פרשת "בחוקותי"

מאת: איתן קליש

בפרשה הקודמת ראינו אלוהים שמצווה על חיים מתוך אידיאלים נשגבים: עזרה לזולת, ויתור על נכסים חומריים לטובת האדם שלא שפר גורלו, בוז לחומרנות ועוד. בפרשה הזו דמות האלוהים משתנה שוב, וכמו בחלקים אחרים של ספר ויקרא, הוא לובש דמות מאיימת ומפחידה.

האם ראוי לעבוד את אלוהים מתוך פחד?

פרשה זו היא בעיקרה פרשה המתארת את הברכות והקללות אשר יפקדו את עם ישראל בהתאם להתנהגותו. אם ישמע בקול ה' ויקיים את מצוותיו - הוא יזכה בברכת פוריות ויבולים בארצו, הוא ינצח בכל מלחמותיו, הוא ישב לבטח בארצו. אבל אם "לא תשמעו לי ולא תעשו את משפטי אלה" יתחוללו אסונות מחרידים: אתם תוכו במחלות נוראיות, תנגפו בפני אויבכם, הארץ לא תתן פריה, ואתם תגלו מעל ארצכם. לסיום, ה' מבטיח שלמרות כל הצרות האלו שיביא על עמו, הוא לא יפר את בריתו עמם, ובמקביל הוא צופה שהעם יחזור בתשובה ויכיר בעוונו.

"וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹרתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ; וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם, שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְשָׁבַרְתִּי, אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם; וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק, כֹּחֲכֶם; וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם, אֶת יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ, לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ."

דפוס זה של ברכות וקללות מופיע גם בדברים כ"ח, וגם ב"שירת האזינו", שם הוא עוד יותר חמור, כי הוא נוטל מבני ישראל את היכולת לבחור בין האופציות השונות. שם כבר ברור לגמרי מראש שהם לא ישמעו בקול ה'.

כדי לרכך קצת את הרושם הקשה והאכזריות של דבר האל, נזכור שברית כזו מצאו החוקרים אצל מלך אשור. חוקרים מצאו שנוסח הקללות והברכות שבפרשתנו, זהה לנוסח חוזה ברית של אסרחדון מלך אשור (מאה ז' לפנה"ס) עם הווסאלים שלו, ומכאן הם קובעים כי נוסח זה היה נפוץ בבריתות במזרח הקדום. כמו כן יכול להיות שפה מתחילים הניסיונות ההיסטוריוסופיים לתת הצדקה לגורלו העגום של עם ישראל בימי קדם, שגלה מארצו ומקדשו נחרב.

ובכל זאת אנו נשארים עם התהייה: האמנם זהו כל תוכנה של האמונה באלוהי ישראל: "הישאר נאמן לאלוהים פן יבולע לך!" הרי זוהי עבודת השם מתוך יראה ושלא לשמה. והנה בדברים ו' כתוב: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך ובכל מאודך" ורבי עקיבא אומר: "אפילו הוא נוטל נפשך." - עקיבא אומר זאת בזמן שהרומאים ממיתים אותו בעינויים. חכם אחר אומר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם." (אבות, פ"א, מ"ג).

ליבוביץ' בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" מגנה מאוד יחס אינסטרומנטלי כלפי הקב"ה. עבודת השם הראויה אינה כדי לקבל פרס. הוא מעלה על נס את התנהגותם של שני מאמינים גדולים: אברהם במבחן העקידה כאשר הוא אמור לוותר על בנו, ואיוב אשר נלקח ממנו כל רכושו ועולמו, ושניהם לא מוותרים על האמונה בה' למרות כל המכות שהמציאות מנחיתה עליהם.

ידועה העובדה כי במציאות של "השואה" של מחנות הריכוז וההשמדה, יהודים רבים הפסיקו להאמין בה', בעוד שאחרים דבקו באמונתם, והמשיכו לקיים מצוות בתנאים האיומים ההם. ניתן לשער שאותם שהפסיקו להאמין בה', הם אלו שהאמינו בו בנוסח של פרשת "בחוקותי". הם לא יכלו להבין בשום אופן מדוע אלוהים נותן לעולמו להתנהל כך, בניגוד לחוקי הצדק הבסיסיים. אלו שהמשיכו להאמין ולקיים את המצוות, עשו זאת (לא כולם), מכיוון שלא יכלו להפריד בין אידיאלים כמו טוב ויושר וכל שאר האידיאלים, לבין מושג האלוהים, ואת האידיאלים האלו לא רצו לעזוב.

בשבילי, כחילוני מובהק, מושג האלוהים הוא האידיאלים הנצחיים של האנושות. השוויון, הצדק, עשיית הטוב, החמלה וכו'. את האידיאלים הללו לא אעזוב גם אם המציאות תטפח על פני. הם בכלל לא תלויים במציאות, הם נצחיים, ואכן הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים.