פרשת "ויקרא"

מהו קורבן?

מאת: איתן קליש

פרשת "ויקרא" פותחת את ספר "ויקרא", שהוא השלישי מבין ספרי התורה. כמו בפרשיות הקודמות, שעסקו בפרטי פרטים במשכן, גם לפרשה זו קשה לבן דורנו להתחבר, מאחר שהיא עוסקת בקורבנות שיש להקריב לה'. נושא זה משקף תרבות קדומה ואכזרית, אתוס קדום, וצורת עבודת אלוהים, שנדחתה על ידי הישראלים מאז חורבן בית שני, לאחר חורבן המקדש, ואת מקומה תפסו התפילות, המצוות ומעשי צדקה.

תרבות הקורבנות משקפת תפיסה אלילית של ה'. למרות שרבים יסבירו שלא ה' הוא זה שצריך את הבהמה המוקרבת, אלא המקריב מתקרב על ידי כך לאלוהים. אלוהים לא מצווה על קורבנות בספרי החומש הקודמים.

מלבד המקור האלילי של מנהג הקרבת הקורבנות, גלומה בו תפיסה תיאולוגית מאוד לא מוסרית. חלק חשוב בקורבנות הם קורבנות "חטאת", אשר כשמם כן הם. האדם מכפר על חטאו על ידי הריגתו של בעל חיים, וכך הוא משיג את סליחתו של אלוהים. כבר נביאי בית ראשון יצאו בהתרסה נגד התפיסה הזו:

"למה לי רוב זבחיכם, יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים ... ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה." (ישעיהו א' י"א-כ"ז)

להעמדה זו של מוסר מול קורבנות מצטרפים נביאים נוספים, כמו ירמיהו ומיכה.

למרבה הפלא ישנם לא מעט יהודים דתיים, בימינו ובארצנו, שמייחלים להחזרת עבודת הקורבנות, עם בניית בית המקדש מחדש, או עם בוא הגאולה, ואינם מבינים את העיוות הדתי-מוסרי הכרוך בעבודת אלוהים זו.

ידועה המחלוקת בין הרמב"ם (מורה נבוכים פמ"ו) ובין הרמב"ן על פרשתנו. לפי הרמב"ם הקורבנות הם תגובה לעבודת הקורבנות האלילית, מין אילוץ שנועד להרחיק את בני ישראל יוצאי מצרים מפולחנים אליליים. לדעתו, אותם בני ישראל שעזבו לא מכבר תרבות אלילית, לא יכלו לעמוד בדרישותיה של המדרגה הרוחנית הגבוהה שה' הועיד להם, וכתוצאה מהמדרגה הנמוכה בה היו - צריך היה להתחשב בצרכים הפולחניים הבסיסיים הנמוכים שלהם, וביניהם הצורך בפולחן הקורבן.

ההסבר של הרמב"ן, האמון על תורת המסתורין, הוא שהקורבן נועד לקרב בין ה"דוד" וה"רעיה" (הקב"ה ועם ישראל).

איך מושג הקורבן מדבר אלינו, היהודים החילונים?

מילון אבן שושן מגדיר את המשמעויות השונות של המושג 'קורבן'. אחת המשמעויות היא "ויתור מרצון על דבר מה יקר לטובת אחרים".

אתוס ההקרבה העצמית הוא רב משמעות בתרבות שלנו. המחבל המפגע, כמו גם מי שאיבד את חבריו בפיגוע, כולם מדברים במונחים של "קורבן".

אך גם אבותינו החלוצים, בני העלייה השניה והשלישית, הקריבו חיים בורגניים למען גאולת הארץ ואידיאלים סוציאליסטים-לאומיים. הם היו בני המעמד הבינוני, והם ויתרו על קריירה וחיים נוחים כדי לממש את החזון הציוני ואת החזון הסוציאליסטי, וכך כותבת אחת החלוצות:

"והיה לי זה במקום הבית החם אשר בגולה. התפנוקים, התרבות, המוסיקה והתיאטרון - כל אלה מאחוריי, אשכחם! בכבוד אשא את תואר הכבוד - פועלת. זרקתי מעליי את עגילי הזהב ואת הטבעות, הורדתי את הצמידים מעל ידי, את שמלות המשי הסתרתי על קרקעית המזוודה, את נעלי הלכה החלפתי בסוליות פשוטות, שמלת בד פשוטה לבושי..." (מתוך הספר "כאן על פני האדמה")

דור המייסדים של קיבוצי ויתר ברובו על לימודים גבוהים, על מקצוע, על גידול הילדים בבית, על רכוש פרטי, על זכות ההורשה, על מכונית פרטית ועוד ועוד, כדי לבנות את החברה האידיאלית ברוח ערכי השיתוף והשוויון. עם התמוטטות האמונה בערכים אלו, החל ערעור על הקורבן הזה. ותיקים רבים בתנועה הקיבוצית חווים אותו ערעור בכאב בנוסח "החלום ושברו".

בתוך האתוס הליברלי האינדיווידואליסטי המתפשט בימינו במערב, גלומה האפשרות של התנכרות טוטאלית לערך הזה של קורבן במובן של "ויתור על דברים יקרים לטובת אחרים", כי האידיאל השולט עתה הוא "מימוש עצמי". אנו רואים יותר ויותר אנשים המוותרים על זוגיות והבאת ילדים לעולם.

רבים חושבים: "מדוע שאוותר על חלומותיי ושאיפותיי הלגיטימיים למען מישהו אחר?" - לפעמים יש כאן דילמה אמיתית, אך אימוץ גישה כזו והליכה עד הסוף בכיוון זה איננו מוביל לגישה אנושית. לדוגמה, גישה כזו חותרת תחת אפשרות של חיי משפחה בריאים.

גישה בריאה יותר שמעתי מפי אם צעירה, שלא מזמן ילדה את התינוקת הראשונה שלה, שאמרה: "אני מרגישה שעליי להקריב הרבה דברים מאז שנולדה התינוקת שלי - טיולים, ריקודים, בילוי עם חברים - הכל נדחה לזמן לא ידוע. אבל אני עושה זאת מאהבה ומבחירה."

את הדילמה הזו היטיב לבטא הלל הזקן באומרו: "אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני?"

אני מבין את המימרה הזו כך: עליך לדאוג להתפתחותך הכלכלית והרוחנית, כי איש לא יעשה את העבודה הזו במקומך, אבל אם תחיה רק לעצמך ובשביל עצמך, תאבד את טעם החיים. כי חלק מטעם החיים הוא נתינה לזולת, בין שזו משפחתך הקרובה ובין שזאת הקהילה או החברה בה אתה חי.