בפרשת קרח טמונה אחת ההונאות הגדולות ביותר שמעמד הכהונה הונה את עם ישראל: תוך המצאה של אירוע, שקרה, כביכול, במדבר - מעמד הכוהנים מרפד לעצמו פרנסה טפילית על חשבונם של העובדים בזיעת אפם. מי שעיניים בראשו, מבחין כי בעם ישראל הקדום לא היה שבט מיוחד שתפקידו היה לשמש ככלי קודש: גדעון, בחיר האל משבט מנשה, בנה מזבח והעלה עולה (שופטים ו24- 26), מנוח משבט דן, שבנו נועד להושיע את ישראל, העלה עולה (שם, יג19), שמואל האפרתי לבש אפוד בד של כהן, שירת את אלוהים, שכב לישון ליד ארון הקודש, והעלה עולות (שמואל א' א1, ב11, ג1, ז10-9, ט23). על דויד, בן שבט יהודה, מסופר שהיה לבוש אפוד בד וזבח לה', וגם בניו היו כוהנים. עירא היאירי (משבט מנשה) היה כהן לדויד, ושלמה נהג ככוהן גדול לכל דבר; שלא לדבר על אליהו התשבי שהמעשה הפולחני כאילו "תפור" עליו (שמואל ב' ו14-13, ;18-17, ח18, כ, מלכים א' ח22, 54, 64-62, ט25, יח 38-30).

ותבלע האדמה את קורח, דתן ואבירם
תחריט מאת F.B.Schell

סיפור מעניין לענייננו מצוי בשופטים יז - שם מסופר על איש מהר אפרים בשם מיכה שהקים בית אלוהים, ובו אפוד ותרפים, והוא ממלא את ידי אחד מבניו (שהוא, כמובן, משבט אפרים) להיות לו לכהן. בהמשך כתוב ש"נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי" עבר ליד ביתו של מיכה, וזה החליט למלא את ידיו שיהיה כהן, כי היה עדיף בעיניו שהלוי ישמש בתפקיד זה (שופטים יז 13-4). המשתמע מסיפור זה הוא שאין חובה ללוי דווקא לשמש ככוהן, ועוד דבר, וזה העיקר: הלוי איננו בן שבט לוי, אלא בן שבט יהודה - כלומר, לויים הם בתקופה זאת מעמד מועדף לכהונה, ולא שבט נפרד כמו ראובן שמעון ויהודה. מה שהכי מרתק בסיפור זה הוא שהמסורת המקראית מציינת שאותו נער לוי משבט יהודה היה לא אחר מאשר נכדו של משה (שם, יח 30), כלומר, עוד בדור הראשון לכניסת בני ישראל ארצה - לא היה מושג למי שמונה ככוהן לשבט דן כי פסל ומסיכה הם אסורים מהלוז של הלוז של התורה! והוא אינו יודע שרק כוהנים משבט לוי (שכנראה לא היה קיים אז!) רשאי לעבוד בקודש. וכי כיצד יידע, אם התורה בהיקפה המצומצם נודעה לעם ישראל רק בימי יאשיהו (מלכים ב' כב 13-8)?

מעמד הכהונה עם חלוקה למחלקות לפי תפקידים, כפי שהיא מתוארת בספרות הכוהנית שבספרי שמות, ויקרא, במדבר, נוצר באורח תיאורטי (!) רק בימי בית שני. עובדה היא שאפילו ספר דברים (שתמציתו "התגלתה" בימי יאשיהו) איננו יודע להבדיל בין כוהנים ללויים, ומכנה את כל המעמד המועדף הזה בשם "הכוהנים הלויים" (דברים יז 9, 18, יח1, כד8, כז9).

