הזהות היהודית, פרק חמישי:
הצו המוסרי והמיצווה הדתית.

פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.

אמונות ודתות קמו וצמחו בחברה האנושית בכל זמן ובכל מקום בו חיו בני אדם. המונותיאיזם (האמונה באל אחד), שהביס את הדתות הפוליתיאיסטיות (המאמינות באלילים רבים), פנים רבות לו. ההבדלים בין הדתות המונותיאיסטיות השונות שאל אחד לכולן, אינם נובעים רק מהשוני שבקבלת נביאו של האל (משה, ישו, מוחמד), ולא רק בפולחנות הדתיים שציווה האל, אלא גם ממהות האמונה.

הדאלאי למה, מנהיגו הגולה של העם הטיבטי הבודהיסטי, הגדיר היטב את ההבדל בין דתות המזרח הרחוק - הבודהיזם, השינטו, ואחרות - לבין שלוש הדתות המונותיאסטיות הגדולות, המוגדרות על ידו "פונדמנטליסטיות". בראיון טלוויזיוני עם לארי קינג בסי.אן.אן, שנערך ב-23.4.1997, אמר הדאלאי למה, שהדתות הפונדמנטליסטיות - היהדות, הנצרות והאיסלאם - מאמינות בבורא העולם, בראשיתה ובתחילתה של הבריאה. לעומתן, דתות המזרח הרחוק אינן מאמינות שישנה ראשית, ולכן גם אין אחרית. מבחינתן קיימת מציאות נבראת, אבל לא אל הוא שבראה. בודהה, הישות הקדושה לאמונה הבודהיסטית הוא נביא, לא אל.

לא את האל עובדים הבודהיסטים אלא את האמונה. בני האדם ולא ישות על-אנושית, הם המכתיבים את חייהם עלי אדמות, ולכן חובתם האישית לנהוג באורח מוסרי אינה נובעת מציווי אלוהי, אלא היא ציווי אנושי. הצו המוסרי שעליו מדבר המנהיג הבודהיסטי הוא הסליחה והחינוך.

הגישה הדתית ביהדות המתייחסת לאדם ככלי שרת, כאמצעי להגשמת רצון האלוהות, היא גישה בלתי מוסרית בעליל. כמוה כראיית חיי האדם בעולם הזה כפרוזדור שלפני הטרקלין, או כ"גשר צר מאד". גישה זו איננה רק שטר ללא כיסוי. היא גם לא אנושית.

יאנוש קורצ'ק 1878 - 1942 רופא ומחנך יהודי-חילוני, שטיפל ביתומים יהודיים בתקופת מלחמת העולם ה-2. כשנשלחו חניכיו הקטנים להשמדה במחנה מאיידאנק, הצטרף אליהם מרצונו, על אף שהנאצים הבהירו לו שהוא איננו כלול ב"משלוח". הוא העדיף לתמוך בילדיו-לא-ילדיו ולא להפקירם בשעתם הקשה ביותר ואף למות עימהם: מופת להתנהגות אנושית של אדם ומחנך. הפסל בתמונה הוא מצבת הזיכרון שהוקמה ליאנוש קורצ'ק ויתומיו בבית הקברות היהודי בורשה.

קאנט, מגדולי הפילוסופים שידעה התרבות האנושית מעולם, מטעים בגישתו לאתיקה האנושית את הציווי: לעולם אל תנהג בשום אדם כבאמצעי, אלא כבתכלית בלבד: "עשה פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך, הן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית, ולעולם לא אמצעי". האין זה ציווי מוסרי מן המעלה העליונה? התוכל להשוות אליו את מרביתן של תרי"ג המיצוות - בעיקר הפולחניות שבהן, ולהוסיף ולטעון, כי קיומן הוא העושה את האדם מוסרי יותר?

