פינחס
במדבר כה10 - ל1
עיין ורשם - משה גרנות
זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת פינחס שנכתבה במחזור הראשון - ראה כאן
המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת" - ראה כאן
פרשה זו פותחת בתיאור השכר שקיבל פינחס וזרעו מאת האל על רצח נתעב של גבר ואישה בעת התייחדותם (כה18-10 - על הרצח עצמו מסופר
בפרשה קודמת - היא פרשת בלק - כה9-1). בכתוב הזה מצויה תמצית המאפליה של המחשבה הדתית: קנאות, גזענות ושכנוע פנימי שהזוועות
נעשות בשם האל ובציוויו. דיון מפורט על כתוב מקומם זה ימצא הקורא בפרשת 'פנחס' שראתה אור במחזור הראשון (ראה למעלה).
פרשה זו עוסקת בעוד ארבעה עניינים: פירוט מפקד בני ישראל ומפקד שבט לוי (כ"ו), סיפורן של בנות צלופחד (כז11-1), הצו למשה להכשיר
את יהושע בן-נון להנהיג את העם אחריו (כז22-12) ותיאור קורבנות החובה של בני ישראל לימי חול, לשבתות ולמועדים (כח-כט). בדיון שלנו
נכרוך את המפקד בקורבנות, ואחר כך נרחיב את הדיבור בשני העניינים שבפרק כ"ז.
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן
וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו
[בראשית ד4]
איור מתנ"ך DEN HAAG, 1342
המפקד והקרבנות
הסופר הכוהני, שפרשת פינחס היא חלק מכתביו, מאופיין בנטייתו המוגזמת לטפל בתיאור מפקדים מפורטים, תוך שהוא נוקב במספרים החורגים
מכל פרופורציה. הוא מרבה לעסוק בתיאור טקסים דתיים ובפירוט הקורבנות שהישראלי מחויב לאלוהיו. הוא "מאלץ" את המציאות להתאים עצמה
לסכימות חסרות שחר, כדי לשכנע שהעולם הזה מנוהל בסדר אלוהי מופתי. הסופר הזה הוא "חגיגי", ותכונה זאת באה לידי ביטוי בעיקר בחזרות
הרבות על אותן נוסחאות ועל אותן המילים (השיא הוא בתיאור מתנות נשיאי ישראל חנוכת המזבח בבמדבר ז, שם הוא חוזר 12 פעם על אותן
מתנות באותן מילים ממש!).
הדאגה המתמדת של הסופר הכוהני היא שלאל לא יחסרו לעולם קורבנות, כי הוא אמון על כך ש"ריח ניחוח" מפיג את הכעס האלוהי התמידי
הרובץ על העולם (ראו בראשית ח21), ובהזדמנות הזאת הוא דואג לעצמו ולבני מעמדו - הכוהנים והלויים - שיקבלו את מתנות בני ישראל, שהרי
הם פטורים מעבודת האדמה, בהיותם משרתי האל שסכנת הקדושה של משכנו מרחפת עליהם. כיוון שיש סכנה שגם סתם בני ישראל יחליטו
שהם ראויים לכהונה (ראו במדבר טז3), מרבה הסופר הכוהני לפרט רשימות יחס של כל שבט ושבט - שכל אחד יידע את מקומו ואת מעמדו.
ובכן, פרק כו מתאר את המפקד שערכו משה ואלעזר בבני ישראל לקראת סוף נדודיהם במדבר. בבסיסו של המפקד, כמובן, עומד אילן היוחסין
של כל שבט. מפקד ראשון נערך בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (במדבר א'). הן בפרק א' והן בפרק כ"ו מפורטים מספרים לגבי
כל "יוצא צבא" מכל שבט. אין זהות בין כמות "יוצאי הצבא" לגבי כל שבט בשתי הרשימות, אך יש כמעט זהות בין הכמות הכללית של "יוצאי
הצבא" בפרק א (פ' 46) - 603,550 ובין כמות "יוצאי הצבא" בפרק כו (פ' 51) - 601,730. כלומר, עברו 39 שנים, כל בני ישראל שיצאו
ממצרים, להוציא יהושע בן-נון וכלב בן יפונה (כו65), מתו ב"חטאם" (במדבר יג-יד), ורבים מתו בעונשים הרבים והשונים שנחתו על בני
ישראל (האחרון שבהם בפרשה הקודמת, ראו כה9-1), וראה זה פלא, כמעט שלא נגרע ממספר בני ישראל, שהוא סובב סביב 600,000 יוצאי
מצרים (במדבר יא21), ואם נגרע מעט, הרי שיש "פיצוי" - מספר בני שבט לוי עלה באלף (22,000 ב- ג39, לעומת 23,000 ב- כו61).
ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהורה
ומכל העוף הטהור ויעל עלות במזבח
[בראשית ח20]
איור מתנ"ך DEN HAAG, 1342
לאמור, לאל יש חשבון ארוך, והוא שומר את המספרים בלבו, ולמרות העונשים המבהילים שהוא מעניש - בסופו של דבר, הוא חס על בני ישראל
ושומר בקנאות שלא יתמעטו. מובן שלא ייתכן כל בסיס עובדתי לטענה המשתמעת כאן: אם בני ישראל יצאו ממצרים כמסופר
בתורה (דבר שהוא בספק גדול אצל חוקרי מקרא), הרי שאין כל סיכוי שהם מנו 600,000 "יוצאי צבא", שפירושו כי בסך הכול הם מנו, עם
הנשים, הזקנים והטף - כשניים וחצי מיליון איש! אין להניח שבכל האימפריה המצרית במאות 13-12 לפני הספירה הייתה כמות כזאת של
אנשים; ואיך קורה שאלה יוצאים ממצרים, שבאותה עת הממלכה הייתה מתועדת ביותר, ואין זכר לכך בשום תעודה? ואיך התפרנסה המסה
הזאת של אנשים במדבר סיני הצחיח, ואיך האכילו את אלפי בני הבקר והצאן שבבעלותם, שכולם נועדו לקורבנות ולזבח שלמים?
עיון בפרקים כח-כט (ראו גם במדבר ז) מלמד אותנו על איזו כמות אדירה של בעלי חיים מדובר: קורבן התמיד הוא שני כבשים
תמימים. בשבת, בראשי החודשים ובמועדים השונים מקריבים בנוסף על האמור לעיל בני בקר, אילים, שבעה כבשים ושעיר עיזים. ביום
הראשון של סוכות, למשל, יש להקריב 13 בני בקר, 2 אילים ו- 14 כבשים. בימים הבאים הפרים מתמעטים, אך מספר הכבשים
נשאר יציב. לכל אלה מוסיפים מנחות נדיבות בלולות בשמן ונסכי שיכר. כל זה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם
ולשלמיכם (כט39), לאמור - השמיים הם הגבול!
מלבד השאלה ששאלו גם מאמינים מובהקים - למה לאל כל הקצבייה הזאת וכל שפיכות הדמים הזאת, הרי נשאלת שאלה "מהשטח": הרי יישוב
קבע עשיר איננו יכול להרשות לעצמו בזבוז אדיר כל כך של משאבים כנדרש כאן ובמרבית הכתבים הכוהניים, איך עלה, כביכול, בדעת יוצאי
המדבר להתמודד עם מס מבהיל כזה לאלוהים (שחלקו הגדול עובר כמובן לכוהנים עצמם)? אין זאת כי הסופר הכוהני מציע כאן הזיה מופרכת
לחלוטין, חלום שהוא, כבעל עניין, היה מבקש להופכו למציאות.
בנות צלופחד
סיפורן של בנות צלופחד (כז11-1) מתאר לכאורה קדמה מסוימת בכל החוקים האטאוויסטיים של התורה, הרואים רק בגברים בני מעמד בפני
החוק. מדובר כאן בחמש בנות צלופחד, שלאביהן לא היו בנים, ועל פי חוק הירושה שהיה קיים נחלת אביהן עלולה הייתה להיגרע מתוך
ישראל. סוף הפרשה הוא "טוב" - בעקבות פנייתן הנועזת של חמש נשים אלו שונה החוק, ובין השאר, ב"ברירת מחדל", אם אין לישראלי
בנים - יירשו אותו הבנות (כז8).
