פרשת נוח - אלוהים הבורא מול אלוהים המחריב

(בראשית פרקים ו'-י"א)

מאת: איתן קליש

במאמר הקודם עמדנו על כך כי לאלוהים של התנ"ך, כבר מתחילת ספר בראשית, פנים שונות: מצד אחד הוא רוצה שהאדם יהיה בצלמו ובדמותו, מצד שני הוא מטיל עליו מגבלות החוסמות את הדרך בפניו להגשים את ייעודו.

בסיפור המבול, הנפרש בפנינו בבראשית פרקים ו'-ט', מתגלה שבר עמוק בדמותו של אלוהים: "השבר הבסיסי שבין בורא ומחריב" (מיילס ג', "אלוהים - ביוגרפיה", 54-58 על סיפור המבול).

גם לדעת צבי אדר ישנו שסע עמוק בדמותו של אלוהים, בין אלוהים של החסד השמור למאמינים בו, לבין אלוהים של מידת הדין, המעניש את הרשעים בכל חומרת הדין, אך אדר רואה בכך את מידת הצדק המאפיינת לדעתו את אלוהים (אדר צבי, האלוהים בתנ"ך, עמ' 66-67).

בסיפור המבול בולטת דו-הערכיות בדמותו של אלוהים. מצד אחד הוא מחריב את כל העולם ואת האנושות, מצד שני - בחלקו האחר של הסיפור - הוא עוזר לשקם את העולם ואת האנושות, למעשה בורא בריאה חדשה.

אני תוהה על מידת הצדק של אלוהים בפרשה זו. אמנם אלוהים שלנו יותר טוב מהאלים הבבליים בסיפור המבול המסופוטמי, שהחליטו להביא מבול על בני האדם משום שהללו עשו רעש גדול מדי שהפריע לאלים לישון (ראה שפרה הורן ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם), אבל אלוהים שלנו מעניש את האנושות - או שמא נאמר מתייאש מהאנושות - בגלל רשעתה:

בראשית פרק ו':

"וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם."

כאן כבר מתעוררת אצלי תהייה על מידת הצדק האלוהי: האם יכול להיות שכל יצר לב האדם רק רע באותו דור? האם אמהות לא גידלו את ילדיהן בתקופה זו? האם היה קיום לחברה אנושית כלשהי ללא שיתוף פעולה כלשהו בין האנשים? האם התינוקות והילדים היו רשעים עד כדי כך שיש להשמידם? ומה ההצדקה להשמיד את הבהמות ואת כל עולם החי - האם גם הם רשעים?

אפשר להתנחם בכך שדמות האלוהים משתנה לטובה בספר יונה שנכתב בימי בית שני. זוהי אותה סיטואציה כמעט, של אוכלוסיה חוטאת, אך כאן אלוהים מפעיל את מידת הרחמים, ופועל לתיקונה על ידי השפעה עליהם שיחזרו בתשובה.

מילס קובע כי אלוהים המתחרט על בריאתו והרוצה להשמידה - פועל מתוך "מצב רוח", מתוך "רגשותיו", ללא כל תכנון לעתיד. למעשה כוונות השיקום שלו מתעוררות רק לאחר שהריח מהזבח שעשה לכבודו נוח לאחר היציאה מהתיבה: "ה' לא תכנן מראש כל צעד שעשה במבול. כעסו, והאלימות שנבעה ממנו, הייתה התפרצות בין-אישית של מזג; הייתה זו תגובה זעופה בלא מודעות ברורה באשר למהותו המדוייקת של אותו רוע." (מיילס, 55)

אלוהים עצמו מערער על ההיגיון שבמעשה החרבת האנושות שלו, כאשר הוא אומר:

בראשית פרק ח':

"וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי."

הרי זה ניגוד גמור לסיבה שבגללה אלוהים בתחילת הסיפור החליט להחריב את האנושות: "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם."

בפעם אחרת נעסוק בחלקו השני של הסיפור, כאשר אלוהים מגלה את מידת הבורא שבו, את מידת החסד שבו.

