פרשות "צו" - האל ה"נומינוזי" או האל הראציונלי?

מאת: איתן קליש

חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.

אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות - הנומינוס - בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל, מודגשים עתה דווקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה"אני" האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.

תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לאל ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא, אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי. הוא שופע איומים בהריגה פשוטה כמשמעה:

"כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן, יֹאכְלֶנָּה--חָק-עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, מֵאִשֵּׁי יְהוָה; כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם, יִקְדָּשׁ." לצד הבטחת זכויותיהם של הכוהנים, אלוהים מזהיר כי כל אדם שאינו מהכהנים ונוגע בבשר הקרבן (המנחה במקרה זה) - יומת. "יקדש" פירושו כאן ובפרשיות הבאות - יומת ע"י אלוהים (ו, י).

"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַל בָּשָׂר, מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה, וְטֻמְאָתוֹ, עָלָיו--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי-תִגַּע בְּכָל-טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל-שֶׁקֶץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר-זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ז, כ) - הביטוי "ונכרתה הנפש מעמיה" פירושו שוב כי ה' יהרוג אותו.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב, וָעֵז--לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה, יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה; וְאָכֹל, לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ. וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ז, כ"ב)

וישנם גם איומים חמורים כלפי הכוהנים, הבאים ביחד עם מצוות לא מובנות:

"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים--עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, בַּיּוֹם הַזֶּה--צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא תָמוּתוּ." (ח, ל"ב)

היסוד הנומיסטי של האל מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון, ללא סיבה נראית לעין ונעסוק בכך בפרשה הבאה.