מסעי

פרשת מסעי כוללת בסיומה את חלקו השני של סיפור בנות צלופחד, ובו אף מסתיים ספר במדבר. חלקו הראשון של סיפור זה מופיע אף הוא בספר במדבר, בפרשת פנחס (כז11-1), והוא מסתמך על החוק שהיה מקובל בקרב אחדים מעמי המזרח הקדום, והנוהג בהם עד כה, והמדיר בנות מירושת אבותיהן (או קרובי משפחה זכרים אחרים) ומעניק זכות זו לבנים בלבד. בהעדר בנים, הייתה הירושה פוסחת על הבנות ועוברת לזכרים הקרובים ביותר למוריש, לפי סדר קרבתם הביולוגית אליו.

ההנחה ביסודו של אותו חוק קדמון הייתה, שבנות דרכן להינשא לגברים - גם משבטים אחרים - והן זוכות לחלוק עם בעליהן - ובחברות פוליגמיות גם עם צרותיהן (נשיהן האחרות של בעליהן) - את פרי הנחלה שבחזקתם של הבעלים. זאת כדי לשמור על נכסי דלא-נייידי של כל משפחה. בעם ישראל יש משמעות לדבר בעיקר לאור התקנה המחייבת השבת קרקעות בשנת יובל לבעליהן המקוריים.

פרשת פנחס בחלקה עוסקת בחלוקת הקרקעות של ארץ כנען, לאחר שתיכבש בידי בני-ישראל, בין השבטים השונים ובין כל אחת ממשפחות-האב שבכל שבט ושבט. הפרשה מפרטת את שמותיהם של כל המתפקדים, ולשון החוק מציינת כי חלוקת הקרקעות תהייה תואמת את מספר המשפחות שבכל שבט ושבט, ככתוב: וידבר יהוה אל משה לאמור: לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו (כו54-52).

עם אלה שנפקד שמם מקרב זכאי הנחלות בארץ כנען נמנה "צלופחד בן חפר בן גלעד, בן מכיר בן מנשה בן יוסף (כז1), שמת במדבר ללא בנים זכרים, ולו חמש בנות בלבד, ואלה שמותיהן לפי סדר הופעתן בפרשת פנחס: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה.

בראות הבנות כי נפקד מקום משפחתן מקרב הזכאים לנחול את הארץ - בשל העדר בנים זכרים לאביהן - נזעקו לערער ולמחות על קיפוחן, ועל הקיפוח שנגזר לדבריהן על זכר אביהן בהיעדר נחלה שתישא את שמו: ותקרבנה בנות צלפחד... ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד לאמור: אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יהוה בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני יהוה. ויאמר יהוה אל משה לאמור: כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו... והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר ציוה יהוה את משה (כז11-1).

בנות צלפחד לפני משה
ציור משנת 1890 מאת ו.א.פוסטר

תביעתן של בנות צלפחד ממשה ואלעזר הכהן - האינסטנציות הגבוהות ביותר לחקיקה ולמשפט בדור ההוא - זיכתה לא רק את בנות צלפחד, כמקרה פרטי, אלא את בנות-ישראל לדורותיהן בכך, שהפכה לחוק [חקת משפט] שזכה לכאורה להיכנס להלכה, שתפעל גם בעתיד לגבי מקרים דומים.

חלקו השני של סיפור בנות צלפחד, זה המתואר בפרשה שלנו, מופיע אף הוא בעקבות הוראה לחלוקת קרקעות והקצאת ערי מקלט בהן לרוצחים: חלוקת הקרקעות הפעם התבקשה לאחר כיבוש הגלעד ומחוייבות שנים וחצי השבטים, שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, לצאת בראש אחיהם לכיבוש הארץ כולה - וזאת, מאחר שהשינוי בחוק הירושה אמור היה להוכיח עצמו מעתה הלכה למעשה. בני משפחתו של צלפחד חששו שמימושו של החוק החדש יגרע מנחלתם, מאחר שהיה עליהם לחלוק נחלה זו עם בנות צלפחד. והיה במקרה שתינשאנה לגברים בני שבטים אחרים הן תעברנה את חלקן בירושה לבעליהן באותם שבטים: ויאמרו: את אדוני ציוה יהוה לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני-ישראל, ואדוני צוה ביהוה לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותינו. והיו לאחד מבני שבטי בני-ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתנו יגרע. ואם יהיה היובל לבני-ישראל ונוספה נחלתן על נחלת המטה אשר תהיינה להם, ומנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן (לו4-2).

משה ראה את פניית קרוביהן של בנות צלפחד כצודקת, והורה, לפיכך, על תיקון בחוק הקודם: הירושה אמנם תעבור לבנות במקרה של העדר בנים, אבל, על היורשת להינשא רק לאחד הגברים מבני השבט שלה, ובכך תימנע העברת הנחלה אותה ירשה לבני שבט אחר בבוא היובל. את החוק והצידוק לחוק הירושה של בנות, המופיע בחלקו הראשון של סיפור בנות צלפחד (בפרשת פנחס), ואת התיקון לחוק זה עם הנימוק להכנסתו, המופיע בחלקו השני של הסיפור (בפרשת מסעי), יש לראות כסיפור אחד על שני חלקיו.

במאמרה החשוב על השוויון מסבירה פרנסס רדאי (1) את עניין נחיתות מעמדן של הנשים והשתקתן במילים הבאות: "מניעת ביטוי האינטרסים של נשים - המוכרת כתופעת ה'השתקה' - היתה מקיפה ומוחלטת הרבה יותר ממניעת ביטויים של אינטרסים של כל קבוצה אחרת. היא התפשטה לא רק במישורי הכלכלה והכוח הפוליטי-מוסדי, אלא בכל מישורי ההתבטאות החברתית, בתחום הפרטי ולא רק הציבורי (ההדגשה שלי, צ.מ.). להשתקת נשים שורשים במסגרות היסודיות ביותר - התרבות בכל תחומיה והמשפחה... מנשים נשואות נשללה באופן מסורתי הכשרות המשפטית להחזיק רכוש או להעבירו או לשמש כאפוטרופסית של ילדיהן שלהן".

הדרתן של נשים מזכויותיהן אינה נובעת, אם כך, רק משיקולים פרקטיים-כלכליים של עם חקלאי, אלא ממקורות עמוקים הרבה יותר, והם אידיאולוגים ועקרוניים, ומעבר לכל חברה ולכל תקופה. קיפוח האישה בדיני ירושה בישראל לא היה יוצא דופן בהשוואה לחוקי העמים הסובבים במזרח הקדמון, כשם שחוקי הייבום הקשורים בהם היו מקובלים אף הם בתקופה הקדומה.

חוקי חמורבי בבבל, למשל, מעניקים לאישה זכויות מסויימות. חלק מירושת אביה עובר לרשותה, ועם נישואיה היא מקבלת נדוניה מאביה (2). נדוניה זו שייכת לה עם מותו. מאחר שמקובלת הייתה שם, כברוב ארצות המזרח הקדום הפוליגמיה, היו לגברים אמידים, לבד מנשותיהם החוקיות, גם פילגשים ושפחות לרוב. לאחר מותו של אבי המשפחה לא קופחה גם השפחה, אם ילדה לו בנים והוא הכיר בהם כבילדיו. במקרה כזה יחלקו בני האישה עם בני השפחה את רכושו של הנפטר. אם האב לא הכיר פורמאלית בבני השפחה - הרי שעם מותו לא יחלקו עם בני האישה את רכושו, אך יהיו זכאים - הם ואימם - לצאת לחופשי, ולא תהיינה לבני האישה החוקית זכויות שיעבוד להם.

מצבת חמורבי, אסטלה עשויה דיוריט, 2.2 מ' גובהה
נתגלתה ב-SUSA (שושן) בשנת 1902-1901, נמצאת כיום במוזיאון הלובר, פאריס

פרופ' דן עמיר מוסיף לעניין זה, כי הנדוניה שקבלה אישה מאביה והמתנה שבעלה נתן לה יהיו שייכים לה, ומה שתשאיר אחריה יהיה שייך לילדיה. אם בעלה לא נתן לה מתנה, "היא תפוצה עבור מתנתה ותקבל חלק מנחלת בעלה השווה לחלקו של ילד אחר" (מתוך התרגום לאנגלית של חוקי חמורבי, שנעשה במאה ה-20 בידי ל.וו.קינג).

