הזהות היהודית, פרק תשיעי:
אפילוג - תרבות, אמנות וזהות יהודית.

פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.

תרבות היא מכלול היצירה האנושית בכל תחום הקשור בחשיבה ובהפעלת המוח, בכל התחומים שמעבר לגשמיות ולסיפוק הצרכים הגופניים הבסיסיים. האמנות, כחלק מן התרבות, עוסקת בכל התחומים הקשורים ברגש ובחשיבה ובשילוב המופלא בין השניים. האמנות, לפי הרברט ריד, היא האמצעי, בו מנסה האדם לתפוס, להבין ולפרש את העולם בחושיו: בעיניו, באוזניו, בידיו, ומעבר לכל - ברגשותיו - במוחו ובלבו.

ויתור על האמנות כתחום בחיי הרוח כמוהו כויתור על כל אלה - על החושים, הרגשות, המוח והדמיון האנושי. השופט בדימוס חיים כהן מנסה להסביר את מקורות האיסור בדת היהודית על האמנות לסוגיה. לכאורה, מנקודת ראות דתית-פולחנית אפשר להבין זאת, אך האם בראייה רחבה תוכל גם היום לדבר על רוחניות בלא כל אלה?

אמנות היא מכלול הדרכים והאמצעים בהם רואה האמן את העולם והכלים שבעזרתם הוא ממחיש ומנציח את השקפתו על העולם. "אין האמן אלא האדם החדור יכולת ותשוקה להפוך את תפיסתו החזותית לצורה ממשית", כותב הרברט ריד. "החלק הראשון בפעולתו הוא הראייה, והשני הוא ההבעה, אולם במציאות אין דרך להפריד בין שני תהליכים אלה: האמן מביע את אשר הוא רואה, והוא רואה את אשר הוא מביע". כל דרך ביטוי אמנותי של ראיית העולם היא לגיטימית, בין שהביטוי מוכר, מקובל או ידוע מן העבר, בין שהוא חדשני עד כדי ערפול ואי-הבנה. לא אמן אחד נדחה או הושמץ על ידי החברה בתקופתו ורק כעבור זמן, לעתים דור, או יותר, התגלתה אמנותו וזכתה להכרה ולהוקרה.

הדחף הראשוני ליצירה, לדעתו של ארנהיים, נבע, מן הסתם, מן הסקרנות, או מן ההנאה שבשקיעת האדם בעצמו. ואולם, בעיקרו של דבר, היצירה משתלטת ותובעת את תביעותיה בתהליך שניתן לכנותו "היטהרות אוטומטית", וזהו, כנראה הפירוש האמיתי ל"סובלימציה". זו, לענייננו, אינה אלא השתנות הצרכים האגוצנטריים לדרישותיה של סיטואציית החיים. וזהו אחד האספקטים המוסריים והחינוכיים החשובים ביותר של עצם העיסוק באמנות.

מלומד ההודי דגול בשם קומארסוואמי, שארנהיים מתייחס אליו במאמרו, טוען, כי "אמנות היא חיקוי של טבע הדברים, לא של מראיהם". מבחינה זו, מוסיף ארנהיים ואומר, רוב סיגנונות האמנות - כל אחד בדרכו - מנסות להביאני לחוש את התבניות הבסיסיות של כוחות שהם אפייניים למתרחש בתוך כל אחד ואחת מאתנו ומחוצה לנו. אמנות מופשטת, מבחינה זו, דומה לכל יתר האמנויות בכך, שגם היא, אמנות תקופתנו, מביעה משפטים על המציאות, ובמשפטים אלה מצויים משמעותה והצדקתה.

"הצורך ליצור", מסביר המלחין היהודי-אמריקני אהרון קופלנד, "הוא ביטוי עצמי; הצורך הבסיסי להבהיר את הרגשות העמוקים ביותר ביחס לחיים. אך מדוע אין המלאכה נשלמת לעולם? מדוע חייבים להתחיל הכל מחדש? הסיבה לצורך הכפייתי לשוב וליצור כל הזמן מחדש נעוצה, כפי שנראה לי, בכך שכל יצירה נוספת מביאה אלמנט של גילוי עצמי. עלי ליצור כדי להכיר את עצמי, ולפי שהכרה עצמית היא חיפוש בלתי נגמר, מספקת כל יצירה חדשה רק תשובה חלקית לשאלה 'מי אני?' ומעלה את הצורך להמשיך הלאה אל תשובות חלקיות נוספות ושונות". האמנות היא אם כן - ממש כמו הפילוסופיה או חלקה ההגותי של הדת - מסע אישי וקולקטיבי לחיפוש הזהות.

