פרשת "תולדות"

מדוע התנ"ך מציג את גדולי האומה כאנשים לא מוסריים?

מאת: איתן קליש

בפרשה זו מתחילה לראשונה ביוגרפיה שלמה ומסודרת של אחד מאבות האומה - יעקב. גישתו של המספר המקראי לביוגרפיה של מנהיגי האומה היא מעניינת, ושונה מגישת הביוגרפים המאוחרים יותר (למשל של מחבר דברי הימים). המספר המקראי עוסק בכל מיני מעשים וקלקלות שהללו עוללו בימי נעוריהם ונותן להם משקל מכריע בעיצוב גורלם. כך במקרה של יוסף, וכך במקרהו של יעקב, אשר פרשתנו עוסקת בימי נעוריו. כמו כן, המחבר המקראי אינו עושה כל ניסיון להציג את אבות האומה וגיבוריה כאנשים מושלמים ומוסריים. במרכז הפרשה שלנו השבוע עומד ריב האחים, יעקב ועשו, על הבכורה. על פי כל דין הבכורה שייכת לעשו. אך עשו הוא אדם תמים, ויעקב מצליח בשני מעשי מרמה מתוכננים היטב לגבור על אחיו.

לדעת פרידמן ("הרצחת וגם ירשת"), מחברי התנ"ך לא הסתייגו ממעשה מרמה מוצלח ומקטיפת פירותיו. הוא מצביע על כך שברוב מעשי המרמה בתנ"ך - הרמאי משיג את מטרתו. פרידמן מביא דוגמאות רבות לכך: מכירת שרה לפרעה בתואנה "אחותי היא" מניבה פירות כלכליים, התחפשות יעקב לעשו מזכה אותו בברכה הנכספת, ועוד.

למרות הדוגמאות הרבות שפרידמן מביא, קשה להסכים עם קביעה זו. גם אם בחיי היום-יום בתקופה המקראית הייתה הערצה מסויימת אל הרמאי המצליח, בתנ"ך רוב הרמאים נענשים קשות על מעלליהם, אם לא מייד, אז בטווח הארוך. אם לא היה זה כך, התנ"ך לא היה ספר מוסרי. הפרשה שלפנינו ממחישה את התזה הזו היטב.

פרשתנו עוסקת, כאמור, במאבק של יעקב ועשו על ירושת יצחק. במושג "ירושת יצחק" איננו מתכוונים לרכוש שיש לו, אלא לירושת "ברכת אברהם", על כל מרכיביה, שבסוף ניתנה ליעקב: "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם." (כ"ח, ג'-ד') - הברכה הזאת היא מטרתו של יעקב במאבקו הארוך עם עשו. לפי תפיסת המקרא, מי שיקבל את הברכה הזו, יהפוך לאבי "העם הנבחר", מזרעו יצא העם הנבחר, והוא יירש את הברית עם ה' ואת הזכויות על א"י. השני הופך לסתם "גוי", כמו ישמעאל אבי הערבים, או עשו אבי האדומים.

מצד אחד, יש כאן מטרה ראויה להיאבק עליה. מצד שני, הבעיה היא שיעקב נוקט בכל האמצעים הפסולים כדי להשיג את מטרתו. יעקב צריך להתמודד עם העובדה שעשו הוא הבכור, וגם הבן האהוב על אביו, ויש לו יותר זכויות וסיכויים לקבל את הברכה. יעקב בחר בדרך המרמה והביזוי של אביו כדי להשיג את הבכורה, אבל הוא היה יכול לעשות זאת בדרך אחרת. היו מקרים רבים שהאב היה מעביר את זכות הבכורה או המלוכה לאח אחר.

יש האומרים כי עשו לא היה ראוי לייעוד הנעלה ולקבלת הברכה, ונראה זאת בהמשך, אבל לא ברור אם יעקב היה ראוי יותר: "ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים". - עשו היה בצעירותו אדם פשוט, איש שדה, צייד, אך בבגרותו הוא הופך לסוג של מנהיג, עם 400 לוחמים תחת פיקודו. ומה היה יעקב? יש הסוברים כי הוא היה בטלן, כמעט טפיל, היושב כל הזמן בבית וחורש מזימות (מפרי עץ הדעת, פרשות השבוע בפעמת הזמן, 2002). בהמשך הסיפור יעקב מתגלה כאיש עבודה בעל תושיה, אך בזמן המדובר הוא כנראה בטלן. המחבר מצהיר שיצחק אוהב את עשו "כי ציד בפיו", כלומר כי הוא מביא לו מעדני בשר - אבל הקורא בסיפור לעומק, מבין שהיו יחסי כבוד וחיבה בין השניים (כך גם סברו חז"ל, למרות שלא אהבו את עשו בד"כ במדרשיהם). לעומת זאת, רבקה אוהבת את יעקב. הדברים כנראה ידועים וגלויים במשפחה הזאת, וברור שיש כאן רקע מספיק לתככים, מזימות ושערוריות.

יעקב, כבר בלידת אחיו התאום, ניסה לעכב את יציאת אחיו מן הבטן כראשון (כלומר כבכור): "וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב." (כ"ה, כ"ו)

השנים עוברות, ויום אחד חוזר עשו עייף וסחוט מן הצייד, ו"במקרה" הוא נתקל ביעקב הנמצא בעיצומה של הכנת נזיד טעים. עשו אומר לו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי," ויעקב, שכנראה תכנן את הסיטואציה הזו ("ויזד יעקב נזיד" - השימוש בשורש זו"ד תמיד מתקשר עם זדון במקרא. השימוש בשורש זה לצורכי בישול הוא יחידאי במקרא), אומר לו: "מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?"

