פרשת "תרומה"

מדוע צריך משכן?

מאת: איתן קליש

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." (שמות כ"ה)

בפרשיות הקודמות עסקנו בצורך של חברה מתגבשת בזיכרון היסטורי, באמונה ובחוקה. האם גם מקום או מקומות קדושים הם צורך חיוני לחברה? והאם מעמד כהנים בעל פריבילגיות הוא צורך של חברה מתגבשת? בשאלות אלו יעסוק הדיון הפעם.

בפרשה שלפנינו ה' מצווה על משה להקים לו משכן, מעין מקדש נייד. פרשנים מסורתיים בכל הדורות שאלו את עצמם האם ה' זקוק למקדש, האם העבודה ליישות המופשטת כאלוהים - צריכה כלים מוחשיים? האם אין די בתפילה פשוטה?

לבעיה זו כבר כותב התנ"ך היה מודע, וכאשר שלמה מקים את המקדש הוא מבטא רעיון זה:

"כי האמנם ישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי." (מלכים א', ח', כ"ז)

רוצה לומר: הרי כל השמיים והארץ הם משכנו של האל, וכיצד אפשר לחשוב שהוא ישכון בבית מסוים? הפתרון התיאולוגי הנרמז שם הוא כי המקדש נחוץ לאדם, למתפלל, שיהיה לו מקום שממנו הוא מכוון את ליבו לאלוהים. אך הבעיה התיאולוגית בעינה נשארת.

הבעיה הזו מחריפה כאשר אנו קוראים איזה משכן מפואר נדרשים בני ישראל להכין לעבודת האל. כולו מצופה זהב וכסף, עורות יקרים, בדים יקרים. אנו זוכרים שבפרשה קודמת - תפיסת ה' ועבודת האל היא צנועה מאוד, אישית (ללא תיווך של כהנים) ומתאימה לעם של עובדי אדמה:

"ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עימכם. לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך. בכל מקום אשר אזכיר [תזכיר - בחלק מהתרגומים] את שמי - אבוא אליך וברכתיך." (שמות, כ', י"ח-כ')

פרשת "משפטים", הבאה לפני פרשתנו, שאף היא מתארת עבודת ה' צנועה בשלושת הרגלים, ורוב רובה מוקדשת לחוקים סוציאליים - מסתיימת בחתימה מחודשת על הברית עם ה', ואז משה עולה לארבעים יום שבהם הוא וה' מקדישים את כל זמנם לתכנון המשכן.

כאן מצפה לנו הפתעה: פרקים ארוכים בהם מתואר המשכן על כל כליו, בפירוט רב, כאשר הפאר שבו הוא ייבנה עומד בניגוד גמור להוראות שניתנו לעם ישראל בפרשות הקודמות. בפרקים שבאים אחר כך ניתן לראות בדיוק איזה מעמד הוא הנהנה מהקמת המשכן - זהו מעמד הכהנים. באופן די מפתיע ובלתי מנומק, כל העבודה הפולחנית במשכן נמסרת לאהרון ובניו, לעולמים (פרקים כ"ז-כ"ח). רק להם יהיה מותר להקריב קורבנות, והם יקבלו "בונוס" חשוב: חלק מכל קורבן (כ"ט, כ"ח).

בעבר סברתי שיש הגיון בהקמת המשכן. כל חברה זקוקה למקומות מקודשים, בהם היא מבטאת את הערכים העליונים שלה. המונח "מקודש" הוא מאוד מורכב. מקום מקודש הוא מקום שבו מקיימים טקסים המשותפים לכל בני החברה, מקום שמבטא את האידיאלים של בני החברה, אולי מקום שבו מתנהגים באופן אחר, עם הגבלות נורמטיביות חמורות של המותר והאסור.

גם בקיבוצי יש מקומות מקודשים שמבטאים את הערכים העליונים של החברה. למשל - "חורשת הזכרון", שמבטאת את הקשר למשפחות החברים שניספו בשואה, ובהקשר רחב יותר לעם היהודי ולשואה, שפקדה אותו כאירוע מכונן בתודעה הלאומית שלנו. בשכנות לאותו מקום ישנה "פינת ההנצחה" לחללי מלחמות ישראל, ואף היא מעין מקום קדוש שמבטא את ההזדהות שלנו עם הקורבן שהוקרב על ידם למען קיום המדינה, ובאופן עקיף עם מדינת ישראל כערך עליון.

חדר האוכל והמועדון לחבר הם מקומות שאולי אינם קדושים במובן הקודם (ישנם קיבוצים שביטלו אותם), אבל הם "מקודשים" במובן של מבטאי ערכים חשובים בחברה הקיבוצית (וכך גם בניין הכנסת ובניין בית המשפט העליון במדינה).

אך מדוע היה צורך בהקמת משכן מפואר שכזה? הקמת המשכן המפואר הזה, עם כל הפריבילגיות שניתנו לכהנים, שנמשכו כל ימי המקדש של הבית הראשון והשני, מונעת על ידי אינטרסים צרים וחומרניים של שכבה צרה, שהיא זו שכתבה את המקרא, ומוטיב זה ימשיך ללוות אותנו בפרשיות הבאות.