פרשת "בוא" - על חשיבות הזכרון ההיסטורי-הקיבוצי

מאת: איתן קליש

פרשיות השבוע אינן מסונכרנות עם חגי ישראל משום מה. וכך יוצא שאנו נמצאים עכשיו בספר "ויקרא", שלפרשיותיו אין כל קשר עם חג הפסח. הפרשה שמספרת את סיפור יציאת מצרים היא פרשת "בוא" שבספר "שמות", לכן דווקא אותה יש טעם ללמוד השבוע (שבוע שבו לא לומדים פרשת שבוע אחרת). הפרשה הזו היא מעין "הגדה" מקראית, וכולה עוסקת בבניית זכרון היסטורי לאומי (למרות שאנו יודעים כי זהו מיתוס ולא היסטוריה אמיתית).

לדעתי, קהילה - ואפילו כל משפחה - צריכה להעביר את הזכרון ההסטורי המשפחתי מדור לדור, ודווקא בדורנו כשממשפחות רבות נגדעו ענפים שלמים. בנוסף, כל חברה צריכה להעביר את הזכרון ההיסטורי שלה מדור לדור. אם לא נעשה כך, נגדל אנשים רדודים והקשרים בתוך אותה חברה יחלשו. כמו שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל."

ואכן זה מה שעושים כל העמים שהשתחררו בזמן העתיק ובעת החדשה: "קיום טכסי זכרון חגיגיים לציון מאורעות היסטוריים הינו מנהג עתיק שעדיין קיים בקרב אומות מתחדשות. בעת החדשה, טקסי זכרון אלה הם אירועים ממלכתיים, ואילו בימי קדם צוינו בדרך-כלל כימי מועד או צום. במדינות החדשות והעצמאיות במזרח-התיכון ובמקומות אחרים נוספו ימי-שנה היסטוריים חדשים לזכר מהפכות ושחרורים..." (ברנרד לואיס "ההיסטוריה, זכרון, שיחזור, המצאה").

עמים המשתחררים משעבוד, חברות חדשות ותנועות חדשות, נזקקות ל"זכרון היסטורי-קיבוצי" חדש, כדבק המלכד את חבריהן, ומאפשר להם קיום לאורך זמן. תופעה זו ידועה למעצבי החינוך בארצנו ולכן "תולדות הציונות" תופסות כמעט ממחצית הזמן המוקדש לימודי ההיסטוריה בחטיבה העליונה.

מכל מקום, בפרשת "בוא" ניכר כי מחבר התנ"ך, ואולי אותם שעיצבו את התרבות היהודית הקדומה, היו מודעים מאוד לצורך בטיפוח "זכרון היסטורי-קיבוצי", כבר בהכנות לשיחרורו של העם. המכות עוד לא תמו, העם עוד לא יצא ממצרים, ובמקום להתכונן למסע הארוך, להתאמן למלחמה, העם מקבל הוראות ומצוות שונות לשימור זכרון יציאת מצרים. האמצעים לשימור הזכרון וליצירת זהות לאומית חדשה הם מגוונים:

1. "החודש הזה הוא לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה." - שינוי לוח השנה ולפעמים גם ספירת השנים, הם תופעה נפוצה במהפכות גדולות. למשל, כך קרה במהפיכה הצרפתית, שם שינו את כל שמות חודשי השנה, וכך קרה גם במהפיכת אוקטובר כאשר ברוסיה עברו מהלוח הגריגוריאני ללוח היוליאני.
2. בני ישראל מצווים לחוג את חג הפסח כל שנה, מעתה ועד עולם: "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם."
3. "שבעת ימים מצות תאכלו." - חכמים מסבירים את הצורך בפעולות, מעשים וטקסים מוחשיים לשימור הזכרון ההיסטורי (בני ישראל עזבו בחיפזון את מצרים ובצקם לא הספיק להחמיץ) בעיקרון "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כלומר העשייה מחנכת את האדם יותר מהחשיבה והלימוד.
4. המחוקק לא הזניח גם את הצד האינטלקטואלי והלימודי של הזכרון. בפרשה שלנו נזכרת שלוש פעמים המצווה להעביר לבנים את הידיעה ההיסטורית על מה שקרה במצרים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים." - הדגש כאן הוא על החובה של ההורים להעביר את המורשת ההיסטורית לבנים. על פרשה זו מבוסס הקטע של ארבעת הבנים בהגדה, השואלים על פשר מצוות סדר פסח.
5. "והיה לך לאות על-ידך ולזכרון בין עיניך." - כאן נמצא הבסיס ההלכתי למצוות הנחת תפילין (המכילים גם טקסטים הקשורים ליציאת מצרים).

בפני משה, שיצא ממצרים בראש עם של עבדים, ללא מסורת, ללא חיים לאומיים וחברתיים, עמדה משימה לא קלה - להפוך אותם במהלך הנדודים במדבר לעם במלוא מובן המילה. נראה בפרשיות הבאות כיצד הוא עושה זאת, ואם אפשר ללמוד ממנו משהו.