יהדות, אתאיזם ומגילת אסתר

מגילת אסתר מספרת את סיפור הצלתם של היהודים מהמן האגגי, בכיר שרי אחשוורוש, מלך פרס ומדי. המן זומם להשמיד את יהודי הממלכה בגלל אירוע חוזר שבו מרדכי - עובד יהודי בחצר המלך - מסרב לכרוע ולהשתחוות להמן בעוברו לפניו. אחשוורוש מוסר להמן את טבעת חותמו, דבר הגורר פרסום צו ברחבי הממלכה, שמנחה את הנתינים להתכונן לטבח היהודים בתוך אחד עשר חדשים. בחודש השלישי, עם זאת, סדרה של צירופי מקרים חריגים והיפוכי מזל אירוניים גורמים להמן ליפול קרבן למזימתו שלו עצמו. חג הפורים - כך מדווח הסופר - נוסד כזמן של משתה ושמחה ליהודים להנציח אירועים אלה: "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב"

המומחים חלוקים בדעתם בנוגע לאמינות ההיסטורית של הסיפור המופיע במגילת אסתר. יש הדוחים את כולו, אחרים מחשיבים אותו כסיפור שעבר ייפוי חריג אך עדיין משמר איזשהם יסודות של אמת, ויש גם הטוענים שהוא נאמן לחלוטין מבחינה היסטורית. חוקרים מאוחרים יותר גילו עניין במאפייני העלילה והסגנון הייחודיים של המגילה. כלים עלילתיים מתוחכמים כגון יצירת מתח, הגזמה, אירוניה והומור, מציבים את המגילה בליגה משלה כיצירה של ספרות תנכי"ת ומעוררים שאלות באשר להקשר עליו נסב חיבורה. סטיות משמעותיות של גירסת 'תרגום השבעים' מטקסט המסורה היו גם הן מוקד למחקר. האם הוספו דברים לתרגום היווני על מנת להפכו לדתי יותר, או שמא הוסרו חלקים מהגירסה העברית על מנת להפכה לדתית פחות? בשעה שממדים אלה של מגילת אסתר מסקרנים בפני עצמם, שאלה נוספת בלטה באופן מתמיד ובסדר גודל השקול לכל האחרות: מדוע לא מוזכר כלל אלוהים במגילת אסתר העברית? ואיך קרה שספר נטול אלוהים נבחר להיכלל באוסף הכתבים היהודי, במיוחד לאור העובדה שטקסטים אחרים ודתיים יותר בעליל הושמטו?

התשובה היהודית המסורתית לחידת היעדרו של אלוהים ממגילת אסתר היא שהוא לא נעדר כלל. לא רק שאינו נעדר, אלא שנוכחותו ניכרת בין השורות לאורך הסיפור כולו. ראשית, ישנם מקומות בטקסט בהם הסופר רומז - בבירור לכאורה - על מעורבתו של אלוהים בסיפור. מדוע יקרא מרדכי תיגר על המן אם לא מיתוך כיבוד האלוהים? למי עוד יכול מרדכי להתייחס אם לא לאלוהים כאשר הוא מבטיח לאסתר כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"? מה עוד יכולה היתה להיות מטרת הצום של אסתר ויהודי שושן אם לא תחינה לרחמי שמיים? שנית, צירופי המקרים המפוזרים לאורך הסיפור - לא משמעותיים במבט ראשון אך בעלי חשיבות מכרעת כאשר הסיפור מתגלה בשלמותו - בסיכום כולל אין זה סביר כלל לפטור אותם כמקריים. העובדה שהמלכה ושתי התריסה נגד המלך, ושלאסתר - היתומה היהודיה - הזדמן להימנות עקב כך למלכה במקומה - צירוף מקרים או השגחה עליונה? זה שאחשוורוש סובל מנדודי שינה ושומע שמרדכי הציל אותו מקשירת קשר, בדיוק כשאר המן בדרכו לבקש מהמלך שיתלו את מרדכי - צירוף מקרים או השגחה עליונה? זה שבספר שלא מזכיר את שם האלוהים, שמה של הגיבורה הראשית כה דומה למילה העברית "הסתר" - צירוף מקרים או השגחה עליונה?

