פרשת "ויגש"

מאת: איתן קליש

חלק א' - איך פותרים דילמות ערכיות ורגשיות?

השבוע נהפוך את הסדר ונתחיל במבט חילוני הומניסטי על הפרשה (ההתרחשות ללא מעורבות אלוהים), ובהמשך נבחן את מעורבות האלוהים בהתרחשות. מטרתי בהיפוך הסדר היא להדגיש שאכן אפשר להסתכל על פרשה זו (וגם על אחרות) מנקודת מבט הומניסטית (האדם במרכז) וגם מנקודת מבט תאיסטית (אלוהים במרכז). לי ברור שכותבי המקרא רצו שנאחז את המקל משני קצותיו: אמנם אלוהים במרכז, הוא הבמאי, הוא כותב התסריט והעלילה, אך בלי בני האדם הוא אינו יכול להוציאה לפועל, ולהם שמור חופש הפעולה, בזכות חופש הבחירה שהוענק להם, ולכן גם הם משפיעים על העלילה, ומעשיהם כפופים לשיפוט מוסרי. לכן, גם אם בקטע הבא נשתכנע שמכירת יוסף הייתה מוכוונת על ידי אלוהים, אין זה משחרר את האחים מאחריות מוסרית למעשה הנפשע שביצעו.

אם בפרשה הקודמת ראינו את הזיקה של יוסף לאלוהים, את מודעותו ושמירת האמונה באלוהים למרות המצבים הקשים אליהם נקלע, הפעם ניצב יוסף בפני משימה אנושית קשה מאוד - עליו לסלוח לאחיו שביצעו פשע כל כך כבד כנגדו. העונש בחוק המקראי על חטיפת אדם הוא מוות: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ - מוֹת יוּמָת." (שמות כ"א ט"ז)

כשהאחים פוגשים את יוסף על אדמת מצרים, יוסף נמצא בשיא הצלחתו. הוא המנהל האדמיניסטרטיבי של כל הממלכה המצרית, נשוי לבתו של הכהן הגדול, נמצא בקשר אישי מצויין עם פרעה ומשמש בתור המשנה למלך. למרות כל זאת, הקרע עם אחיו ואביו כנראה הכביד עליו, לפי תגובתו על הופעת אחיו.

כבר פרשני ימי הביניים התפלאו מדוע יוסף, לאחר שעלה לגדולה - לא שלח אות חיים כלשהו למשפחתו, או לפחות ליעקב שאהב אותו כל כך. הרמב"ן מסביר זאת ברצונו של יוסף לממש את חלומותיו הראשונים בנערותו בכנען, עת כל המשפחה משתחווה בפניו, ולכן הוא רצה שהם יבואו אליו. אבל ההסבר האנושי הפשוט הוא שיוסף כעס מאוד על משפחתו ולא רצה קשר עימה.

כאשר האחים מופיעים במפתיע לפניו, ונכפה עליו העימות עם העבר הטראומטי - יוסף נקלע למאבק של רגשות סותרים. מצד אחד, הוא לא שוכח את אשר עשו לו אחיו. הוא מתמלא ברגשות נקם, ועתה יש לו גם היכולת להחזיר להם כגמולם, כשהוא מסווה את זהותו, והם לא הכירוהו. מצד שני הוא אהב את משפחתו, והוא כמה לפיוס וסליחה. כפי שמסתבר מהמשך הסיפור, חלומו הגדול היה שהמשפחה תתאחד, שיחיו ביחד, ושהקרע בינו לבין אחיו יאוחה.

הדילמה שבה מצוי יוסף היא לא רק רגשית אלא גם ערכית: מצד אחד קיים ביהדות ובכל חברה אנושית ערך שנקרא "מידת הדין" אשר אינו מכיר בסליחה ודורש מיצוי הדין עם החוטאים, ועל פיו האחים צריכים להיענש.

מצד שני קיים הערך שחז"ל, המעצבים הגדולים של היהדות, קראו לו "מידת הרחמים". חז"ל סברו שהקב"ה מנהל את עולמו תוך איזון בין שני יסודות אלו. על פי מידה זו, יוסף מצווה לסלוח לאחיו, ולדאוג למשפחתו שהגיעה למצוקה (וכך גם ניבאו לו חלומותיו מימי נעוריו - הוא יהיה לראש המשפחה).

איך יצא יוסף מהדילמות האלו? מדוע החליט פתאום להתוודע לאחיו? כידוע, יוסף מעביר תחילה את אחיו סידרה של השפלות והתעללויות, ורק לאחר נאומו הנרגש של יהודה, שהסביר לו שמאסר בנימין עלול להביא למות אביהם, התגלה לפני אחיו והתפייס עמם. כיצד ניתן להסביר את הסתירות שבהתנהגות יוסף?

להתעללויות שיוסף העביר בהן את אחיו לפני שהתוודע אליהם ישנם כמה פירושים. הרב אלדד יונה סבור שלא יתכן שאדם צדיק ונעלה כיוסף יפעל מתוך רצון לנקמה. הוא מביא את פרוש הרמב"ן, שסבר כי יוסף רצה שחלומותיו יתגשמו בדיוק לפי הסדר וכל הפרטים שנראו לו בחלומותיו בנעוריו.