למרות "התיקון המתקדם" הזה מדובר בהפליה קשה של הנשים בכל הנוגע ליכולת שלהן להחזיק ברכוש, הפליה אחת מני רבות אחרות. מי
שמכיר את החוק המקראי איננו תמה על כך, אלא על האופן שבו החוק הזה ניתן: חמש הנשים פונות בתלונה למשה, והוא איננו יודע איך
לפעול, ולכן הוא מקרב את משפטן לפני ה', וה' עונה: "כן בנות צלופחד דוברות, נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן..." (פ' 6). כלומר, לא
משה, ולא האל עצמו, לא העלו בדעתם מין מצב כזה שאיש איננו מוליד בנים, ועל כן לא חוקקו חוק בנדון. בעניין הזה האל עצמו צריך לברך "ברוך
מזכיר נשכחות"!
ולא רק זאת, מסתבר שכאן נוהג המקרא בהליך חקיקה המכונה "תחיקה לאחר מעשה", שאיננו מקובל בשום חברה הוגנת. בעיקר קשה ההליך
הזה לגבי חקיקה שיש עמה עונש לעבריין: העבריין בכוח איננו יודע מראש מהו העונש הנגזר על העבירה שהוא מתכוון לבצע, ורק לאחר שנעברה
העבירה, מודיע המחוקק (במקרה זה - האל) מהו העונש שהעבריין ייענש על פיו. שתי דוגמאות לכך מופיעות בתורה בעניין מקלל השם שרק
לאחר שבוצעה העבירה נחקק החוק והוטל העונש (ויקרא יד23-10), ובעניין מקושש העצים בשבת, שרק לאחר שנעברה העבירה פורש
החוק, והעבריין נענש על פיו (במדבר טו36-32) גם עכן בימי יהושע נענש באותו האופן (יהושע ז15-13 ,26-24; וראה פירוט העניין הזה
בספרי - "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, ע' 137-135). במקרה של בנות צלופחד מדובר ב"סוף טוב", אבל ההליך התחיקתי
הוא פגום, כיאה לכל הליך המסתמך על קשר ישיר בין אדם לאל.
להכשיר את יהושע בן-נון
בחלק השני של פרק כז (פ' 22-12) מסופר שהאל מצווה על משה לעלות להר העברים כדי להיאסף שם אל עמיו כמו אהרן אחיו. משה איננו
מתחנן על נפשו, ואיננו מבקש להיכנס לארץ (כמסופר בדברים ג 28-23), אלא מביע דאגה לעם שיישאר בלי מנהיג לאחר מותו. האל פוקד
לסמוך על יהושע בן-נון, ולהעביר אליו את ההוד והסמכות (כמובן, לפני אלעזר הכוהן - הסופר הכוהני איננו יכול להעלות על הדעת אירוע
משמעותי בלי התערבות הכהונה).
שמש בגבעון דום
ציור מאת הנרי היו - Henry Hugh
הכתוב מציין את החטא שבגללו משה ואהרן לא זכו להיכנס לארץ המובטחת: כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים
לעיניהם, הם מי מריבת קדש במדבר צין (פ' 14, וראו גם דברים לב 52-50). הכוונה למאורע המסופר בבמדבר כ13-2, לפיו משה ואהרן
לא האמינו באל להקדישו לעיני בני ישראל, כי במקום לדבר אל הסלע, משה היכה בסלע פעמיים (פ' 8 לעומת פ' 11). העונש נראה על פניו
חסר פרופורציה לחלוטין לעומת "החטא", מה עוד שהאל עצמו פקד על משה לקחת עמו את המטה (פ' 8), וכי המטה אמור היה להיות קישוט בלבד?
אך בכך לא תמו תמיהותיו של הכתוב שלנו בדברים א 37-26 מצוין שמשה נענש לא להיכנס לארץ משום חטא העם, שסירב לעלות לארץ לאחר
שהמרגלים המסו את לבם: גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור, גם אתה לא תבוא שם (פ' 37). בנוסף לעובדה שהכתוב בדברים א' סותר את הכתוב
בבמדבר כז ודברים לב, הרי העונש לפי גרסת דברים א הוא עוד יותר תמוה: מה טעם נענש משה על חטא לא לו? הרי הוא הפציר בעם
והבטיח להם בשמו של האל את חסותו המלאה (דברים א 33-29). כמו בהרבה מקומות בתורה האל מתגלה בגחמותיו הבלתי מפוענחות.
יהושע
ציור מאת אפרים משה ליליין, צייר יהודי ממוצא פולני,1925-1874
ליליין ביקש לבטא את פניו של יהושע בדמותו של בנימין זאב הרצל
יולי 2007