ביוון מנהגם באישה היה דומה לאלה של המזרח, פרט לפוליגמיה, שהייתה אסורה שם, מסיבות כלשהן. במקרה של העדר יורש זכר (=Epiclerus, ביוונית: יורש) הונהג ביוון האפיקלרט, שפירושו כי על היורשת היה להינשא לשאר-בשר המבוגר ביותר מצד אביה, ובכך הועברו הנכסים שירשה מאביה לרשות הילדים השייכים לאותה קבוצה. הנחלה נותרה אז ברשות הגנוס (=חברת שארי הבשר). "האפיקלרית לא הייתה יורשת, אלא רק כלי להולדת יורש. בשל המנהג הזה הייתה האישה נתונה לחלוטין לחסדו של הגבר, מאחר שהייתה נמסרת באופן אוטומטי למבוגר מבין הגברים במשפחה, שהיה לא פעם אדם זקן" (3).

סימון דה-בובאר מוסיפה לעניין זה, כי שיעבודה של האישה נובע מהרצון להנציח את המשפחה ולשמור על שלימות נחלותיה ולכן, ככל שהיא נחלצת מן המשפחה כך היא נחלצת גם מן התלות המוחלטת הזאת. "כאשר החברה שוללת את הרכוש הפרטי ודוחה מעליה את מוסד המשפחה, גורלה של האישה משתפר במידה ניכרת" (4).

הסבר זה של בובואר לתופעת הדרת הנשים מן הירושה יכול לתפוס גם לגבי סיפורן של בנות צלפחד, ומחאתם של קרוביהן בדבר אובדן חלק מנחלתם לטובת גנוס אחר (במקרה של בנות צלפחד = שבט אחר) הוא עדות ברורה לצדקתו של הסבר זה. יתר על כן: מסירתה של האלמנה לחזקתו של שאר-בשר מבוגר מבין קרוביו של בעלה המת ניתן להשוואה ברורה למדי לסיפור הייבום של רות על-ידי בועז, המבוגר ממנה.

רות ובועז בשדה
יוליוס שנור מקארולספלד
צייר גרמני, 1872-1794, הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה

הטענה המסורתית הנשמעת תכופות גם בימינו, כי מסירת האישה לחזקתו של גבר אחר במשפחה שידאג לה ולצרכיה לאחר התאלמנותה, ניתנת להפרכה באמצעות דבריה של פרנסס רדאי (5) כי "אין לבלבל בין העדפה מתקנת לבין פטרנליזם (6). פטרנליזם הוא הגנה כפויה המגבילה את האוטונומיה של הנהנה (ההדגשה שלי, צ.מ.). הגנות פטרנליסטיות שימשו כדי להנציח דחיקת הנשים מהזירה הציבורית". ובעניינים רבים נוספים, יש לחזור ולהזכיר, כי לא רק מהזירה הציבורית, אלא גם מזו האישית והפרטית, כמו זכויות שוות במשפחה, למרות שעל זאת קשה יותר להגן.

בספרטה מעמדן של הנשים היה טוב יותר מאשר בשאר ערי הפוליס היווניות. הנשים בספרטה היו זכאיות להחזיק ברכוש, ומגמה שוויונית זו היא שגרמה לכך שאריסטו, שהיה בעל עמדה עקיבה לגבי נחיתותן של נשים והזדקקותן להשגחה מצד הגבר, ראה בכך את הסיבה להידרדרותה של ספרטה (7).

ברומא של הזמן הקדום מעמד האישה היה דומה, והבת נותרה תחת הפטרונות של האב (=Potestas) גם לאחר נישואיה (8), ועם מות האב עברה הפטרונות לגברים קרובי משפחה (=Tutela). הבעל היה זכאי להשתמש ברכושה אך מחוייב היה בהחזרתו, או בהחזרת חלק ממנו, במקרה של גירושין. חובה זו קדמה לחובותיו האחרים.

