"הישמרו לכם מאלים, היזהרו מכוהני הדת ומחוזי עתידות, המתיימרים לדעת את הנפלא מבינתם. רחקו מהעושים היום את הרע למען הטוב מחר, כי המעשים הפסולים בהווה ממילא מכתימים את הטוב המיוחל. במיוחד היזהרו מאותו האל, שפניו קורנות אור עז ויקר כל כך, עד כי הוא נדרש להסתר פנים ממאמיניו. הישענו על שכלכם, למרות מגבלותיו, כי לריבונותכם על חייכם, לעצמאותכם המחשבתית, לסיכוייכם לצמצם את הבורות אין משענת מוצקה ממנו"

צבי ינאי, מתוך לידידי הקטנים ילידי 18 בינואר 2000

שוב ושוב אנחנו מקבלים מכתבים מאנשים, המגדירים עצמם "חילוני מאמין באלוהים", ולמרות שהנושא עלה באתר בעבר, חשוב לחזור ולדון בו. הנה, למשל, מכתב שקבלנו מגולש לא מוכר:

שלום וברכה. שמי עידו. קראתי את רוב המאמרים שכתבתם. על כולם שאלות לי לרוב. אני אדם חילוני, אבל מאמין באלוקים.

יש אנשים שהגדרת זהותם ברורה להם, ויש שלא. בין אלו שזהותם אינה ברורה, יש כאלו שיודעים אבל חוששים "מה יגידו אחרים", ויש שבאמת טרם החליטו מהם ומהי השקפת עולמם. יש חשיבות גדולה לנושא זה, בייחוד בישראל של ימינו, בה הגדרת ההשתייכות והזהות הקולקטיבית טרם גובשה, והנושא "מיהו יהודי" מהווה, לא אחת, בעיה קיומית לבני-אדם, כאן והיום.

מה יכולה להיות, אפוא, הסיבה לכך, שמאמין באלוהים יגדיר עצמו חילוני, או - מה יכולה להיות הסיבה לכך, שאדם חילוני יאמר על עצמו שהוא מאמין באלוהים? האם יש כאן "בריחה" ממציאות? חשש להתמודד עם סוגיה סבוכה? בעייה פסיכולוגית? דיסוננס קוגניטיבי? או הסבר אפשרי אחר?

הפנינו שאלה זו למספר אנשים. את התשובות שקבלנו הננו מציגים כאן, ולאחריהן התכתבות עם דני א', המגדיר עצמו "חילוני מאמין", ומכתב מאורן, המרחיק לכת ומעלה הגדרה נוספת: "דת חילונית". את הדיון מסיימת צופיה.

כמה מחשבות של ניצן:

להערכתי יש יותר מתשובה אחת לנושא, אבל התשובה הדומיננטית היא זו שאנשים מפרידים בין שתי "דרגות" של אמונה דתית. בדרגה הראשונה - קיומו של איזשהו "כוח עליון" כללי שברא/יצר דברים. בדרגה השנייה - קיומו של "אלוהי ישראל" או "אלוהים היהודי" על כל מצוותיו והלכותיו.

הדרגה הראשונה מוסברת באמצעות התפעלות טבעית של אדם מסביבתו (משל השעון הידוע). למוחנו קל לשייך כוח-עליון ליצירת דברים, אשר קשה לנו ליצור בקלות בעצמנו. ברגע שמשהו מורכב מדי לתפיסתנו, "נוח" לנו לשייך ליצירתו "אלוהים", אשר ממילא אי אפשר (בהגדרה) להפריך את קיומו.

הדרגה השנייה מוקנית בחינוך, ומשתמשת בהנחת קיומם של "מתווכחים" ("שליחים"), בין אם אנושיים (משה, ישו, מוחמד) ובין אם טקסטואליים (התורה, הברית החדשה, הקוראן), כדי לגשר על הפער שבין אלוהי הדרגה הראשונה לבין כל הפולקלור היום-יומי הכרוך בקיום מצוות הדת. השליח מקורב "לאלוהים" מחד גיסא, אך גלוי וברור לאדם הפשוט מאידך. אם הוא אומר שצריך לעשות משהו, אז מצד אחד ברור מה צריך לעשות, ומהצד האחר אלו בעצם דברי "אלוהים".

לדעתי, חלק גדול מאלה שאומרים "אני חילוני, אבל מאמין באלוהים" מאמצים את הדרגה הראשונה, אבל לא בהכרח את השנייה. לפחות לא במלואה.

