו ההרסניות. המסקנה המתבקשת מכתוב זה היא להקדים תרופה למכה ולתת לאל באורח תמידי להריח ריח ניחוח, וכך לנטרל את כוחות ההרס שלו על חטאים שחטאנו לו במודע, ושלא במודע.

ובכן, "תורת הכוהנים", שעיקרה בספר ויקרא, ופרקים נרחבים ממנה מצויים בשמות, במדבר, ואף בספר בראשית, מושתתת על הנחה "וודאית" של המאמין כי הקורבן משכך את חמת האל, וניתן בהחלט למנוע עונש מידי שמיים אם מקריבים דרך קבע קורבנות לאל, ובוודאי כשמודעים לחטא של הפרט או של העדה. בפרשה שלנו יש פירוט של סוגי הקורבנות (עולה, זבח שלמים, חטאת, אשם, מנחה), והנה, מודגש חזור והדגש כי הם נועדו לשמש ריח ניחוח לה' (א' 9, 13, 17, ב' 9, ג' 6). הקורבנות בנויים במתכונת של ארוחות שכמוהן נועדו בדרך כלל למלכים ולעשירי העם: יש בהם בשר של בהמות ועופות, יש בהם קמח סולת בלול בשמן ולבונה, ואלה משמשים לחם אשה ליהוה (ג11). המאמין סבר שאוכל משכך כעס אצל אדם ואלים, בוודאי אוכל משובח המורעף בשפע בלתי נדלה - למי יש כוח לזעום ולענוש לאחר ארוחה דשנה?


קורבן לאלוהים במקרא
קורבן בקר לאלוהים במקרא
איור מתוך תנ"ך DEN HAAG, 1342


בני האדם ידעו מאז ומעולם כי אכילת בשר כרוכה בסכנה גדולה לבריאות עד כדי סכנת מוות ממש. היום ברורה סיבתה של סכנה זאת, מה שלא היה כן בימים העתיקים, אז היא הוסברה כנובעת מחטא האדם, בעיקר חטא התאווה (ראו במדבר יא34-4, והשוו לשמות ט7). כביכול, מחסיר האדם בתאוותו ממה ששייך תבניתית לאלוהים, לכן צריך להקפיד על כמה כללים: ראשית, לתת לאלוהים את חלקו בעולה ובזבח, ושנית, לעולם לא לאכול חלב ודם: חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג17). החלב, כמובן, נשרף על המזבח, (אשה ליהוה - לדוגמה - ג10), ואילו באשר לדם - התורה מציעה נתיבים שונים: לשפוך את הדם (המזוהה עם הנפש) על הארץ (ויקרא יז14-10, דברים יב, 16, 24-22), או לזרוק את הדם על המזבח, על יסודות המזבח, על קרנות מזבח קטורת הסמים ועל פני הפרוכת (א11, 15, ג2, 8, ד7-5, 18-16, 26-25, ה9). נקל לשער איזה סירחון שרר במקום הקדוש, כשנחלי דם נשפכים עליו, ובעלי חיים רבים כל כך נשחטים בקרבתו, מנותחים כמו בקצביה ומובלים לשריפה על המזבח.


קורבן בקר לאל בתרבות הרומית
קורבן בקר לאל בתרבות הרומית


כל זה, מן הסתם, נראה למאמין הישראלי כראוי ככדאי, שכן בעקבות הטקס המבהיל של שחיטת בעלי חיים בסיטונות והקרבתם - הכתובים מבטיחים מחילה שלמה של האל (ראו ד20, 26, 31, 35, ה10, 13, 16, 18, 26). לכלי הקודש, הכוהנים והלויים בוודאי ובוודאי שהטקס כדאי, כי חלק לא מבוטל מהמתנות הניתנות לאל בחרדת קודש מוצא נתיב "חוקי" אליהם (ראו ב3, 10; לפי ספר כוהנים, כלי הקודש מקבלים מזבח השלמים את חזה התנופה ושוק התרומה - שמות כט28-27, ויקרא ז34-31, ט21, י15-14; ואילו לפי ספר דברים הם מקבלים את הזרוע, הלחיים והקיבה - דברים יח3).

לזכותם של הכתובים בפרשתנו תצוין העובדה שחטאים ופשעים שבין אדם לחברו אינם נסלחים על ידי קורבן בלבד - החוטא חייב להשיב את הגזלה שגזל, את העושק אשר עשק, את הפיקדון שהתכחש לו ואת האבדה אשר מצא, יוסיף על אלה חמישית, ורק אחר כך, מבטיח הכתוב, שיירצה אשמו אשר יביא לאל, הכהן יכפר והאל יסלח (ה26-20).

הטקס המבהיל של הקרבת קורבנות עורר תמיהות אצל המאמינים עצמם: למה לאלוהים רוב זבחיכם, (ישעיה א17-11), למה לו כל נחלי הדם שנשפכים בשמו? התשובה שנראית על פניה כסבירה ביותר היא, שהמאמינים ציירו את האל במידות אנושיות, מוטב - במידות של מלך בשר ודם, שליט כל יכול, צמא דם וקפריזי שיש להחניף לו במתנות כדי להניח את דעתו ולשכך את זעמו הנצחי; ולא הייתה דרך יותר טובה בעיניהם לעשות זאת מאשר להקריב חיים - בתחילה חיי אדם, ואחר כך חיי בעל חיים שמסמל בדמו השפוך את הנכונות להקריב אדם.


מרץ 2007



חברים ב- עוצב על ידי