הקורא הנאמן יכול להחליט עבור עצמו על היקף מעורבותו של אלוהים בקטעים אלה. עם זאת, גם אם נניח שמחבר מגילת אסתר אכן התכוון שהרמזים וצירופי המקרים ישמשו כסימנים למעורבותו של אלוהים בסיפור, מדוע הוא השתמש בדרך כה עקיפה לרמוז לכך? מה היתה יכולה להיות המוטיבציה שלו לדבר בלשון חידה ולהתאמץ במידה כה חריגה להסתיר את אלוהים, במקום לחלוק לו גלויות את הכבוד המגיע לו? בכל סיפור תנכ"י אחר - להוציא את שיר השירים ואולי את סיפורו של יוסף - אלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה, ואם לא הוא אזי השפעתו היא עדיין סיפור מסגרת ברור. כך זה בתורה עצמה, שם אלוהים נמצא בקשר ישיר עם הגיבורים הראשיים ולקורא יש גישה בלתי אמצעית לדבריו, בשעה שבספרי הנביאים והכתובים אלוהים הוא מופשט יותר ונוכחותו מתגלית לרוב רק באמצעות מעשיו והשפעתו. המצב במגילת אסתר הוא אף לא אחד מהם. קולו של אלוהים לא נשמע, וגם לא ניתן לוודא את רצונו או השפעתו. מדוע?

גישה חדשנית לשאלה זו מוצעת על ידי מייקל ו. פוקס (Michael V. Fox) בספרו 'אופי ואידיאולוגיה במגילת אסתר' (Character and Ideology in the Book of Esther). פוקס נוקט בעמדה לפיה מחבר מגילת אסתר מתגרה בקורא, מוביל ומפתה אותו בכיוון אחד, רק על מנת לשוב לאחור ולאכזבו שוב ושוב. הקורא - כך מציע פוקס - נאלץ לשקול עבור עצמו את שאלת נוכחותו של אלוהים בעולם. שזירתו של אלוהים בעלילה היתה יכולה להיות טבעית לחלוטין, ואכן יש מי ששוזרים בה את אלוהים מלכתחילה, כי כך הם נאלצים עקב אמונתם, אך בעשותם כך הם מאבדים את המסר הראשי של המחבר. תפקיד הרמזים, צירופי המקרים והיפוכי המזל הוא לגרות אותנו להתמודד עם השאלה: האם אלוהים איתנו או שלא? בהחדרת הספק העדינה הזאת מצויה הגאונות של מגילת אסתר.

אם מייקל ו. פוקס צודק בתובנה זו, הרי שבדרך זו או אחרת, במכוון או בחוסר תשומת לב של העורך, חיבור שמתחת לפני השטח הוא אודות אגנוסטיות, מצא את דרכו אל תוך אוסף הכתבים היהודי בזמן כלשהו מוקדם באלף הראשון כאשר נחתם התנ"ך סופית. הסבר אחד להכללת המגילה הוא שייתכן שבזמן שנחתמו ה'כתובים', הפכה כבר המגילה לטקסט שבאמצעותו חגגו את חג הפורים, והחכמים פשוט נתנו את חותמתם למנהג שכבר קויים בהרחבה בקרב היהודים. שיקול מעשי שכזה ולא דתי עמד אולי גם מאחרי הכללתו של טקסט אחר מאד לא שמרני וחסר אלוהים: שיר השירים - ספר שהכינוי 'שירה ארוטית' הוא תיאור הולם לחלקים ממנו, אך קדושתו הונמקה בדיעבד כהיותו משל ליחסים האינטימיים בין אלוהים לישראל. אפשרות חליפית להכללתה של מגילת אסתר באוסף היא שהחכמים לקחו במידה כה רבה את היותו של אלוהים בסיפור כדבר מובן מאליו, עד כי חסרונו של אלוהים ברמת הטקסט לא היתה כלל סוגייה. המאמינים, אחרי הכל, בטוחים כי אלוהים פועל מאחרי הקלעים גם בתקופות של מלחמה ומצוקה, קל וחומר הוא שם בזמנים של נצחון ושמחה. לבסוף, אפשרות שלישית, גם אם ללא ספק סבירה פחות, היא שהחכמים או פלג מתוכם היו מודעים להד הכופרני של המגילה, ומתוך הזדהות איתו או סובלנות אליו, בחרו למקמו באוסף.