עודד:

אפשרות אחת בהתייחסות לגישה זו היא, שהדתי רואה לעצמו חובה אלוהית לקיים את המצוות, ואילו החילוני לא. במקרה כזה חילוני יכול להאמין באלוהים, אבל לא להאמין שיש לו חובה אלוהית לקיים את המצוות.

אפשרות שנייה היא - שאותו חילוני המאמין באלוהים רואה עצמו כשייך לציבור מסויים, שהוא הציבור החילוני, עם זאת, כפרט בתוך אותו ציבור, הוא מאמין בקיומו של אל. במקרה כזה יכול מאד להיות, שהוא גם מקיים את התיאור הקודם, כלומר: אינו מאמין במקורן האלוהי של המצוות.

שירה:

לדעתי השימוש שאדם עושה בהגדרה "אני חילוני המאמין באלוהים" הוא ביטוי לרמייה עצמית, ובריחה למסלול חשיבה קל, פשוט ונוח. האמונה בכוחות-עליונים היא נחלתם של רבים, ובמסגרת זו כלולים לא רק אלוהים, אלא גם מיסטיקה המיוחסת לכוחות אחרים, ברורים יותר ("חתול שחור", "חאמסה") או ברורים פחות (רוחות, נשיקת מזוזות, כוח חיזוי בקפה שחור, בקלפי טארות ועוד). ל"אלוהים" יש יתרון בכך, שהוא נחשב על ידי מרבית המאמינים לחזק שבכל יתר הכוחות-העליונים. אדם שאיננו מאמין בשום כוח-עליון, גם לא באלוהים, ויש בו הכוח וההעזה לומר לעצמו ולאחרים את דעתו, יש בו הכוח להגדיר עצמו חילוני (אתיאיסט, אגנוסט, פנתיאיסט). אדם שאיננו מאמין בכוחות חיצוניים, אבל אין בו (עדיין, או החלטית) הכוח להודות בכך, גם לא לעצמו, ימצא נתיב-מילוט פסיכולוגי-נפשי בהגדרת הפרווה "אני חילוני מאמין". כאותו מתלבט מה משקה יזמין אצל המלצר, ובהתחבטותו יבקש חצי קפה וחצי תה, שלמעשה אינו לא קפה ולא תה.

עידו, שאת הצהרתו קראנו בראש הדף, חשף עצמו, מבלי משים, כמאמין חרדי ברור ומוחלט, שכן, כך הוא מגדיר עצמו: אני אדם חילוני, אבל מאמין באלוקים. לא על אלוהים הוא מדבר, אלא על אלוקים. כאן ישנה חריגה מעבר למונח הלשוני "אלוהים". בשימוש במונח "אלוקים" קיים גם ביטוי לפחד וליראה - הפחד הקמאי מהאל ככוח-עליון ממשי, לכאורה. שעידו, חלילה, לא ייענש, ולא תרד מכת-ברק משמיים להורגו בשל השימוש בשם המקודש "אלוהים"...

דני א' כותב:

שמי דני, חילוני מאמין ומשכיל. בראשית הדברים אומר, שאני חילוני השומר מצוות יהודיות בסיסיות (מאז ומעולם), מאמין באלוהים אך שומר על ביקורתיות, ספקנות ואורח חיים חופשי, תוך כדי פתיחות למסורות ולתורות תרבותיות שונות.

דני ל' משיב לדני א':

שלום לך דני. גם שמי דני, ואני חבר בצוות אתר חופש. קראתי את מכתבך ואת דעותיך, ולא ברור לי איך ניתן להיות בו-זמנית "חילוני מאמין". אם אתה מאמין באלוהים ושומר על מצוות שלפי אמונתך מקורן באותו "אלוהים", אינך חילוני אלא דתי. דת משמעה אמונה באל ובמערכת של "חוקים" או "מצוות" מטעמו. או שיש לך אמונה כזו, או שאין לך.

ייתכן, כמובן, שאמונתך הדתית שונה במעט, או בהרבה, מן האמונה שיש לרוב ה"דתיים" בארץ, ושאורח חייך והשקפותיך קרובים הרבה יותר לאלו של חילוני, מאשר לאלו של מאמיני הדתות הממוסדות - אבל היא עדיין אמונה דתית, ולא חילונית.

מדובר בהבדלים בינינו בשימוש בטרמינולוגיה. אנחנו משתמשים במונח "חילוני" לתאר אדם נטול אמונה דתית, ואתה משתמש בו במובן רחב יותר. לכן, לא מוזכרים באתר "חילוניים מאמינים". לגבי אנשים מאמינים, איננו עושים שימוש במילה "חילוניים", כי הם אנשים עם אמונה דתית. איננו מתיימרים, כמובן, להכחיש את קיומך, או את קיומם של רבים אחרים שהם בעלי אמונה דתית, אך אורח חייהם קרוב מאוד לאורח חיים חילוני, ואולי אף בלתי-ניתן להבחנה ממנו.