פרשנים אחרים ראו בהן התעללות לשמה, נקמנות ותו לא. לי נראה כי הפירוש הנכון הוא שיוסף רצה לוודא שהאחים באמת ובתמים מצטערים ומתחרטים על מה שהם עוללו לו וליעקב. שהם השתנו, שעשו "תשובה". לכן העמידם במצבים שהזכירו את המצב של "מכירת יוסף". הוא מחדד את ההקבלה של הסיטואציות, כאשר הוא אוסר את בנימין ושולח את האחים לביתם. נאומו של יהודה, המוכן לשבת במאסר במקום בנימין, מבהיר ליוסף שאכן חל שינוי באחים, והם מתחרטים באמת על מה שקרה בנעוריהם. אנחנו, כקוראים כל-יודעים, כבר ידענו זאת לפניו, משיחות האחים: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת." - כאן בא לידי ביטוי הרעיון היהודי הגדול של "התשובה" אשר חז"ל פיתחו אותו: אם התשובה היא אמיתית - היא מכפרת על החטא!

הסבר אחר הוא של יהודה בנאומו הנרגש: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי."

הוא הבליט את הסבל הנורא שעבר על אביו ועל כל המשפחה, כתוצאה מהטראומה של היעלמות יוסף, והבליט את מה שעלול לקרות ליעקב אביהם אם גם בנימין ייעלם. כנותו ונכונות הקרבן של יהודה על מנת למנוע סבל מאביהם, הצליחו לפתוח את ליבו של יוסף. הוא התמלא רגשות חמלה על אביו, על בנימין ועל האחים, וסלח להם סליחה שלמה. הוא הבין לפתע שכל מה שקרה לו וכל מהלך המאורעות, עם כל הכאב והיסורים, היה מתוכנן על ידי האלוהים.

ומהו הלקח עבורנו? כולנו עומדים בחיינו בפני מצבים שבהם אנו צריכים לבחור בין "מידת הדין" ל"מידת הרחמים" - כהורים, כבעלי תפקידים וכחברים.

היהדות אומרת לנו: מצד אחד אין סליחה אוטומטית למי שפגע בנו, היא לא בעד "סליחה נוצרית", אך מצד שני, אם אנו רואים שהצד הפוגע מתחרט על מעשהו - יש לסלוח. הסליחה, פתיחת הלב וההקשבה לקולו של הלב - הם הדרך הראשית לצאת בשלום מדילמות רגשיות וערכיות כדוגמת סיפורנו.

חלק ב' - אלוהים בפרשת "ויגש"

הפרשה נפתחת בפרק מ"ד, בעיצומן של התעללויות יוסף באחיו. נכון שאפשר להצדיק אותן כחלק מניסיונו של יוסף לוודא שאחיו אכן חזרו בתשובה מחטאם הכבד כלפיו, כאשר כמעט הרגו אותו ולבסוף מכרו אותו לאורחת סוחרים שירדו מצריימה.

לענייננו חשוב לשים לב כי יוסף לא מזכיר את אלוהים כלל במהלך "טרטור" האחים. אבל כאשר הוא מתפייס עימם, אלוהים תופס מקום נכבד בנאומו. אנו זוכרים את החלומות שחלם יוסף בנעוריו:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוַֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר."

כזכור מפרשות קודמות, כתבתי כי חלומות - לפי תפיסת העולם העתיק - באים מאלוהים, ובעיקר חלומות בעלי אופי נבואי. אמנם אינני שותף לדעת הרמב"ן כי התנהגות יוסף כלפי האחים הייתה מכוונת להגשמה מדוקדקת של חלומותיו. אך אנו, ואין ספק שגם יוסף, מבחינים כי עתה, משהגיעו האחים למצרים, וקרוב לוודאי שיתיישבו שם (כפי שאכן קורה בהקדם) - מאורעות אלו הם הגשמה מלאה של חלומות יוסף, וכי יד אלוהים הייתה בדבר.

הכרה זו עולה בבירור מנאומו של יוסף לאחר ההתוודעות לאחיו:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, רְדָה אֵלַי, אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי - אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ, וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם."

יוסף מבטא בנאום זה את הכרתו כי כל המאורעות שקרו אותו בשנים מאז היה נער, קרו בהכוונת האלוהים: מכירתו לעבדות, עלייתו המופלאה למושל מצרים, הכבוד שהוא זוכה לו - כל אלו היו מתוך הכוונה האלוהית להציל את משפחתו.

יוסף אולי לא יודע זאת, אבל אנחנו יודעים כי בסיפור ישנה תוכנית אלוהית שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, הכוללת את ירידת משפחת האבות למצרים, והשתהות העם שם 400 שנה.

לסיכום, אם בקטע הקודם ראינו שאפשר להסביר את כל ההתרחשויות של פרשה זו ללא אלוהים, רק מתוך הכרעות אנושיות, בקטע זה נוכחנו שאלוהים הוא הגיבור הראשי, המושך בחוטים מאחורי הקלעים, גם בפרשה זו.