פרשת השבוע באתר "חופש"
למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

וירא
בראשית י"ח - כ"ב
מאת דן מלר

פרופ' דן מלר היה רופא, פעיל במאבק נגד כפייה דתית, יו"ר עמותת 'חופש',
ממחברי הספר "ציידי הנפשות" וחבר מערכת "יהדות חופשית".

עקדת יצחק
רמברנדט ואן ריין, צייר הולנדי, 1606-1669

ארוכה היא פרשת "וירא", ועמוסה בנושאים שונים, כמו ביקורם של שלושת המלאכים באוהלם של שרה ואברהם, כשבין השאר מכין להם אברהם ארוחה שכוללת חלב ובשר גם יחד: "וייקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה". סוגיה מוסרית בפרשה זו היא התאנותם המינית של אנשי סדום לשלושת המלאכים, כשהגיעו לסדום והתארחו בביתו של לוט, בן אחיו של אברהם. בלילה באו אנשי סדום, "מנער ועד זקן, כל העם מקצה", ודרשו לבצע בשלושת האנשים מעשה, שבימינו נקרא "מעשה מגונה", ומאז קרוי גם "מעשה סדום": "ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם".

ג'ק מיילס בספרו "אלוהים: ביוגרפיה" [1] כותב: "הפועל 'ידע' בעברית הקלסית הוא לשון נקייה ליחסים מיניים ("והאדם ידע את חוה אשתו"); במקרה זה, בלי ספק, יחסים הומוסקסואליים". אירוע זה לא היה תקרית בודדת או מקומית, והנוהג לבעול גברים זרים שבאו להתארח בעיר, היה נהוג גם במקומות אחרים, גם בידי יהודים, כמו בני שבט בנימין למשל, כפי שהתרחש בפרשת פילגש בגבעה (שופטים י"ט/22): "והנה אנשי העיר אנשי בני בלייעל נסבו את הבית מתדפקים על הדלת ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמור: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו".

בשני המקרים מסרבים בעלי הבית המארחים - לוט והזקן מגבעה - לתת את אורחיהם הגברים טרף לתקיפה המינית בידי אזרחי עירם, ובצורה מפתיעה, כנראה על בסיס נוהג של אותם ימים - מציעים ביוזמתם, כתחליף, את בנותיהם הבתולות: "ויצא אליהם לוט ... ויאמר: אל נא אחיי תרעו. הינה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר" (בראשית י"ט/6-8). והזקן מגבעה אמר: "אל תעשו את הנבלה הזאת. הינה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת" (שופטים י"ט/23-24).

לפנינו הקבלה מלאה בין שני סיפורים, מתקופות שונות, כמעט באותן מילים ממש, כשבשני המקרים מעדיף אב לתת את בתו הבתולה טרף לאנשי בלייעל, ולא לפגוע באורחו, אותו כלל לא הכיר עד לאותו ערב. המוסר המקראי של אותם ימים ראה בהכנסת אורחים ערך נעלה, שעומד מעל הערך האנושי הבסיסי של שמירת שלמותה הגופנית והנפשית וכבודה של הבת, ואב העדיף פגיעה מינית בבתו הבתולה וחילול כבודה על פגיעה הומוסקסואלית באורח זר שנטה ללון באקראי בביתו.

חמורה לא פחות מבחינה מוסרית היא סוגיית גירושם האכזרי למדבר של הגר, אשת חיקו של אברהם, ובנו הבכור ישמעאל, כשפת לחם וחמת מים בלבד בידם, גירוש שנדון באריכות בפרשת "לך לך". כאן נתעכב על פרשה מוסרית אחרת, הנחשבת יותר מכל הפרשות, והיא עקדת יצחק.

אברהם ויצחק
אפרים משה ליליין: צייר יהודי, 1874-1925

לסוגיית העקדה היבטים שונים ורבים, אנושיים-מוסריים ופילוסופיים גם יחד. מבחינה אנושית - לפנינו התנהגות אכזרית של אב, שללא היסוס, או ערעור, מוכן לשחוט את בנו יחידו, לאחר שאת בנו ישמעאל שלח קודם לכן למות במדבר - רק משום שכוח עליון, אלוהים במקרה זה, ציווה עליו לעשות כן. בן של ידידי, כששמע מפי אביו ואימו, בהיותו בן חמש, את הסיפור המקראי הזה, התעורר בלילות באימה נוראה, ושאל בחרדה גלויה: אמא, אבא - האם גם אתם תשחטו אותי כקורבן לאלוהים אם הוא יצווה עליכם? ולא קל היה להרגיעו.

מורכב לא פחות מזה הוא ההיבט הפילוסופי: אלוהים מצווה על אברהם להקריב (לו) את בנו יצחק, ואברהם נענה לצו, אפילו בלא לזעוק, לבכות או להתחנן על נפש בנו. אברהם "אבינו" ממלא אחר כל הוראות האל: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק" - לקח; "ולך לך אל ארץ המוריה" - הלך; "והעלהו שם לעולה" - העלה; "וישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט את בנו" - לקח את המאכלת. ובכל התהליך הארוך הזה לא נשמעה מפיו ולו גם טרוניה אחת כלפי האל, שכך התאכזר אליו ואל בנו. פרופסור צבי אדר, שעמד בראש בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים, משווה דילמה זו לסיפורו של איוב [2]. גם איוב עבר תהליך דומה, אלא שאיוב לא קיבל את מר גורלו בשלווה. אברהם אומנם עדיין לא איבד דבר, ואיוב כבר שכל את כל משפחתו - אבל בעוד שאברהם שותק - איוב מתפרץ, אומר את אשר עם ליבו, גם מטיח נגד אלוהים דברים קשים מנשוא.

