עבד נרצע
דבורה דור
קיבוץ הזורע
"עבד
נרצע" הוא, כידוע, ביטוי גנאי, בו אנחנו מגנים אדם המוותר על זכויותיו. יתר על
כן אנחנו בזים לו כשהוא מתרפס בפני בעליו באומרו: "אהבתי את אדוני" - המלים
שהתורה מביאה בשמו של העבד המוותר על הזכות שהתורה מעניקה לו. הביטוי "אהבתי את
אדוני", הפך לניב המאפיין את המתחנף הנקלה שבאנשים, ואני מבקשת לטהר את שמו של
אותו עבד, ואף להסביר את הביטוי "אהבתי את אדוני".
בתורה
כתוב (במלים שלי) כי איש הקונה עבד עברי רשאי להעבידו שש שנים בלבד, ואילו בשנה השביעית
ישלח אותו לחופשי (שמות כא 2). הומאני מאוד! אמנם מדובר רק ביחס לעבד עברי, אך בכל
זאת גם זה הישג.
אבל
- העבד רשאי לעזוב עם כל משפחתו אך ורק אם היה בעל משפחה בשעה שנקנה. ואילו אם הגיע
"בגפו" (לבדו) - רווק - והאדון הוא אשר השיא אותו, והעבד הקים שם משפחה,
על כך כתוב בתורה: "האישה וילדיה תהיה לאדוניה" (שם, פסוק 3), בעוד אשר העבד
ייצא בגפו: "אם בגפו יבוא בגפו יצא" (שם). כלומר: העבד הוליד לאדוניו עבדים
צעירים חינם. אף השאיר שם את אשתו. למי...?
והיה
אם יוותר העבד על החופש מרוב אהבתו למשפחתו, ויאמר: "אהבתי את אדוני, את אשתי
ואת בני לא אצא לחופשי" (שם 5), או-אז, כך כתוב, יגיש האדון את העבד "אל
האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה" (שם, 6) ורצע... את אוזנו במרצע. כך יסמן
האדון את עבדו כפי שהרועה מסמן את הכבשים, אשר על כן ייקרא העבד: "עבד נרצע".
עבד
זה יעבוד את האדון "לעולם", כל זאת מפני שאהב את אשתו ואת ילדיו וביקש לחיות
אתם. ייתכן והעבד הקדים בדבריו את "אהבתי את אדוני" לאהבתו את אשתו ובניו
מתוך חנפנות, אולי מתוך נימוס. כלום יודעים אנחנו מה היו היחסים בין האדון לעבד? אבל
כשמבטאים כיום בבוז את הניב "אהבתי את אדוני", עושים עוול אינטלקטואלי, היות
שמילים אלו הן רק תחילת המשפט, כשבהמשכו נאמר :"את אשתי ואת בני" (שם, 5).
והרי אהבה זאת היא סיבת ויתורו על החופש, ולא אהבתו את האדון.
אנא,
בטובכם, נטהר את העבד מן הגינוי שבמילה "נרצע" ונביט בעיניים גלויות באי-אלה
מצוות "הומאניות" שבתורה.
יוני 2005