דני א' לדני ל':

לדעתי ההגדרה שלך לחילוניות אינה נכונה, וההגדרה באבן-שושן היא מעט מעורפלת. ההגדרה שלי לחילוני היא אדם שאינו מקבל את ההלכה כמקור סמכות מחייב. הוא יכול לקבל אותה כמקור השראה או לאמץ חלקים ממנה לפי בחירתו, אך הוא אינו רואה בה מערכת שכל מה שיש בה מחייב אותו. באותה מידה הוא יכול להאמין באלוהים, אך לא בכך שכל התורה וההלכה מקורן בו. אמונתי היא בדיוק כזאת- אני מאמין באלוהים בורא עולם, אך לא בכך שכל המקרא, המשנה והתלמוד

מקורם בו, אולי עשרת הדברות ועוד מצוות מסוג זה. אם תשאל אותי לדעתי (הלא מוכחת- מדובר באמונה), בכל הדתות הגדולות- יהדות, נצרות, בודהיזם, הינדואיזם ואיסלאם יש יסוד של אמת אלוהית, שהתפתח לדת בהתאם לתרבותם ומורשתם של האנשים שעיצבו אותו.

דני ל' לדני א':

בקשר לספק בקיומו או אי-קיומו של אלוהים - אני חייב להודות שהשאלה לא מעסיקה אותי. קיומו של אלוהים לא נראה לי סביר, אבל גם אם אני טועה בהנחתי שהוא אינו קיים, אני משוכנע שזוהי ההנחה הסבירה והמתבקשת, ולא ההנחה ההפוכה. לכן, בין אם אלוהים ישנו ובין אם לא, אני משוכנע שאין לי שום סיבה להאמין בקיומו, ובוודאי אין לי סיבה לקיים את המצוות המיוחסות לו על-ידי דת כלשהי. אני משוכנע שאי-אמונה, ולא אמונה, צריכה להיות ברירת המחדל בהעדר הוכחות.

אורן כותב לאתר:

במסגרת לימודיי האקדמאים, אני לומד על דתות בארץ ובעולם, ולצערי הגיע הזמן להכין עבודה. באנתרופולוגיה - הנושא שלי הוא על "מוזיקה (רוק ובלוז) והערצה למוזיקאים כדת חילונית בישראל" (ההדגשה שלנו, אתר חופש). חיפושיי אחרי חומר מתאים לעבודה הובילו אותי, בין השאר, אליכם, בגלל היכרותי הוירטואלית עימכם - או יותר נכון עם יציר כפיכם - האתר החביב שלכם. ובכן, תהיתי אם תהיו מוכנים להפנות אותי או לחלוק עימי את הידע הרב שיש לכם בנוגע לדתות חילוניות בישראל. אני מתנצל אני מפריע לך באיזושהי צורה ומודה לך מראש ,על עזרתך.

אוהד לאורן:

שלום לך אורן, תודה על ביקוריך באתר שלנו ועל פנייתך אלינו - אתה לחלוטין לא מפריע לנו ולא מטריד אותנו, נהפוך הוא. המושג בו אתה משתמש כאן "דת חילונית" הוא שגוי, משום ש"דת" היא אמונה באלוהים, ו"חילוניות" מבטאת את העמדה, לפיה "אלוהים" (1) לא קיים, (2) ספק אם קיים. אתה יכול להשתמש במונחים כמו השקפת עולם חילונית, מורשת חילונית, אורח חיים חילוני, מסורת חילונית, פולחן חילוני, פולחן אישיות חילוני, סגידה חילונית, טקסי-חג חילוניים - הכל רק לא דת חילונית. מעבר לטעות הלשונית-רעיונית זה גם נשמע מגוחך, ומגמד את עבודתך החשובה. אם תמשיך לגלוש באתר שלנו, בייחוד במדור לינקים ובמדור האתיאיסטי, ייתכן ותמצא קישורים שיתאימו לך.