"העמדת האדם בניסיון כה קשה וכה נורא הוא מעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי," טוען פרופסור אדר. צו על הריגת בן, הריגת בנים והטלת ייסורים על לא עוול בכפם הם מעשים בלתי מוסריים, בין שאדם הוא המורה לעשות זאת, בין שאלוהים הוא המצווה: בין שבפועל - כמו במקרה איוב - ובין שכניסוי בלבד - כמו במקרה אברהם. מצד שני, מעשים בלתי מוסריים אלו "מוכיחים" (למי? לאדם? לאל?) את האמונה המוחלטת באלוהים, ובשני המקרים הללו האמונה העיוורת והמוחלטת עומדת במבחן. כלומר: כאשר אנו מקצינים את האמונה הדתית עד קצה גבול היכולת, אנו מגיעים למצב, בו נוצר ניגוד ערכים מוחלט בינה לבין המוסר, לפחות המוסר האנושי. אברהם ואיוב, איש איש על פי דרכו, בשתי הפעמים היחידות בתנ"ך בהן מנסה אלוהים את האדם הבודד, הפגינו אמונה בלתי מסויגת באלוהים. אלא שאמונה בלתי מסויגת זו מהווה סתירה למוסר, שכן באותה עת בה חגגה האמונה את ניצחונה, נרמס המוסר האנושי עד שפל.

עקדת יצחק
גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1832-1883

האם קיים צידוק מוסרי להרוג, במטרה להוכיח את שלמותה של האמונה? התשובה המקראית לשאלה זו היא: כן. התשובה של האדם הרציונלי, ודאי ההומני בתקופתנו היא: בהחלט לא! ואין זה סתם "לא", אלא שכאשר מדובר באקט מרושע, אכזרי ובלתי הוגן, התשובה היא "לא! זה בלתי מוסרי!"

הפרשן הדתי בן ימינו, המאמין באלוהים, איננו מסוגל להתמודד עם הביטוי הבלתי מוסרי הזה של התנהגות האלוהים, ובדרכים שונות הוא מתחמק מדיון בסוגיה זו. פרופסור ישעיהו ליבוביץ, המדען, החכם והמשכיל, איננו מעלה כלל את שאלת המוסר בפרשנותו לפרק זה. בספרו "הערות לפרשיות השבוע" [3] מקבל פרופסור ישעיהו ליבוביץ הדתי את מעשהו של אלוהים כדרישה שמלכתחילה אין לערער עליה, ומצביע על ההישג האלוהי-אברהמי, שנראה לו כדבר נפלא ומרומם: קבלת "מוראה של מלכות האל". "יראת אלוהים" היא המטרה, לגרסתו של ליבוביץ, ואלוהים אכן השיגה מידי האדם: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אחותו של ישעיהו, פרופסור נחמה ליבוביץ, אשה דתייה ממש כאחיה, בספרה "עיונים בפרשת השבוע" [4] כלל איננה מזכירה בפרשנותה את מעשה העקדה, כמו גם האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, שבכל שבעת עמודי פרשנות "וירא" ב"ליקוטי שיחות" [5] איננו מזכיר את העקדה אפילו פעם אחת.

אמות המידה המוסריות של ימינו הן אמות מידה של מוסר אנושי, ואין שום דמיון בינו לבין המוסר ההלכתי, שמלכתחילה מקבל שתי מערכות מוסר מנותקות זו מזו: המערכת האלוהית, שאין בן תמותה רשאי לשופטה ולבקרה, והמערכת האנושית הכפופה לה - אף היא ללא זכות שיפוט או ערעור מצד אלה האמורים לקבלה ולקיימה. זאת - על אף העובדה, שברבדים מסוימים של החברה קיימת גם היום זהות מלאה בין שתי המערכות, שהמכנה המשותף להן הוא ניתוק מוחלט של מערכת המוסר משיפוט אנושי-רציונלי. האדם המודרני, היהודי ההומניסטי, שהמוסר לגביו הוא מוסר אנושי בעל אופי אוניברסלי, איננו יכול לקבל את עקדת יצחק אלא מתוך ביקורת קשה, בלתי סלחנית ובלתי מתפשרת הן כלפי אברהם כאדם וכאב, הן כלפי האל ודרכו בניסיון בו הוא מעמיד את "עבדיו". יחד עם ביטויים אחרים של העדר מוסר במקרא, כמו הנכונות וההסכמה לפגוע בשלמות גופה ונפשה של בת בידי אביה, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשה זו, וחמור מזאת - של תביעות וציוויים אלוהיים שהם אנטי-מוסריים בעליל, מהווה "עקדת יצחק" אבן פינה לביקורת שכלתנית של טקסט, שאצל חלק מהציבור מתקבל כ"כתבי קודש" הניצבים מעל לכל ביקורת אנושית.

1. ג'ק מיילס: "אלוהים: ביוגרפיה", הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1997
2. פרופ' צבי אדר: "ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי", הוצאת צ'ריקובר, תל אביב, 1976
3. פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון, ירושלים, תשמ"ח
4. פרופ' נחמה ליבוביץ: "עיונים בפרשת השבוע", הוצאת המחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית העולמית, תשי"ח
5. מנחם מנדל שניאורסון: "ליקוטי שיחות", מכון לוי יצחק כפר חב"ד, תשל"ט