ככל שהתחום האמנותי מוחשי יותר, כן מקובל הוא ופופולרי יותר, וככל שהוא נעשה מופשט ומורכב, קטן מספרם של המבינים והאוהבים אותו. המוסיקה, בעיקר הקלאסית - המופשטת שבאמנויות - מובנת להמונים פחות מן האחרות. המוסיקה הפולקלוריסטית והמוסיקה הקצבית והשירית מקובלות יותר בציבור בשל פשטות קליטותן וחושניותן, כלומר בשל קרבתן היתרה לחושים.

המילה, הקו, הצליל והקצב הם ביטוי רוחני ליצירתיות - לאותו דחף בלתי רציונלי, לאו בר-שליטה, בלתי נדלה ובלתי נלאה של האדם, שמאז היותו אדם חושב לא חדל לשנות מן הקיים, לחדש, לצעוד קדימה בחפשו את העתיד, ובתורו אחר הרוחניות כסם-חיים להווייתו. יש בכך משום ניגוד מובהק לתפיסה הדתית היהודית, שמסיבות היסטוריות אוסרת על העיסוק באמנות כעשייה לעצמה, מוצאת פסול בתחומים רבים של האמנות במקרה הטוב, ורואה באחרים כפירה בעיקר. בעל הראש הפתוח, גם אם הוא מאמין באלוהים - מכיר ויודע, ברמה זו או אחרת, את ערכה וחשיבותה של האמנות לחיי הרוח והנפש של האדם.

ציורים של מרק שאגאל (1887-1985), צייר ואמן יהודי יליד רוסיה, חי בצרפת ובארה"ב. יצירותיו מוצגות, בין השאר, מוזיאון הלובר בפריז ובמשכן הכנסת בירושלים.

(הציורים המובאים כאן, באדיבות האתר www.nymuseum.com)

המלחמה הניטשת בין מיעוט יהודי חרדי לבין רוב יהודי-חופשי בישראל ובתפוצות כבר מזמן איננה מלחמת תרבות. זוהי מלחמה בין תרבות לבין אנטי-תרבות, כשזו האחרונה מנסה, במלחמת מאסף ובאמצעים כוחניים-תוקפניים, להשתלט על התרבות היהודית, ולנכסה לעצמה. המאבקים שידע העולם בין הקידמה, ההשכלה, הרציונליות והידע הרחב מזה, לבין בורות, נחשלות, פונדמנטליזם וקנאות מזה, הוכיחו כי התרבות האנושית מתקדמת, בסופו של דבר, אל עולם רציונלי יותר.

ואולם, נחוץ יותר מדור אחד כדי לצעוד אל הקידמה. מהפכות חברתיות מהירות מדי, נדונו לכישלון. התפוררותו המהירה של הקומוניזם והתמוטטותן של המדינות שחיו על פיו, בהן גם אימפריה גדולה, היא אחת הראיות לכך. לענייננו, אם היהדות מזוהה עם דת, ודת בלבד, ואם הדת היהודית השלטת בעם היהודי בימינו היא הדת האורתודוקסית, המתיישרת לפי הקו החרדי, ואם הקו החרדי מנסה לשלוט בחברה היהודית כולה באמצעי כפייה של סחטנות פוליטית או של חקיקה דמויית דמוקרטיה, כמו חוק ההמרה, המבקש למעשה להוציא את היהדות הקונסרווטיבית והרפורמית אל מחוץ לעם היהודי, אין פלא שרוב אנשי הרוח היהודיים בדורנו, ואנשים בעלי השקפת עולם פלורליסטית, הומניסטית, רציונלית ודמוקרטית - נקעה נפשם מכל זיקה לדת היהודית ולעתים גם מארון הספרים היהודי כולו, וחבל! עושר רב בתחומי החשיבה האנושית, המוסר והספרות טמון בין הגווילים הישנים הללו, וניסיון לוותר על אלה, כמוהו כניסיון לגדל עץ מנותק משורשיו.

עם זאת ראוי לזכור, שיהדות ריבונית אינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם יהדות רבנית, אם להשתמש במונחיו של ארי אלון, ושמקורות אלה תפקידם לשמש מקור השראה לתרבותנו ולא מקור סמכות, במונחיו של פרופ' יהודה באואר. היהדות החרדית היא שצריכה לחזור בתשובה ולבוא חשבון נוקב עם עצמה על דרכיה ועל יעדיה, שאלמלא כן יבואו ההיסטוריה היהודית, העם היהודי והעתיד היהודי חשבון נוקב עימה, על דרכה ועל יעדיה.