ראשיתו של הבלבול הקיים בהבנת המושג "מוסר" הוא במקורו של מונח זה: "מוסר" במקרא הוא מונח שנגזר מן השורש י.ס.ר, ומשמעותו הקרובה ביותר למקרא היא הוראת תלמידים. כך, למשל, נאמר על דינו של בן סורר ומורה (ממרה את פי הוריו): "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" (דברים כ"א, 18). "יסרו" פירושו: היכו". וכן: "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח', 5). מערכת ערכים הבנוייה על "מוסר" במובנו זה, רחוקה מרחק רב מן המובן שאנו משווים למוסר בימינו. המטיף החרדי המשתמש במושג זה לצרכיו בונה על עולם אסוציאציות עכשווי של המאזין, וכך הוא נהנה משני העולמות: גם מדבר בשם מוסר תקופתנו, שכולו בנוי על מערכת ערכים אנושית (הומניסטית), ולפיכך נוצרה ע"י האדם למען האדם, וגם בא בשם "המשפט העברי" הקדום, שאינו מכיר את זכויות האדם כפי שהתפתחו בחברה האנושית במאות השנים האחרונות, כיוון שהוא בנוי על מערכת ערכים שניתנה, כביכול, בידי אלוהים.

ראשית דרכו של המטיף החרדי היא להפקיע את נכסי המוסר מרשותם של כל אלה שאינם נמנים עם כיתתו, בין אם הם בני דתות אחרות, בין שהם יהודים חילונים, קונסרבטיבים, רפורמים, מסורתיים, אתאיסטים או סתם "כופרים". משניכס את המוסר לעצמו, ינסה לשכנע אותך כי רק קיום המיצוות (בדרך שהדת היהודית-אורתודוקסית מכתיבה) מכשיר את האדם להיות מוסרי יותר.

"קיים מיצווה אחת, לפחות", אומר המטיף, בתור התחלה. "קראי רק כמה פרקי תהלים עימי", שמענו מפי מטיפה חרדית נלעגת בטלוויזיה. "הנח תפילין ולו רק פעם אחת בשבוע" נשמעת הבקשה, לכאורה תחינה, בעתיד גם הוראה ופקודה, מפי מטיף זה או אחר, והכל בשם האל, הכל "לשם שמים". תרי"ג מיצוות קבעה האמונה היהודית הדתית-אורתודוקסית למאמיניה ושמירתן "מבטיחה" הכל: צדק ואושר, מוסר וחיי עולם הבא, גאולה, משיח ובניית המקדש. ודוק: אף אחת ממשאלות פתיחה אלה איננה מתייחסת למוסר, אלא לפולחן בלבד!

המטיף היהודי החרדי מציג את מרכולתו, הכוללת תרי"ג מיצוות, כדרך חיים, ומנסה לשכנע אותך שבזכות שמירתן תזכה אתה, המצטרף הפוטנציאלי החדש, ביתרונות הרוחניים והמוסריים, כביכול. ואילו מי שאינם מקיימים מיצוות אלה נכללים באחת מקטגוריות הטומאה, ובכך הם ממיטים סכנות איומות על ראש כולנו.

תרי"ג מצוות

נפשפש נא בציציותיהן של אותן תרי"ג (613) מיצוות "מוסריות ורוחניות", כביכול, כפי שהובאו בספר לוח לחיילי צה"ל. ראשונה מופיעה מיצוות "פריה ורבייה", אחריה - "מצוות מילה", שלישית - "לא לאכול גיד הנשה", רביעית - "מצוות קידוש החודש ועיבור השנה", חמישית - "מצוות שחיטת הפסח", שישית - "מצוות אכילת בשר הפסח", שביעית - "מצוות לא לאכול הפסח נא ומבושל", שמינית - "לא להותיר מבשר הפסח", תשיעית - "מצוות השבתת החמץ", ועשירית - "מצוות אכילת מצה".

לפניך עשר מצוות ראשונות מן התרי"ג וכולן ענייני פולחן דתי, בלא מצווה מוסרית אנושית אחת! היכן הרוחניות? איפה הערך האנושי המוסרי, הנעלה, שכה מטיפים לנו בשמו? אולי זו רק התחלה צולעת? אולי עם המיצווה האחת עשרה או השתיים עשרה לא תיכזב תוחלתי?