בסיכומו של דבר, חשוב פחות מה היה הרקע להכללתה של מגילת אסתר בתנ"ך. בהינתן מציאות היותה שם, מה שחשוב הוא ציון העובדה שהתנ"ך הוא יצירה ספרותית הרבה יותר פלורליסטית ממה שטוען המוניטין שלו. העובדה שספר שמעלה תהיות בדבר תפקידו של אלוהים בהיסטוריה - פוטנציאלית אפילו בדבר קיומו - העובדה שספר כזה הוא חלק בלתי נפרד ממורשת היהודים, חותרת תחת המוסכמה שהאסכולה האורתודוקסית היא השומרת הבלעדית של האמונה, ושזרמים מחדשים וספקניים פועלים בהכרח מחוץ לגבולות היהדות התקינה. המפה הטופוגרפית של היהדות כפי שמשתקפת על ידי הספר אינה של מישור אחיד, אלא היא עמוסה בקוי גובה ושיפועים, מדרונות גליים ותבניות קרקע מוסטות. למעשה, בגיוון ובכושר הסתגלות אלה נעוץ הסוד של השרידות והחיוניות היהודית לאורך מאות שנים כה רבות וקשות, והן שהופכות את החיים בקהיליה היהודית המודרנית לדינמיים ומרתקים.

מאז תקופת המשנה שימשה המילה 'אפיקורוס' כתיוג מזלזל אשר הוצמד ליהודים שקראו אתגר על הממסד הרבני או טיפחו סגנון חיים שמצוי במחלוקת עם נורמות דתיות שכיחות. עם זאת, הציונות - התנועה לתחייה לאומית יהודית - הונהגה במידה רבה על ידי 'אפיקורסים', עם חיים וייצמן שהרחיק לכת עד הצהירו "אין בית כנסת ביהדות". במאה ה-17, הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה הוחרם על ידי הרבנים עקב ספקנותו הדתית. כיום, היהדות החילונית מתגאה בתרומתה באמצעותו לפילוסופיה המערבית ולתקופת ההשכלה. בשנת 2005, בנאומו בטקס 'מצעד החיים' באושוויץ, הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו הזכיר אתאיזם לצד סרטן, איידס, אלימות, פשע, טרור והפצצה האטומית, כאחד מהאויבים הראשונים במעלה של האנושות. משאל שנערך עם זאת ב-2006 חשף כי כמעט שליש מיהודי ישראל אינם מאמינים באלוהים בהגדרתו המקובלת. השבר התקשורתי בחברה הישראלית העכשווית בין הממסד הרבני הרשמי מחד, לבין יהודים חילוניים בעלי מחויבות אמתית למורשתם מאידך, לובש לעתים תכופות צורה של ריקוד זוגי בו שני הצדדים פונים זה לזה ומדי פעם מצטלבים מסלוליהם, אך לעתים רחוקות הם משלבים זרועות באמצע. אין זה ברור כלל באיזה צד של המגרש היה ממקם את עצמו הסופר של מגילת אסתר, לו היה נדרש לבחור זאת כיום. כפי הנראה הוא היה נמנע מלהחליט כלל ומעדיף לענות בתשובות דו-משמעיות.

לא זאת בלבד שנעשה רבות כדי לגרום ליהודים חילוניים לחוש מנוכרים משרשיהם. גויים המזדהים עם האומה היהודית, החפצים לאמץ את ההיסטוריה היהודית והערכים היהודיים כשלהם, ולהצטרף רשמית לעם היהודי כגיורים, ניצבים בפני דרישות מצד הרבנות, שחלקן בקונפליקט עם הקידמה והחדשנות. כאשר רות המואביה אומרת לנעמי "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי" וגו', אין אלה הרכיבים הבדידים של הבטחתה שחשובים, כי אם המסר המקיף יותר של נאמנות ושותפות גורל העולה ממנה. זה צריך להיות קנה המידה העיקרי כאשר שוקלים את מקרהו של גיור אפשרי, ולא רמת ההקפדה ההילכתית או האמונה באלוהים של האדם הנדון. האמונה בישו כבן האלוהים, או במוחמד כ'חותם הנביאים' אינה עולה בקנה אחד עם היהדות, גם בצורותיה החילוניות ביותר, אבל העדר אמונה באלוהים אינו כזה. יהדות ואגנוסטיות אינן עמדות נוגדות, ואתאיזם יהודי אינו ביטוי המכיל צירוף ניגודים. אם ספר התנ"ך משקף גוונים שנמצאים בין הקטבים של אמונה וכפירה, אזי כך צריך לנהוג גם עם הספר. גם לנקודת השקפה שההיסטוריה נהגה לבזות, כאתאיזם, יש מעמד לגיטימי בחווייה היהודית הציבורית, היות שיש לה מקום באוסף הכתבים שלנו.

* אמיר אפסאי מלמד שפות בירושלים.