במאמרו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", שהוקרא בכינוס עליית הנוער בשנת 1940, אמר ברל כצנלסון: "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם-הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגדולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת-גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טוב לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת מנפש אשר מום אין בה, והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה".

המימסד החרדי מצליח בעיקר בשל העדר מודעות בקרב יחידים בחברה לכך, שנעשית בהם מניפולציה, בשלה אינם משנים את דעתם ואורחות-חייהם מבחירתם החופשית, אלא משום שננקטות במסגרתה דרכי עורמה מתוכננות, שיטתיות וציניות; הן למטרות כוחניות-שתלטניות של בעליהן, הן על מנת להגשים תכנית-על, המכוונת להפוך את מדינת ישראל החופשית, הציונית, הדמוקרטית והפלורליסטית, למדינת הלכה, שתחזיר את העם היהודי אלפי שנים אחורנית במנהרת הזמן. היטיב להגדיר זאת יוסף (טומי) לפיד במאמר קצר בשם "משהו מצחיק", שנדפס כתגובה ל"ערב מלא ההומור והאטרקציה" שביקש לארגן ברמת-גן מטיף ידוע להתחרדות (מעריב 28.7.97): "אין כמעט יום שציידי הנשמות החשוכים אינם משמיעים את קולם, אינם פורשים את רשתם, אינם משליכים את חכתם. רק כאשר קורה משהו כל כך מזוויע, כמו פירסומה של מודעה זו, מתעורר הציבור החילוני כדי למחות נגד מלאכת החתרנות של פונדמנטליזם פנאטי, המאיים על תרבות החיים שלנו".

מבוך פוליטי, וחוסר הבנה מצד מנהיגים רבים של הציבור החופשי לפער שקיים בין המושג "יהדות" לכוחות פוליטיים דתיים, שחלקם - דרכם מהיהדות רחוקה כרחוק מזרח ממערב. בגלל חוסר הבנה, העדר מודעות ולחצים פוליטיים מוזרמים מיליוני שקלים לקופותיהן של מערכות התיחרוד ומאפשרים את קיומן ושגשוגן, בניגוד משווע לצרכיה ולטובתה של המדינה ושל מרבית אוכלוסיה.

הזהות היהודית והאנושית של האדם היהודי אינה מותנית בשמירה על פולחנות ארכאיים, באמונות תפלות או בבדלנות מתנשאת. מונחים על ידי הגישה שהמאחד את בני האדם רב על המפריד ביניהם, חושפים בפניך מחברי הספר "ציידי הנפשות - תשובה ל'תשובה'" מעט משולי היריעה הרחבה של תרומת עמים אחרים לתרבות האנושית, עמים בעלי אמונות שונות ורחוקות מן היהדות ואף מן התפיסה המונותיאיסטית. בהם רבים גם האפיקורסים הגמורים, חסרי אמונה דתית כלשהי. הרוחניות שאתה מבקש אינה כרוכה בבריחה מן "המודרנה" והסתגרות מפניה. ודאי לא לצורך שמירה כפייתית של מנהגי-פולחן עתיקי יומין שאבד עליהם הכלח. נהפוך הוא. הוויתור על חיים יצרניים ויצירתיים עומד בסתירה גמורה לרוח האדם ולטבעו. דרך החיים המזומנת למסתפחים אל "כת התשובה" היא פאסיווית ומתבטאת בוויתור על הזכות לחשיבה עצמית, על הזכות וחובת הביקורת ועל יכולת ההחלטה העצמית - וזאת בכל צעד בחייהם, ולא רק בעצם ההצטרפות לכת. שלושת אלה מאפשרים לאדם לשמור על "ראש פתוח" ועל צלם האדם שבו, בלא שתיפגע זהותו היהודית והאנושית, ובעיקר בלא שיחוש מבוכה על אי-ידיעה כביכול, ברגשי נחיתות בשל היותו "יהודי פגום", לכאורה, או באשמה אישית כלשהי החלה עליו, כאילו בגללו ירדו על העם היהודי כל הצרות והפורענויות מאז ומעולם.

"זהות יהודית" זו שהצגנו בפניך כאן מיועדת לעזור לך לזקוף את קומתך כאדם וכיהודי חילוני, או מסורתי, ואפילו דתי, להתגאות בערכיך האנושיים ולהאמין שיש בידך להשפיע באופן אישי על חייך ועל גורלך כיחיד וכפרט ולא רק כחוליה בשרשרת, כעבד לרצונו של כוח עליון, כביכול, ולגחמות של שלוחיו-מטעם-עצמם-עלי-אדמות.

בחזרה לתוכן העניינים