אורן לאוהד:

אפשר לראות שבנות 12 מעריצות ומאלילות דוגמני קול- (בריטני ספירס), עם שלם מאליל מנהיג (היטלר). הדוגמאות רבות מספור, ושונות זו מזו. מכיוון שלאנשים יש צורך להאמין במשהו - או להשליך את צרתם על אחר - לא משנה איך תקרא לזה, זהו עדיין סוג של דת. לדעתי אין טעות במושג "דת חילונית". במסגרת לימודיי למדתי, וכפי שחשבתי - אותו מושג בהגדרתו אצל החילוניים שונה מעט מזה של הדתיים, אך למעשה הבסיס הוא אותו בסיס, כפי שתראה במאמר המצורף (שאגב לקוח מאתר של מפלגת שינוי - טומי לפיד מראיין את רות קלדרון - אם לא קראת את כל המאמר - כדאי שתקרא-מעניין מאוד - גיליון 15 אם איני טועה), וכפי שתראה בתמונה שסרקתי למענך, ואתה מוזמן לשכתבו בכל צורה שתרצה לאתר - הוא נלקח מהמחברת שלי. מהי דת "דתית" ומהי דת חילונית. אם תרצה להרחיב על הנושא - שכן הוא עוסק בנושא לגיטימי - תוכל לחפש את מאמריהם של- אילנה שלח, בלה , ון גנט, ר. אוטו - בספרו הקדושה (Bella) .

אוהד לאורן:

עם כל הכבוד לגב' רות קלדרון, אינני מקבל אותה ככוהנת הגדולה של החילוניות היהודית, וזאת מכמה סיבות: לנו, היהודים החילוניים אין כוהנת, גם לא כוהן. איננו זקוקים לכוהן/ת ולא נהיה זקוקים לכאלה. גב' רות קלדרון איננה המייצגת האולטימטיבית של היהדות החילונית של ימינו, ויש אישים נוספים, שערכם ותרומתם לתחום אינם נופלים משלה, שיש להם אמירה ועמידה בנושא, כמו ס' יזהר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע סובול, ירמיהו יובל, יוסף דן, יעקב מלכין, יהודה באואר, חיים כהן ז"ל, ועוד רבים - כולם אנשי-רוח בעלי שיעור קומה, אך כוהן או כוהנת אין לנו, ולא יהיו.

גם אם גב' רות קלדרון תאמר מבוקר עד ערב שהחילוניות היא דת, דבריה משוללים בעיני יסוד. אולי עבורה ועבור אותם אנשי רוח שציינת החילוניות היא דת, וזו בהחלט זכותה, אבל עבורי בהחלט לא, ואסביר לך מדוע:

דת היא סגידה לכוח חוץ-אנושי. על מנת שתהיה דת חייב להיות מוקד כוח חוץ-אנושי מסויים, שחברי אותה כת (דת זו כת בקנה מידה גדול) יסגדו לו. לחילוניות, גם היהודית, אין מוקד רעיוני-הגותי אחד. החילוניות שלנו מתמצית בקיום ומימוש מספר ערכי יסוד אנושיים, שאינם יכולים להיות מקור לדת: הראשון הוא הריבונות. האדם הוא הריבון לעצמו. טומי לפיד הגדיר זאת בסיום הקטע ששלחת לי "האחריות המוסרית האישית", אבל זו הגדרה חלקית בלבד של המושג הרחב "ריבון לעצמו". אם החילוניות, להגדרתו של מאן דהו היא דת, הרי שמוקד הדת הוא האדם עצמו. זה יכול לשמש בסיס למשחק פילוסופי, אבל לא יותר מכך.

בעקבות הבסיס העיקרי לחילוניות - "האדם ריבון לעצמו" - באים ערכים כמו הומניזם, פלורליזם, שוויון בין בני האדם, סובלנות, ושמירת המוסר. המוסר הוא אך ורק אנושי, לעולם לא אלוהי, גם לא חוץ-אנושי אחר.

גם המילה "תפילה", בה משחקת רות קלדרון עם טומי לפיד, היא שימוש אישי שלה במילה זו, ואין להקיש מכך על הכללתה כחלק מ"דת חילונית", שלא היתה ולא נבראה אלא משל היתה: תפילה היא בקשה שבלב. אין אדם בעולם שלא ביקש משהו, לפחות פעם ביום. הלוואי, מי ייתן ו- אני מקווה ש- , ויתר ציפיות-תקוות שמותר לכנותן תפילות, אבל הן אינן תפילות במובנן הדתי הממוסד, בוודאי לא דת.

במערכת המושגים הדתית, תפילה היא הצגה של בקשה אנושית, המכוונת אל גורם חוץ-אנושי - אליל, אל, אלוהים, לעתים באמצעות מתווך אנושי: כוהן, כומר, דרוויש, שאמאן, נזיר,. הבסיס לתפילה היא בקשה, שהגורם החוץ-אנושי יממש את דבר, שהמבקש אינו שולט בהשגתו, ואין בידו הכוח, היכולת או האפשרות להשיגו.