עונשו של קורח
סנדרו בוטיצ'לי, צייר איטלקי, 1510-1444
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוואתיקן, רומא, איטליה

והנה, באה פרשת קורח וממציאה סיפור ממנו משתמע - לא רק שמדובר בשבט אפוף קדושה על פי צו אלוהים באמצעות משה, שבט שהוא, ורק הוא, נועד לשמש בקודש, אלא שבצו האלוהי ההוא נפסק מפורשות שבתוך השבט הזה נקבעו הירארכיה וחלוקה קפדנית של תפקידים.

ייתכן שהיה אירוע אסוני בעברו של עם ישראל, עבר מחותל בערפילי מיתוס, בו מצאו את מותם אנשים רבים, שהרי אסונות טבע תוכפים את תולדות האנושות, ואין בכל כל תמה. ברור אבל שאסון כזה לא בא בהזמנה, ובוודאי לא כוון על ידי כוח עליון אל אנשים מסוימים הנחשבים לחוטאים. אירועים כאלה אינם קורים, ולא קרו מעולם. מחבר הכתוב רוצה שנאמין כי קורח הלוי, דתן ואבירם ואון בן פלט בני ראובן טענו בפני משה שכל העדה קדושה, ולכן אין להם, למשה ואהרן, זכות להתנשא עליהם (טז 3-1). ייתכן שיש כאן רמז על רצונם של המורדים במשה לזכות בכהונה, אך הדברים אינם נאמרים במפורש. משה מקבל את הדברים קשה ונופל על פניו, והכתוב שם בפיו מספר תגובות שאינן מתיישבות זו עם זו, כי בוודאי חוברו ממסורות שונות, או לפי המחקר המודרני - ממקורות שונים בני תקופות שונות:

	1.	משה מציע לקורח ועדתו (בני ראובן אינם מוזכרים!) לקחת מחתות לתת בהן אש, לשים עליהן קטורת לפני אלוהים, והאל יקרב אליו רק את מי שקדוש בעיניו (שם 7-5).
	2.	משה כועס על כפיות הטובה של קורח ועדתו, שהרי האל, כביכול, כבר בחר בבני לוי לעבוד את עבודת המשכן, וכיצד הם מעיזים לבקש גם כהונה (שוב, בני ראובן אינם מוזכרים - שם, 11-8)?
	3.	בהמשך קורא משה לדתן ואבירם בני אליאב בני ראובן, והם אינם מוכנים להתייצב בפניו. אבל מסתבר שהם בכלל לא ביקשו כהונה! הטענות שלהם הן לגמרי אחרות: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?... העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה! כלומר, מדובר במרד פוליטי עם רמזים על שחיתות שלטונית, כי משה מתחטא בפני אלוהיו, ואומר: אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם (שם, 25-12). והרי לבני ראובן לא הייתה אמורה להיות מנחה או קטורת - מה עניין מנחה לכאן?!

הקורא מצפה שהאל יוכיח באיזו צורה שהמחתה והקטורת של אהרן עדיפה על אלו של קרח ועדתו, אבל מסתבר שלאל אצה הדרך - משה אמנם דורש מקורח ועדתו לקחת את המחתות ולהקריב אש לפני ה', אבל האל מכין כבר את העונש מראש - מה טעם להתעסק בניסויים ובראיות, כאשר כל כך פשוט וכל כך 'מתבקש' להשמיד את המורדים? - וידבר ה' אל משה ואל אהרן: היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע! (שם, 21, וראו פסוקים 21-17). ואז נופלים משה ואהרן על פניהם ומתחננים בפני האל: אל אלוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף? (שם, 22). הכיצד "איש אחד"? ומה לגבי בני ראובן? ומה לגבי 250 איש, "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם", שהיו בעצה אחת עם קרח?! אין זאת שמדובר כאן שוב במסורת אחרת, שנתפרה בחוטים גסים, כמו באינספור מקומות אחרים בתורה.