בסוף פרק ח' שבבראשית חל שינוי מפתיע בדמות האל ובמחשבותיו. קשה לדעת מדוע ה' שינה את יחסו למבול, מדוע הוא "מחשב מסלול מחדש". האם בימי המבול הארוכים ולנוכח השמדת האנושות והעולם, אלוהים עשה חשבון נפש ורקם תוכנית שיקום לעתיד? אין רמז לכך בטקסט המקראי. מילס טוען כי הסיבה לשינוי שחל באל היא הקורבן שהוקרב לו: "את אלוהים צריך לפתות בעזרת ניחוח הזבח של נוח כדי שזעמו לא ישנה." (מילס, 55) - תימוכין לדעה זו אפשר למצוא בסיפור אתרח'סיס הבבלי, שם האלים מתחרטים על המבול רק לאחר תום האירוע הנורא ורק לאחר שאכלו מהזבח (ש. שפרה, י. קליין, עמ' 127). גם רצף הטקסט המקראי תומך בדעה זו, כאשר לאחר היציאה מהתיבה נוח מקריב קרבן ואז חל המהפך אצל אלוהים:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו."

כבר דובר על התמיהה העולה אצל הקורא - כיצד קורה שה' מחליט לא להחריב יותר את האנושות מאותה סיבה שבתחילת הפרשה החליט להחריב את העולם והאנושות? מכל מקום, אלוהים מתחיל בצעדים "בוני אמון" בינו לבין האנושות, ויוצר לראשונה ברית בינו לבין לבין נציגי האנושות - נוח ומשפחתו, ולמעשה עם כל האנושות. נראה כי את דבריו הוא אומר למשפחת נוח. מה הם מרכיבי הברית:

"וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ."

יש כאן שני סעיפים: בסעיף הראשון אלוהים מבטיח כי יותר לא יביא חורבן ואסונות קטסטרופליים. במאמר מוסגר נעיר כי ה' לא תמיד יעמוד בהבטחתו זו, וימשיך מדי פעם להשתמש בכוחו כמחריב. למשל, ראה את גורלה של העיר סדום, את "מכות מצרים", או את הנבואות על "יום ה'" אצל ישעיהו פרק ב', ונחום. גם חוסר עקביות ואי-עמידה בהבטחות היא תכונה אנושית (אמרנו כבר כי האדם יצר את אלוהים בצלמו?), אבל להבא זעמו של האל יופנה רק כנגד הרשעים, ומסתמן קו חשוב באופיו של האל: הוא רב חסד לאוהביו ומאמיניו, ומעניש בכל חומר הדין את הרשעים עושי הרע.

הסעיף השני בפתיחה של הברית גם הוא מאוד חשוב: אלוהים מבטיח כי מהיום ואילך העולם יתנהל לפי חוקיות קבועה, ולא לפי גחמות וניסים אלוהיים: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו." ליבוביץ אומר כי 'לאחר המבול של הקב"ה העולם משתנה וזוכה לשינויים והופך לעולם וטבע שיש בהם חוקיות ... מאז ועד היום שום דבר לא השתנה ביסודו וגם לא ישתנה עוד.' (ליבוביץ 27)

אלוהים כורת ברית עם נוח ומשפחתו, והיא היסוד למושג "בני נוח":

בראשית פרק ט':

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל."

אלוהים מחזיר לאנושות את הברכות שנתן לאדם ביום היבראו: את ברכת פרו ורבו, ואת השליטה על שאר היצורים בעולם.

לאחר מכן בא סעיף מאוד חשוב, אפשר לומר שזו תחילת חינוך האדם על ידי אלוהים:

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם."

יש לציין שחז"ל סברו - או המציאו מדרש האומר - שבאותה הזדמנות ה' נתן לאנושות את "ברית בני נוח", הכוללת שבעה סעיפים: "על שבע מצוות נצטוו בני נוח: על הדינין, ועל עבודת כוכבים [ועל ברכת השם], ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל הגזל, ועל אבר מן החי." (תוספתא, עבודה זרה, פרק ט') - וזה הבסיס לסובלנות כלפי הגויים.