בעקבות הצעתו של ח"כ פריצקי משינוי, לאפשר שידורי טלוויזיה וכבלים ביום כיפור, שומעים הרבה תגובות בנוסח דומה - "מה, אתם החילונים לא יכולים אפילו יום אחד בשנה לכבד את המסורת שלכם, או לפחות את אחיכם הדתיים ?"
המפתיע הוא שאת הקריאה הזו שומעים לא רק מדתיים, אלא אף מחלק מהחילונים - חלקם כאלו שגם השנה יעבירו את היום מול הוידיאו או ה-DVD.
בעיני התופעה הזו מעניינת, ומסמלת בדיוק את הדרך בה משתלטת הכפייה הדתית על כל תחומי החיים.

מאז קום המדינה, ואף לפני כן, מוותר הציבור החילוני, בכל שנה ביום הכיפורים, על מרבית מנהגי הנופש והפנאי שלו. המדינה הופכת אז, מרצון, כמעט ל"מדינת הלכה". מנוע לא נשמע. גחלים לא מוצתות. הרדיו והטלויזיה הממלכתיים שותקים.
כל מכריי מתייחסים ליום הזה, כיום מבוזבז שצריך להעביר איכשהו, מבלי להרעיש. בלי להרגיז איזה שכן מסורתי. לראות איזה סרט עלוב שנשאר בחנות, לסדר את הניירת הביתית, לטייל ברגל מרחק של כמה רחובות כדי להעביר קצת את הזמן...
כן. בשעתיים הראשונות מאוד נהנים מהשקט. אבל בצהרים כבר אי אפשר להדחיק יותר - עוד יום אבוד. לא נורא. עוד כמה שעות נגמר.

האם אי פעם נשמעה מלה אחת של הכרת תודה על הויתור הזה ? להיפך.
משנכבשה רשות הרבים, מתוך הסכמה שבשתיקה, התפנתה הדרך לחזק את האחיזה גם ברשות היחיד. בשנה שעברה, למי שלא זוכר, עלתה הדרישה להימנע לחלוטין משידורים בערוצי הכבלים ביום הכיפורים. כלומר, במקום להעביר מסר של "תודה על שאתם נמנעים מנסיעה ביוה"כ, וגם אנחנו נתחשב בכם בכך שלא ניכנס לרשות היחיד שלכם, ונאפשר לכם להעביר את היום, בביתכם, בדרך שתבחרו", מועבר מסר של "היום הזה, ממילא שלנו. עכשיו בואו ונראה מה עוד נוכל להשיג."

לאור האמור לעיל, אני תומך בהצעתו של חה"כ פריצקי, ואף מבקש להוסיף עליה. יש להבהיר לתומכים בכפיה הדתית, כי לא תהיה התחשבות מצדנו החילונים ברשות הרבים, אם לא תהיה התחשבות מצדם, לפחות ברשות היחיד.

ולכן הגיע הזמן לומר "אם אין טלוויזיה, ניסע לים", ואולי אף לעשות כך.