במצריים מצבה של האישה היה הטוב ביותר. זכויותיה היו זהות לזכויות הגבר, וכך גם כוחה המשפטי. סימון דה בובואר (9) מדגישה שלאישה במצרים הייתה זכות ירושה, וזכות להחזיק בנכסים. אך גם בהעדר נחלה פרטית שמרה האישה על כבודה כאדם. היא היתה רשאית להינשא כרצונה, וכשהתאלמנה - הייתה יכולה להינשא לאשר ישר בעיניה. במשפחה פוליגמית לא השתנה מעמדה של האישה לאחר נישואיה. נכסיה נותרו בבעלותה והיא הייתה רשאית לסחור בהם. האישה ובעלה היו שותפים בכל נכסיהם, והייתה משמעות מעשית לחוזה הנישואין שנכרת ביניהם. גם הזכות לקביעת גירושין הייתה לאישה, כמו לאיש, והנשים הורישו את נכסיהן לילדיהן.

בחברות מסויימות ובתקופות מסויימות לא נשמרה הדרת נשים, בין אם היה זה חוק או נורמה חברתית.

טיבט, שבה היו מממשים את המשפט על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו (בראשית ב25) נהגה דווקא ההיצמדות למשפחת האישה ולנחלתה. מצב זה הביא, לעתים, לתופעה של פוליאנדריה (=ריבוי בעלים לאישה אחת), שהוא מצב ההפוך לפוליגמיה (=ריבוי נשים לגבר אחד).

גם במקרה עצמו לא תמיד נשמר עיקרון שמירת הנחלה. דן עמיר מביא כדוגמה לעניין זה את סיפור חוות יאיר (דברי-הימים א' ב22-21), וכן אפשר להביא בהקשר זה את סיפור הנדוניה שנתן כלב בן יפונה לעכסה בתו, לרגל נישואיה לעתניאל, בן-דודה, הגם שהיא זכתה בזאת בעורמה (שופטים א15-14). יצויין בהקשר זה, כי בחברה בה קיפוח האישה מעוגן בחוק או בנורמה חברתית, נדרשה האישה לדרכי עורמה, ועקיפת הנורמות המפלות, והן מוכרות במקרא בכמה מקרים, כמו בסיפורים על רבקה, רחל ונשים נוספות.

האסרטיביות שגילו בנות צלפחד לנוכח הקיפוח שלהן, הינה דרך שונה מדרכן של האימהות, קודמתיהן, בהיותה המקרה הראשון בו נשים נדרשות לא לדרכי עורמה או תכסיסים נשיים לצורך עמידה על זכויותיהן, אלא לגישה ישירה, נמרצת, שקופה ואפשר אף לומר נועזת ביחס לתקופתן. ובזאת ראשוניותן.

הפרשנים והדרשנים הדתיים והמסורתיים לדורותיהם מתייחסים לפרשת בנות צלפחד בהדגשים שונים, חלקם מתוך גישה אוהדת וחלקם רואים בה איום על סדרי עולם שנוח להם כי יישארו על כנם.

בבבא בתרא קיט כותבת הגמרא: "בנות צלפחד חכמניות הן... מלמד שהיה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר כי ישבו אחים יחדיו' אמרו לו (בנות צלפחד, צ.מ.) אם כבן אנו חשובין, תנה לנו נחלה כבן. אם לא - תתייבם אמנו מייד". פירושו של דבר, שבנות צלפחד רק אורבות להזדמנות, שאמנם נפלה לידיהן, שמשה ידון בעניין הקרוב להן - ייבום, והן מציגות את תביעתן על-פיו, באומרן שאם רק בנים זכרים זכאים לרשת, יש לחייב את אימן להתייבם, על-מנת שתעמיד יורש זכר לאביהן. המושג חכמניות שהגמרא משתמשת בו כלפיהן אין לפרשו על צד החיוב, אלא להיפך, ויש בתביעתן ובעצם הצגתה כביכול מן הקנטרנות, ולא רק חדשנות.

במקום אחר נשמעת הטרוניה לא כלפי הבנות עצמן, אלא בעקיפין, כביכול, שתביעה זו העניקה להן יותר מאשר לאחרים: משנה מפורשת היא, שנטלו בנות צלפחד ג' חלקים בארץ: חלק - אביהן, חלקו עם אחיו בנכסי חפר, וחלקו כבכור (בבא בתרא קטז). יש לציין בהקשר זה קיומו של חוק, לפיו יורש הבן הבכור שני חלקים בהשוואה לכל אחד מאחיו, ומנשה היה הבכור בבני יוסף.

