אמור

הפרשה שלנו היא חלק מ'ספר הקדושה' המתחיל במילים קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם (ויקרא יט 2), והמפרט את המצוות החמורות שנועדו לייחד את עם ישראל, ובראשם את כלי הקודש, הלא הם הכוהנים.

הכוהן הגדול
קארל האג, לונדון, 1869

בהיותם קדושים, נאסר על הכוהנים להיטמא למת - כוהן הדיוט יכול להיטמא לבני משפחתו, אך לא לבתו הנשואה (כא 3-2), ואילו הכוהן הגדול לא ייטמא אפילו לאביו ולאימו (שם, 11). פירוש הדבר הוא, כי נאסר עליו לקרוב למת ולהתאבל עליו, וברור שאסור לו ללוות אותו לבית עולמו. התורה דורשת ממשרתי האל לכלוא בלבם את הרגשות הכי בסיסיים של רוח האדם.

אסור לכוהן לשאת אישה זונה וחללה או גרושה (שם, 7), ולגבי הכוהן הגדול נדרש מפורשות שעליו לשאת רק אישה בבתוליה, כי אני יהוה מקדשו (שם, 15), כי בעיני מחברי התעודות האלו, אישה שידעה משכב זכר, איננה יכולה להיחשב טהורה דיה כדי להינשא לו. יש להניח שהכללים הנוקשים האלה נועדו להעניק פריבילגיה לכוהנים, אך כללים אלה שרירים וקיימים עד היום, במדינתנו 'המתקדמת', כאשר אין מקדש ואין קורבנות, ושום איש בעל שכל ישר, גם איננו מייחל כי אלה יזכו אי פעם להתחדשות - ובכל זאת, כוהן איננו יכול לשאת את בחירת לבו הגרושה, ואם הוא עומד על זכותו למסד את אהבתו - עליו לצאת לחו"ל ולהינשא שם. המדינה אינה מאפשרת לאזרח לממש את זכותו האלמנטארית - לשאת אישה.

אישה מביאה תרומת פירות לכהן
ציור מימי הביניים

שוב, מטעמי קדושה, אסורים בעלי המום מלשרת במקדש (שם, 23-16) מתירים להם לאכול מן הקודשים, אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש, כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי, כי אני יהוה מקדישכם (שם, 23). מסתבר שיש בעלי מום שבכלל אינם זכאים להימנות עם עם ישראל (דברים כג 2). מחבר אחת התעודות בספר שמואל מצהיר, שעיוורים ופיסחים הם שנואי נפש דויד (שמואל ב' ה 8-6) כתובים אלה מקוממים כל מי שרגש הומאני מפעם בו. החברה שלנו היום עושה כל מאמץ להקל על בעלי מום, וחותרת באמצעים טכניים ובחקיקת חוקים סוציאליים ליצור אינטגרציה מלאה של בעלי מום בחברה, כי בעלי המום אינם בבחינת 'אחרים', שיש להסתייג מהם ולדחותם.

ועוד הערה בעניין הזה: בתעודה הנ"ל מספר שמואל ב' כתוב: ...ואת הפיסחים ואת העיוורים שנואי נפש דויד, על כן יאמרו, עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית (שמואל ב' ה8). מסתבר שלפי המסורת שהגיעה למחבר התעודה - דויד הוא הסמכות שקבעה כי עיוורים ופיסחים לא יקרבו לעבוד את האל, ולא משה רבינו! מה שברור הוא כי לא דויד ולא מחבר התעודה הזאת - לשניהם לא היה מושג שקיים חוק תורה השולל קרבת בעלי מום אל הקודש.

הכהן הגדול
ציור משנת 1535, המוזיאון להיסטוריה של האמנות
וינה, אוסטריה

ליד חוק השולל מכוהן שנטמא (צרוע, זב, נוגע בטמא נפש, בשרץ, מי שפלט שכבת זרע) לאכול מן הקודש (ויקרא כב 9-1) מצוי חוק השולל אכילה מן הקודש למי שאיננו כוהן, ולמי שאיננו מבני ביתו של הכוהן. מי שאכל בשגגה מן הקודשים, צריך להוסיף חמישתו עליו (שם, 16-10). חוק זה, המבטיח את פרנסתם של הכוהנים, מצטרף לחוק נוסף בפרשתנו המעניק לכוהנים, ולהם בלבד, את הזכות לאכול מלחם הקודש (שם, כד 9-5). אם נפליג שוב אל ספר שמואל, נמצא בו תעודה הנוגעת לענייננו: דויד בורח משאול לנוב, עיר הכוהנים. הוא משקר לכוהן שהוא, כביכול, בשליחות סודית של המלך, ומבקש ממנו כי ייתן בידו כל לחם הנמצא ברשותו. על כך עונה הכוהן: ... אין לחם חול אל תחת ידי, כי אם לחם קודש יש, אם נשמרו הנערים מאישה (שמואל א' כא 5). כלומר, עבדי דויד יכולים לאכול מלחם הקודש בתנאי שנמנעו מאישה. מה שברור מהתעודה הזאת הוא כי הן לכוהן אחימלך והן לדויד לא היה מושג שלחם הקודש מיועד לכוהנים בלבד, כפי שלא היה לעלי ולשמואל מושג שלנער אפרתי אסור לישון ליד ארון הברית (שם, ג 3). ברור מעל לכל ספק שבני התקופה הזאת לא ידעו כלל שהפריבילגיה לשמש בקודש שמורה לשבט לוי בלבד (ראו גם שופטים יז 13-7).