כולך תמיהה אתה ממשיך ומונה בתקווה לגילויים רוחניים: מצווה אחת-עשרה - "לא ימצא חמץ ברשותנו בפסח", מצווה עשרים - "לא יראה לנו חמץ בפסח", מצווה עשרים ושלוש - "מצוות עריפת פטר חמור אם לא רצה לפדותו". המצווה המוסרית הראשונה היא המצווה השלושים ושלוש - "מצוות כבוד אב ואם". אלא שפוסקי הלכות מסויימים בני זמננו מתכחשים לה ומסייגים אותה, כאמור, בסייגים המביאים לביטול המצווה כשמדובר בכבוד אב ואם שאינם דתיים...

שלושים ושלוש מצוות ורק מצווה מוסרית אנושית, אחת! הפלא ופלא! אבל אתה אינך מתייאש. אתה מוסיף לקרוא ולבדוק, אולי יתר חמש מאות ושמונים המצוות הן המוסר בהתגלמותו? והרי גם בעשרת הדברות רק הראשונות הן אלה שבין האדם למקום, והרוב המכריע בכל זאת עוסק ביחסו של האדם לזולתו, תאמר לעצמך! וכך אתה קורא "מצוות לא לבנות אבני מזבח גזית", "מצוות הקטרת קטורת", "מצוות קורבן מנוחה", "מצוות מליחת הקורבן", "מצוות לא לגלח שיער הנרתיק", "מצוות לא להקיף פאת הראש", "מצוות לא ייכנס בעל מום בהיכל", "מצוות לא נשחט בעל מום לשם קורבן", "מצוות ישיבה בסוכה", "מצוות ברכת כוהנים בכל יום", "מצוות ציצית", "מצוות פרה אדומה", "מצוות להקריב בכל הקורבנות בבית הבחירה", "מצוות לא ליטע אשרה", "מצוות לא יכנס טמא להר הבית", "מצוות לא לאכול מעשר שני באנינות", ועוד כיוצא באלה.

רק לאחר שעברת על כל תרי"ג מצוות, אתה מגיע לסיכום מוזר משהו: מתוך 613 מצוות, 468‏ (76%) הן מצוות פולחניות, שאינן קשורות למוסר האנושי, ורק 145‏ (24%) עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו. "מוסריות", לכאורה. על רובן מצווה כל חברה אנושית ולא רק החברה היהודית, כגון: מצוות כיבוד אם ואב, מצוות איסור עדות שקר, האיסור לגלות ערוות אשת איש, לעשוק, לגזול, וכיו"ב.

ועוד: אחדות מתוך 468 המצוות הפולחניות הן אנטי-מוסריות בעליל: מצווה 62, למשל, היא "מצוות לא להחיות מכשפה"; מצווה 425 היא "מצוות החרמת שבעת עממין", קרי: השמדתם! וזו שאחריה - "מצוות לא לחוס ולרחם על עובד אלילים"; מצווה 437: "לאבד עבודה זרה ומשמשיה"; מצווה 464: "לשרוף עיר הנידחת ולהרוג אנשיה"; מצווה 528: "לא להחיות נשמה משבעה עממין"; מצווה 604: "למחות זרע העמלקי מן העולם".

תחיית המתים

אריה איסר, פרופסור לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מספר (הארץ 26.8.1997) על שיחתו עם קרובי משפחתו שהתחרדו, החיים כיום בברוקלין. איסר שאל את בני שיחו שתי שאלות בסוגיית החיים לאחר בוא המשיח: האחת - כיצד יימצא מקום בעולמנו ליהודים שיקומו בתחיית המתים. השניה - מה יעלה בגורלם של העממים שנגזרה עליהם כליה. "על כך עונה לי הזוג של 'בעלי התשובה', שמאחר שמדובר ב'גלגול נשמות', הרי מספר היהודים שיקומו לתחייה לא יהיה כה רב, וכי לא צריך להשמיד את הגויים, מאחר שהם ייהפכו למשרתים של בני העם היהודי". כלומר, לא נימוק מוסרי בפיהם, אלא נימוק מעשי לחלוטין...

צא וחשוב, האם זו היא, אמנם, ה"רוחניות" הנשגבה, לה מייחלים כל מחפשי הדרך ושוחרי הזהות היהודית האוטנטית? האם זה הפירוש שראוי לתת ליהדות?

פרק שישי: מצוות וערכים.

בחזרה לתוכן העניינים