ובכן, כמקובל במשפט האלוהי - לפני הראיות מגיע העונש: האל דורש מבני ישראל להתרחק ממשכן קורח דתן ואבירם, כי עומד להתרחש עליהם אסון. קורח, דתן ואבירם עם נשיהם וילדיהם ניצבים מול משה וזקני ישראל, ואין בידיהם מחתות וקטורת, כי מסורת מזמן אחר קבעה כנראה שכל הניסוי עם המחתות הוא בזבוז זמנו של האל, והעונש חייב להגיע מיידית, עונש שיגדיל את ערכם של משה ושל אהרן בעיני העם. משה אומר: אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם ייפקד עליהם - לא יהוה שלחני. ואם בריאה יברא יהוה, ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו באנשים האלה את יהוה (שם, 30-28). והאדמה בולעת אותם על נשיהם וטפם וכל רכושם, כיאה ל'צדק' האלוהי על פי אמונתם של כותבי הכתובים (שם, 35-31).

מסתבר שלמישהו פתאום חסר משהו במותם העל-טבעי של קורח ועדתו - הרי נאמר משהו על מחתות שצריכות לסמן את הקרוב לאל ואת הרחוק ממנו. חבל! בני עדתו של קורח כבר שוכנים עפר. מה עושים? אוספים את המחתות שהיו להם (המחתות לא ירדו שאולה? כיצד?) ועושים מהן ריקועי פחים ציפוי למזבח לזיכרון לבני ישראל שלא יעז לקרוב אל המזבח מי שאינו מזרע אהרן (יז 5-1).

הציפייה האמונית היא שבני ישראל ישתכנעו מהאסון המוזמן, ויקבלו על עצמם את עולו של האל ושל משה בהכנעה גמורה, אבל על פי ממציאי בדיות אלו, בני ישראל הם הרי עם "קשה עורף", ולכן הם באים בטענות אל משה שהם הרגו את עם אלוהים. האל מציע מייד את העונש הכי זמין שלו והכי "צודק" - ההשמדה: וידבר ה' אל משה לאמור: הרומו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע (יז10, וראו פסוקים 10-6). מזל שלמשה הייתה תושייה, וידע איך למתן את זעם האל: ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם; ומסתבר שזה באמת עוזר, והמגיפה נפסקת, אבל בלי "קצת" השמדה אי אפשר - "ויעמד (אהרן) בין המתים ובין החיים, ותיעצר המגיפה, ויהיו המתים במגיפה ארבעה עשר אלף שבע מאות, מלבד המתים על דבר קרח" (שם, 15-13).

כיוון שניסוי המחתות התמסמס איכשהו בתוך בליל המסורות הסותרות, מציע הכתוב עוד ניסוי: כל שבטי ישראל יבחרו מטה, ואהרן יבחר מטה, וישימו אותם לפני ה' באוהל מועד, וכראיה שאהרן וזרעו נבחרו לכהונה - מטהו של אהרן יוציא פרח, יציץ ציץ ויגמול שקדים. המטה של אהרן יישמר למשמרת כדי שבני ישראל ילמדו סוף סוף למי נועדה הכהונה, וכדי שלא ייכשלו וימותו , כמו שקרה לעדה הרעה שנבלעה באדמה. הפעם בני ישראל מטמיעים את האזהרה ומבינים כי הקרב אל משכן יהוה - דמו בראשו (שם, 27-16).

ותבלע האדמה את קורח, דתן ואבירם
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר ותחריטן צרפתי, 1883-1832

מכאן ואילך הדרך פנויה בפני מחברי הכתובים להפקיד בידי הכוהנים תפקידים 'מסוכנים', וכתמורה לכך יזכו לחיות על חשבונם של שאר בני ישראל המתפרנסים מיגיעת כפיהם (פירוט בפרק יח).

"לשקר אין רגליים", אבל מאמינים פתיים תמיד היו, ותמיד יהיו. האיומים הנוראים בפרשה זאת שכנעו את המאמינים להיכנע לדרישות הבלתי סבירות של הכוהנים, דרישות שהם המציאו וייחסו אותן למשה רבנו, כשהם מגבבים זו על גבי זו סדרה של כתובים הזויים הסותרים אלה את אלה.