פרשת "אחרי מות"

מאת: איתן קליש

אני ממשיך לעקוב אחרי הקווים הראשיים של התפתחות הדרמה: אלוהים נעשה נומינוזי, כלומר נבדל, מרוחק ומפחיד מפרשה לפרשה. הכוהנים נמצאים תחת איומי מוות של אלוהים (ואולי כך השתלם להם להציג את עצמם). העם מורחק מהפולחן שנשאר כולו לכוהנים.

בפתח פרשת "אחרי מות", דואגים להזכיר לנו את מות בניו של אהרון. אלוהים ממשיך להיות אל נומינוזי, מאיים ומפחיד. אהרון מוזהר שלא יראה את פניו יותר מפעם אחת בשנה בקודש הקדשים - כנראה ביום הכיפורים - "ולא ימות". האיומים במוות על הקרבים למשכן שלא מבני אהרון נמשכים בספר "במדבר", שגם חלקים ממנו שייכים למקור הכוהני. בנוסף, הוראה נוספת מותירה בידיהם את עבודת המקדש: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת." (במדבר י"ח, ז')

יום הכיפורים שעליו מצווה אלוהים נושא אופי אלילי. פולחן הכיפורים משתף אל זר (עזאזל) לצד פולחן ה': "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹאנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹ נֹתָם, אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." - שמו של אותו אל נזכר במפורש בפרק ט"ז פסוק כ"ו: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו." - טקס בחירת השעיר נושא אופי אלילי, והאמונה שהשעיר שישלח למדבר נושא עמו את חטאות העם - אף היא אלילית.

בתיאור יום הכיפורים המתואר בספר ויקרא ט"ז, העם כמעט שלא נזכר, ולעומת זאת התפקיד המרכזי הוא של הכוהן הגדול. כל עיקרם של טקסי החג הוא בהקרבת קורבנות ע"י הכוהנים. אלו הם קרבנות "חטאת" אשר הקרבתם נועדה לכפר על חטאי העם. הטקס גדוש דם המוקרב לאלוהים (כאילו זה המאכל האהוב על אלוהים, שאסר על בני האדם לאכול מן הדם, במקומות רבים בתורה). הטקס של שליחת תיש אחד לעזאזל (מין אל מדברי) מביא את יום הכיפורים לעבר צביון אלילי וכלל לא מונותיאיסטי.

לעומת זאת, בפרשת אמור - הטקס של הכוהן כמעט לא נזכר ואנו מוצאים את שיתוף העם כולו ביום הכיפורים, כאשר העם מצטווה על הצום ושביתת המלאכה. לכוהן אין כל תפקיד, ואפשר לראות בכך התפתחות הומניסטית דמוקרטית של יום הכיפורים:

"וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוה. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוה אֱלֹהֵיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם." (ויקרא פרק כ"ג)

ראינו שגם בספר ויקרא צורת החג משתנית, ונראה בהמשך הפרשיות, שצביונם של החגים מאוד שונה מהחגים המתוארים בספר שמות ובספר דברים, וזוהי עדות לכתיבתה של התורה בידי בני אדם, ולחיבורו המאוחר של המקור הכוהני.

פרק י"ז בפרשה זו מוקדש כולו להגנה על הפריבילגיה של הכוהנים. מתגלית בעיה: חלק מהעם מעדיף לשחוט בעצמו את הבהמות שלו. בעיניו לא כל שחיטה היא שחיטת קודש. אבל עבור הכהונה פירושו של דבר שהכוהנים לא יהנו מכל מתנות הכהונה וחלקי הקרבן המוקצבים להם. אלוהים שהבחין בפירצה מוריד מיד שרשרת הוראות, המבטיחה מוות לכל יהודי וגר שיבצע שחיטת חולין ללא כוהן. הנימוק הרשמי הוא כי בני ישראל עלולים, כאשר הם זובחים ללא השגחת כוהן, לזבוח לאלוהים אחרים.

שוב חוזרת אותה תופעה: כעבור שני ספרים, כאשר אנו מגיעים לספר דברים, אלוהים משנה את דעתו. פתאום הוא מתיר שחיטת חולין: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך בכל שעריך." (דברים י"ב, ט"ו)

הסיבה לשינוי היא היסטורית. יאשיהו המלך (מת ב-609 לפנה"ס) יזם רפורמה שבה הוא סגר את כל המקדשים בערי השדה, וריכז את הפולחן רק בירושלים. הוא מבין שישראלי לא יוכל לרוץ על כל שחיטה לירושלים, ולכן הוא מתיר את זה.

ונחזור אל פרק י"ח העוסק בגילוי עריות. למרות שגם בעמים האחרים נהגו רוב החוקים האלו, אני מרגיש שזה פרק חשוב. פרק זה שם מחסום ליצר המין של האדם, ומתווה גבולות בתחום המיני, דבר שמחזק את המשפחה ומונע סכסוכי דמים במשפחה. ברור שזה נכון גם מבחינה גנטית ומרים את האדם מעל דרגת בהמה.

משה גרנות מצביע על-כך ("ויקרא את שמם אדם") שבסיפורי המקרא, הן בתורה והן בסיפורים מאוחרים יותר, לא נשמרו הוראות אלו. זה נכון, אך ברוב הסיפורים הללו התוצאות של הפרת החוקים הלל היו קשות: אברהם שנישא לשרה בת אביו ולא בת אמו, חוטא בנצלו עובדה זו לרעה עם אבימלך. יעקב שנשא שתי אחיות גרם לסכסוכים ואומללות במשפחתו. ראובן הפסיד את בכורתו בגלל ששכב עם אשת אביו. הסיפור על אמנון ותמר אף הוא מעיד אילו אסונות יכולים להתרחש במשפחה כאשר החוקים והגבולות אינם ברורים.

אבל מצד שני, קובץ החוקים הזה מכיל את האיסור על יחסים הומוסקסואליים: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם." (כ', י"ג) - כלומר, הוא קובע עונש מוות להומוסקסואלים, דבר המסבך את עם ישראל והיהדות הדתית עד היום.

כיצד הומוסקסואלים דתיים בימינו מתמודדים עם זה, וכיצד הרבנים בימינו מתמודדים עם התופעה הזו? ההומוסקסואלים עצמם אינם משלימים עם הקביעה כי זהו חוק אלוהי, כפי שכותב יאיר שלג:

'הוא אינו מצפה אמנם שהרבנות תכשיר נישואים חד-מיניים, אבל בכל הנוגע למעמדו האישי בקהילה, הוא דורש שוויון זכויות מלא, מעלייה לתורה ועד הזכות לשמש בכל תפקיד, כולל חזן בתפילת יום כיפור. "במיוחד ביום כיפור ברור שלכל אחד בקהילה יש חטאים, ואני לא מוכן לקבל שהחטא שלי, שאני מצהיר עליו בגלוי והוא נובע מהעובדה שכך ברא אותי הקב"ה, דווקא הוא יגרום לי למעמד נחות", הוא אומר.' (יאיר שלג, "למה דוקא החטא הזה", 6.12.2006)