לעומת הגישה הבלתי אוהדת הזו, יש בין המפרשים המודרניים בני זמננו גם כאלה - ובעיקר מדובר בנשים דתיות - המפרשים את המדרשים השונים דווקא ברוח אוהדת. רבקה לוביץ, המשמשת טוענת רבנית ב"יד לאישה" וכמנחה במדרשת אורנים בבית המדרש "ניגון נשים", מסבירה תופעה זו כך (10): "נשים דתיות פמיניסטיות נתונות במצב רגשי מורכב מאוד. אלה מהן אשר מתחילות להיות מודעות לבעיה שלהן, חשות כעס, המופנה באופן טבעי כלפי חוקי הדת, אנשי ההלכה והחברה הדתית אליה הן משתייכות. לפעמים דווקא הנשים שחשות בפגיעה הגדולה הן אלה שהדת חשובה להן ביותר, ולא עולה על דעתן להפנות לה עורף. הן יודעות שכל אמירה שלהן נגד הדת או נגד הקהילה הדתית היא במידה מסויימת כריתת הענף שעליו הן יושבות, ענף שממילא הוא חלש בעולם... נשים דתיות רבות מכחישות שיש להן בעיה עם מעמדן בדת, ובונות תלי-תילים של תירוצים להסביר ולהוכיח כמה טוב מצבן".

במילים אחרות אפשר לקרוא לתופעה זו בשם דיסוננס קוגניטיבי, שהוא מבוך רגשי בו נתון אדם ששני ערכים מרכזיים בחייו סותרים זה את זה, והוא נעשה בשל כך מסוכסך עם עצמו עד שנאלץ לדחות או להכחיש קיומו של אחד מהשניים.

רבקה לוביץ (11) מציגה לנו במאמרה שלושה מדרשים, שכאן יובאו שניים מהם. הראשון - "מדוע נקראו בנות צלפחד בתחילה, ואחר מכאן בשמותיהן? על שם צלפחד שהיו בהן בתחילה. שבתחילה היו בצל אביהן ופחדו לשאת את ראשן. משנתקרבו האחיות זו לזו נתעצמו ונודעו בשמותיהן שנאמר: 'ותקרבנה בנות צלפחד... ואלה שמות'. התורה רומזת את מה שהמציאות מספרת, שבנות צלפחד קבלו העוצמה והכוח משום שבאו יחד כאחיות. 'אחיות' לא במובן המשפחתי של המילה, אלא במובן של אחווה ורעות - sisterhood. בתחילה היו בנות צלפחד כאלמות ונאלמות, נשים ללא שם, הידועות רק בתואר 'בנותיו של...', ורק לאחר שנתקרבו תועדו בשמותיהן".

המדרש השני שמביאה רבקה לוביץ "מספר על דו-שיח שמתנהל בין תנות לבין אלוהים. תנות היא דמות ספרותית פרי רוחי. דמות מלאכית ממוקמת בשמים, המגינה על צורכיהן של נשים ומנהלת שיחות עם אלוהים. המדרש שם בפיה של תנות את השאלה הפשוטה: מדוע לא כתוב בתורה כיצד לנהוג במקרה שיש רק בנות ואין בנים זכרים?... מה היה קורה אילו לא היו פונות בנות צלפחד בשאלתן למשה? האם ייתכן שאלמלא באו בנות צלפחד לדרוש את זכויותיהן הן לא היו מקבלות אותן? האם התורה הייתה חסרה של ההלכה של ירושת הבת במקום שאין בנים? ובהמשך לשאלו אלו - האם יש עוד חוקים לטובת נשים שלא נכתבו בתורה ומחכים שמאן-דהוא יבוא בדרישה כלפי שמיא? האם זכויות של מיעוטים צריכות להידרש? אם כן, התורה לא נראית כל-כך מושלמת..." (ההדגשות שלי, צ.מ.).