חנה מביאה את שמואל בנה אל עלי הכהן
יאן ויקטורס, צייר הולנדי, 1676-1620
המוזיאון העירוני ברלין, גרמניה

אנחנו קוראים בפרק כג בפרשה שלנו, כי בני ישראל מצווים לחגוג מלבד השבת ושלושת הרגלים - גם את יום התרועה, יום הכיפורים, ושמיני עצרת (ראו גם ויקרא טז, כה 9, במדבר כט 11-1, 35). אבל עיון בקבצי חוקים קדומים בספר שמות ובספר דברים - שאינם מזוהים עם מה שקרוי במחקר 'ספר כוהנים' - מגלה, כי החגים הנוספים האלה אינם מוזכרים כלל (ראו שמות כג 17-14, ל ד 24-22, דברים טז). זאת אף זאת: בכל המקרא אין זכר לקיום יום תרועה ויום הכיפורים! אדרבה, מספר דברי הימים אנחנו למדים שאף בזמן המאוחר, תקופתו של מחבר ספר זה, לא היה יום הכיפורים ידוע. את זאת ניתן להסיק מהדברים הבאים: ויעש שלמה את החג בעת ההיא שבעת ימים, וכל ישראל עמו קהל גדול... ויעשו ביום השמיני עצרת, כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים, והחג שבעת ימים (דברי הימים ז 10-9). כלומר, בשבעת הימים שלפני סוכות נחוגה חנוכת המקדש בשמחה, במאכל ובמשתה, לכן לא ייתכן כי קוימה התענית המצווה על המאמין ביום כיפור. אילו ידע בעל דברי הימים על הצו לקיים את יום הכיפורים, יש להניח שהיה לפחות מעיר איזו הערה מדוע לא קוים יום הכיפורים כהלכתו באותה שנה.

התורה מצהירה שחוקיה ירדו אל משה מן השמיים, על כן, כמסתבר, אין לתחיקה המקראית כל מגבלות של מוסר והגיון, ונמצא בה לא פעם מקרים אנורמליים של תחיקה לאחר מעשה, כלומר, מקרים בהם העבריין בכוח איננו יודע מראש מהו העונש שייגזר על עבירה מסוימת, ורק לאחר שהעבירה נעברה, מודיעים לו מהו העונש, ומייד העבריין נענש בהתאם. מקרה כזה מופיע בפרשה שלנו בפרק כד 16-10: בן שנולד לאישה ישראלית ואיש מצרי נקב את שם האל וקילל תוך כדי התקוטטות עם בן ריבו הישראלי. האיש מובא אל משה ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה. ובהמשך כתוב: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש איש כי יקלל אלוהיו, ונשא חטאו. ונקב שם יהוה - מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה... וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן... . כלומר, רק לאחר מעשה פורש מה ייעשה למקלל האל, בעקבות כך נקבע החוק, ועל פי החוק הזה, שנחקק בדיעבד, בוצע העונש.

עונש רגימה באבנים
איור מימי הביניים

תחיקה לאחר מעשה, שהיא תחיקה דרקונית בקני-מידה מוסריים והגיוניים, מופיעה במקומות נוספים במקרא, כגון במעשה מקושש העצים בשבת (במדבר טו 36-32) ובמעשה מעלו של עכן (יהושע ז 15-13).

מערכת העונשין של התורה מכירה רק עונשים אלימים: עונש מוות, מכות, קיצוץ אברים ועונשי גוף אחרים (ראו ספרי "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז, 1986, ע' 137 - 139), ועונשים אלה מוטלים בתבנית של "מידה כנגד מידה" (TALIO). דוגמה לשיטת ענישה זאת מצויה בפרשתנו: ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת... נפש תחת נפש. ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה - כן ייעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן. כאשר ייתן מום באדם - כן יינתן בו (ויקרא כד 20-17). מקבילתו של החוק הזה מצויה בשמות כא 25-23, אלא שבפרשה שלנו אכזריות העונש הרבה יותר מפורשת: ... כאשר עשה - כן ייעשה לו... כאשר ייתן מום באדם - כן יינתן בו.

ענישתו של פרומתאוס
ג'אן לואי ציזאר לאייר, צייר צרפתי, 1819

חז"ל לא השלימו עם הברבריות של החוק הזה ופירשו אותו כחובה לפיצוי ממוני על פי ערכו של אותו איבר שנפגע. הרי תמצית הדברים אצל רש"י, ויקרא כד 20, ד"ה - "כן ייתן בו": פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון - שמים אותו כעבד, לכן כתוב בו לשון נתינה - דבר הנתון מיד ליד. וכן כתב רש"י לשמות כא 24, ד"ה "עין תחת עין" 'סימא עין חברו נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק', וכן כולם - לא נטילת איבר ממש, כמו שדרשו רבותינו.... והכוונה היא שמעריכים (שמים) את מחירו של האיבר, כאילו האיש נתון למכירה במעמד של עבד, וערכו פחת משום האיבר הפגוע, והדבר דומה להערכת אחוזי נכות בימינו. אלא שלשון הכתוב אינה משאירה מקום לפרשנות מן המין הזה, וההיעגנות בשורש 'נתן' החוזר על עצמו היא מלאכותית לגמרי.

ענישה גופנית
איור מימי הביניים

ממקומות אחרים אנחנו למדים, שקיצוץ איברים כענישה היה מקובל בהחלט בעיני כותבי התעודות:
כי יינצו אנשים יחדיו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה, לא תחוס עינך (דברים כה 12-11, וראו גם שופטים א 7-6).