העסקה נחתמת במקום, בשבועה, ועשו אוכל, שותה והולך משם, "ויבז עשו את הבכורה." - אפשר לומר שעשו מופיע כאן כאדם שאינו ראוי לבכורה. אך יעקב מופיע כנוכל חסר בושה, שעשה מעשה שאינו הגון, אף שאיננו בלתי חוקי. ישנם פרשנים שהבינו את הביטוי "ויבז את הבכורה" כאילו עשו לא לקח את ההסכם הזה ברצינות. ואכן בהתגוששות הבאה, סביב ברכת יצחק, אף אחד מהצדדים אינו מתייחס למכירת הבכורה.

הסיפור הבא על מאבק האחים על "ברכת יצחק" ידוע, ולא נחזור עליו. יעקב, בעזרת רבקה, הצליח לגנוב את ברכת הבכור שנועדה לעשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך." (כ"ז, ל"ה) - אומר יצחק בפלצות לעשו. צאו וראו כמה עבירות ביצע יעקב בדרך להשגת מטרתו: הוא לא כיבד את רצונו של אביו הזקן, הוא ניצל את עוורונו של אביו כדי לרמותו ולגנוב ממנו את ברכתו, הוא פגע קשות באחיו וגרם לקרע חמור במשפחה.

לכאורה יעקב יוצא כמנצח מהפרשה: אביו נותן לו את "ברכת אברהם" ורשות לצאת לארם נהריים. למעשה, העונשים לא אחרו לבוא: ברכת יצחק ליעקב ("ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך...") - לא התגשמה כלל. יעקב חי חיי פועל פשוט במשך עשרות שנים, ואיש לא עבד אותו או השתחווה לו. יעקב נאלץ לברוח מפני אחיו לארם נהריים ולגלות ממולדתו וממשפחתו למשך עשרות שנים. באותה תקופה, לעזוב את החמולה שלך היה עונש חמור. את אמו הוא לא יראה שוב, היא תמות בהיותו בגלות. הוא ממשיך לפחד מאחיו עשרות שנים, ובפגישתם המחודשת הוא משפיל את עצמו, ואחיו נמצא בעמדת הכח והשליטה.

לבן, דודו, מרמה אותו כאשר הוא מחליף את רחל בלאה בליל הנישואים, וכאשר יעקב זועק "למה רימיתני?" - לבן רומז לו בתשובתו על החטא שחטא כלפי אחיו, באומרו שבמקומותינו "לא ייעשה כן" לקדם את הצעיר לפני הבכור. ישנו מדרש יפה על כך:

'כל אותו לילה היה קורא לה [ללאה] "רחל" והיא עונה לו. בבוקר - והנה היא לאה. אמר לה: מה רמאית בת רמאי! ... אמרה לו: יש סופר שאין לו תלמידים? לא כך היה קורא לך אביך עשו ואתה עונה לו?' (בראשית רבה, ע')

יעקב שותק ומקבל על עצמו לעבוד עוד שבע שנים בעבור רחל. הוא חי אצל לבן חיים מלאי סבל, כפועל פשוט, כשלבן ובניו מנסים לרמות אותו בשכרו, והוא מנסה לרמותם בהכלאות מתוחכמות של הצאן. בנו הבכור, ראובן, ישכב עם אחת מנשותיו. אשתו האהובה, רחל, תמות עליו בצעירותה. בניו שלו מרמים אותו כאשר הם יוצאים למלחמת השמד על העיר שכם בלי רשותו. כלל לא מורגש שיש לו עמדת שלטון כלשהי על משפחתו ועל סביבתו. האחים מוכרים את יוסף בנו האהוב לעבדות. המרמה הינה מוטיב חוזר בחייו, והוא ימות בגלות מצרים לאחר חיי סבל ארוכים, רחוק מהארץ שהובטחה לו ולזרעו.

את הסיפורים הלא-מוסריים האלו על אבותינו ומנהיגינו שבאו אחריהם, נפגוש הרבה בתורה ובתנ"ך, ונשאלת השאלה, מדוע הרשו עורכי המקרא להכניס סיפורים א-מוסריים כאלו על מנהיגינו לתנ"ך? לדעתי, כאן בא לידי ביטוי ההומניזם של מחברי ספרי המקרא. עורכי המקרא רצו לחנך את העם לדרך מוסרית ודתית. הם חשבו שבדרך של "שבירת המיתוסים", שבירת ההילה של המנהיגים כאנשים מושלמים, ניתן לחנך את העם להיות מוסרי. הם סברו שטוב לעם לדעת האמת על מנהיגיו. יש להעריך אותם עורכים על כך, כי מגמה אמיצה זו ודאי הייתה לצנינים בעיני הממסד, אז ואח"כ, והיא אכן נבלמה כבר בתחילת ימי הבית השני.

בספר "דברי הימים" העלימו את כל הסיפורים המכוערים על דוד. לא תמצא שם את "סיפור בת-שבע" ואין את "משל כבשת הרש"! חז"ל שיצרו את ספרות המדרשים הרבנית אחרי המקרא (וגם פרשני ימי הביניים), נהגו אף הם לטהר את אבותינו מפשעיהם, בעזרת יצירת מדרשים על המקרא, ואפילו את פשעי דוד הגדולים הם מצאו דרך לטהר. כמובן שהיו גם מעט יוצאים מכלל זה, בתוך הספרות הרבנית הגדולה והמגוונת.