המדרשים המובאים על-ידי רבקה לוביץ מעוררים את השאלה מדוע, מלכתחילה, על נשים להתנצל על-כך שהן עומדות על זכויותיהן לשוויון? מדוע הן חשודות בכוונות לקנטר ("חכמניות"...), או לחקות את הגברים? מדוע אין זה צודק אם בכוונתן לפעול למען קידום מעמדן האישי או הציבורי? האם גם מן הגברים דורשים להסביר את מניעיהם לגבי קיומן של מצוות או שמעשיהם נעשים רק לשם שמים? האם רע הוא לעשות משהו למען מימוש עצמי, או להשתמש בכוחן לשם השפעה על קבלת החלטות אישיות או ציבוריות?

האם יש עוד חוקים לטובת נשים שלא נכתבו בתורה ומחכים שמאן-דהוא יבוא בדרישה כלפי שמיא? האם זכויות של מיעוטים צריכות להידרש? אם כן, התורה לא נראית כל-כך מושלמת

שאלות אלה, הנוגעות לא רק לנשים חרדיות-פמיניסטיות, ולא רק בתחום רצונן לשמור, כמו הגברים על מצוות התורה, נוגעות בכל תחום ותחום מחיינו, ולכל אישה ואישה בכל חברה ובכל אתר ואתר.

קיפוחן של נשים בדיני ירושה - ולא רק בהם - אינו מסתיים בתקופת המקרא או במדרשי חז"ל. שולמית שחר (12) שחקרה את מעמד האישה בימי הביניים מציינת, שעד המאה ה-14 (!) היו האלמנות נתונות, בדרך כלל, לחסותו ולשיפוטו של בית הדין הכנסייתי, ורק מסוף המאה ה-14 הופקע בהדרגה משפטן מידי בתי הדין הכנסייתיים והועבר לידי בתי הדין החילוניים. חסות הכנסייה הוענקה להן משום שנמנו עם המדוכאים (Personae Miserabilis) הנזקקים להגנתה. בימי הביניים התיכוניים התבסס עיקרון ההשתייכות על צד משפחת האב (Agnatio). בחוק הגרמני מן המאה ה-13, גבר הנושא אישה מעביר לידיו אף את כל רכושה בזכות האפוטרופסות, והאישה נתבעת לציית לבעלה בכל ענייני הפעלת הנכסים כבכל התחומים האחרים. בצפון צרפת נהג החוק שאישה לא הייתה רשאית, לפחות להלכה, למכור, להעביט, להעביר או להחליף מרכושה שלה ללא הסכמתו של בעלה. אלה הן רק דוגמאות בודדות המתייחסות למעמדה של האישה ביחס לרכוש בהשוואה לגבר.

שולמית שחר מביאה קטע שירי קצר, של משפטים שג'פרי צ'אוסר שם בפיה של האישה מבאת, ב"סיפורי קנטרברי" (13):

"חי אלוהים! אילו כתבו הנשים סיפורים כדרכם של כמרים מטיפים בבתי תפילות היו על רשעות הגברים נכתבים דברים רבים מכוחם של בני אנוש כולם לכפר ולצות".....

סיפורי קנטרברי

24 סיפורים שחוברו במאה ה-14 בידי ג'פרי צ'אוסר אודות חבורת צליינים ססגונית ביניהם אביר וטוחן, נזירה ואופה, בעל-אדמות ורופא העולים לרגל לקברו של קדוש בקנטרברי

רק במאה העשרים, לאחר כינונה של מדינת ישראל, הוכר לראשונה בעם ישראל, עיקרון השוויון בין איש לאישה בדיני ירושה, ברוח מגילת העצמאות. ברם, חוק זה קיים רק במשפט האזרחי, ואין לו כל משמעות ותוקף בבתי הדין הרבניים.

חוק הירושה תשכ"ה - 1965 (14) מונה מספר חוקים בהם מופיע שוויון בין איש לאישה בתחומים הבאים: (א) זכויות האלמנה בירושה; (ב) זכויות מגורים בדירה והסתלקות יורש מזכותו בעיזבון; (ג) מזונות מהעיזבון; (ד) תיקונים בחוק לטובת האישה. ברם, כל עוד לא קיימת במדינת ישראל הפרדה בין דת למדינה, וכל עוד המשפט העברי הוא השולט בדיני אישות, ובכלל - כל עוד קיימות במדינה שתי מערכות חוקים נפרדות ונוגדות זו את זו בתחומים רבים - עוד רחוקה הדרך אל השוויון.

לסיום ראוי לשוב לקטע הסיכום בנושא בנות צלפחד שנכתב בידי פרופ' דן עמיר:

"למרות שתיקוני בנות צלפחד נראים, במבט ראשון, כהישג נשי, הם רחוקים מלערער את עיקרון עליונות הגבר בירושה בדין היהודי, הגם שהם יצרו סדקים מסויימים בעקביות של יישום עיקרון זה. כמו ברוב החברות בתקופה הקדומה, להוציא, כנראה, מצרים ואתיופיה, גם בחברה היהודית נחשב המין הנשי כנחות, והאישה הייתה רכושו של הבעל... אין בכך כל כוונה לפגום בהילתן של בנות צלפחד, אלא להציג את הישגן באור הנכון של ההיסטוריה על מנת שניתן יהיה להעריך אל נכונה את ההתקדמות העצומה שעבר העולם התרבותי ביחסו לאישה, ואולי גם לראות כמה רבה עוד הדרך לפנינו".

סיכום כזה לפרשה שלנו, דווקא משום שנכתב ע"י גבר ולא אישה, מרמז לנו גם, שכשם שבנות צלפחד לא היו מצליחות לשנות את חוקי החברה המפלים ללא עזרת הגברים המחוקקים בתקופתם (משה, אלעזר הכהן) כך גם חברת ימינו לא תצא נשכרת בלא עיקרון השוויון, וזה לא יושג ללא הירתמותם של גברים נאורים ונועזים להשפיע הן על ההלכה הן על המעשה של עקרונות השוויון בין המינים.

--------------------------------

1	פרנסס רדאי: על השוויון. בתוך: מעמד האישה בחברה ובמשפט. בעריכת פרנסס רדאי, כרמל שלו, מיכל ליבן-קובי. הוצאת שוקן, ירושלים 1995, עמ' 21-10.
2	סימון דה-בובואר: המין השני. כרך ראשון: העובדות והמיתוסים. הוצאת בבל, 2001, עמ' 122.
3	סימון דה-בובואר: שם, עמ' 125.
4	סימון דה-בובואר: שם, עמ' 125.
5	פרנסס רדאי: שם, עמ' 39.
6	המילה פטרנליזם (שמרוה, מבחינה אפיסטומולוגית, במשטר השליטה הגברית במשפחה) מצביעה על הסכנה האינהרנטית של הגבלת האוטונומיה של נשים - בדומה להתייחסות לילדים - על סמך ההנחה הסטראוטיפית כאילו הן זכאיות לפחות אוטונומיה מאשר גברים (ראה ספרה של פרנסס רדאי, שם).
7	דן עמיר - פרשת מסעי, באתר חופש.
8	דן עמיר - פרשת מסעי, באתר חופש.
9	סימון דה-בובואר: שם, עמ' 123.
10	רבקה לוביץ: כאבן של בנות צלפחד. הסתדרות המורים בישראל, גיליון 22, 2002. וכן: שני המדרשים הראשונים המופיעים במאמר זה פורסמו גם בספר "עין טובה" - דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר היובל לטובה אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה, תשנ"ט, עמ' 310-302.
11	רבקה לוביץ: ראה הערה 10.
12	שולמית שחר: המעמד הרביעי - האישה בחברת ימי הביניים. הוצאת ביה"ס להיסטוריה ע"ש זלמן ארן, אונ' תל-אביב, דביר, תשמ"ג.
13	ג'פרי צ'אוסר - תרגום בספרה של שולמית שחר - המעמד הרביעי - האישה בחברת ימי הביניים, ראה מובאה 12. Geoffrey Chaucer: The Canterbury Tales. Editor WW Skeat, Oxford, 1947, p.308.
14	אבינועם עצמון: זכויות האישה בחוקי מדינת ישראל. מדריך לאישה בישראל, הוצאת מרכז ההסברה/שירות הפרסומים בשיתוף עם משרד המשפטים והעבודה והרווחה. ירושלים, 1980, עמ' 34-32.