החילוניות יוצאת מנקודת מוצא שאין שום כוח חוץ-אנושי, המסוגל לבצע פעולות מתוך רצון או כוונה, לטובתו או לרעתו של האדם. לכן תפילה אינה קיימת במערכת החילונית, גם אם מישהו, ויהא זה האדם המשכיל או החכם ביותר, יקבע אחרת. גישה זו היא אחד המאפיינים את החילוניות - שאין היא מבוססת על עיקרון מקודש כלשהו, וכל חשיבה בה מותרת, וכל ביקורת - ראויה ורצויה.

צופיה:

כל התשובות שניתנו לעיל יוצאות מתוך הנחה בדבר כנותו של בעל המשפט "אני חילוני אבל מאמין באלוהים", ואין ספק שיש גם כאלה, כלומר, אנשים שאורח חייהם הוא כשל אנשים חילוניים, בפטרם עצמם מקיום מצוות ההלכה היהודית, אך אורח חשיבתם ואמונתם הם כשל אדם דתי לכל דבר. ואולם - לצערי נוכחתי לדעת שיש גם אחרים.

באמרי "אחרים" כוונתי למתחזים. לא אחת נתקלתי באנשים חרדים (גם בהשקפת עולמם, גם באורחות חייהם) החוששים שאם יזדהו ככאלה - לא נפרסם את מכתביהם או את תגובותיהם - והרי כך בדיוק נוהגים חלק מהעורכים ומאנשי תקשורת חרדים וסתם דתיים, במכתביהם ובתגובותיהם של אנשים חילוניים הפונים אליכם (אגב, האם ראיתם פעם תגובה של אדם חילוני בעיתון חרדי? אני לא), ומי שמורגל ב"דמוקרטיה" מסוג זה, חזקה עליו שהוא חשדן כלפי זולתו, שינהג בו בדרך דומה לזו שהוא נוהג).

א. על המושג "חילוני מאמין באלוהים"

כל משפט המתחיל ב"אני חילוני אבל..." (מאמין באלוהים") או - "אינני מבין את שנאתכם לדת/לדתיים", או - "מה אכפת לכם להשבית את התחבורה פעם אחת בשבוע?", או "אינני מסכים עם חילול השבת", וכיוצ"ב) - כל משפט כזה מעורר בי את השאלה: במה באה לידי ביטוי ה"חילוניות" של אדם כזה, אם איננו מתחזה. ואז אני רוצה מאד לצטט באוזניו את דבריו של יזהר סמילנסקי (ס' יזהר) במאמרו "דתי, לא דתי וחילוני" (שדמות, ע"ט, תשמ"א): "להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה. לא די לא להיות דתי כדי להיות חילוני. רבים מן הלא-דתיים הם כך מתוך נוחות. ברגע שייתקלו במעצור בחייהם - משבר, אסון, ולהבדיל - טכס - הם נסוגים לדת ("חוזרים לרגע"). להיות חילוני זה להיות ספקן. חילוני אינו חילוני מחמת "שנתרוקן לו", מחמת "שאמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו. להיות חילוני משמע, להיות בלתי מחוייב למצוות או חיובים שלא באו מהכרעתו. ליטול אחריות. להיות ריבון על חייו" (הדגשות שלי, צ.מ.).

ולכן - אם אדם מצהיר במשפט הפתיחה שלו בכנות שהוא חילוני, אבל הוא מאמין באלוהים/במצוותיו/בהשגחה פרטית/ בתורת הגמול או בכל פרק או סעיף במשנתו של היהודי הדתי - תשובתי לו: אינך חילוני! אתה אדם דתי באמונתך, שנוח לך לחיות כחילוני. בכדי להיות חילוני עליך גם להתאמץ ולאמץ לעצמך עקרונות, ערכים ותפיסת עולם חילונית. ואולם, כשם שהדתי הוא הקובע את התנאים לשיוכו לחברה הדתית-חרדית, כך החילוני הוא הקובע את התנאים לשיוכו לחברה החילונית. כל זה אם הצהרת הפתיחה של אדם כזה היא כנה. ואולם, אם הצהרת הפתיחה שלו אינה כנה, והוא מתחזה רק משום שרצונו לזכות בפרסום דבריו בתקשורת החילונית, או לשכנע חילוניים תמימים בדעותיו ובאמונותיו - לא הייתי טורחת כלל להשיב לו. לי אישית, ולרבים מחברי בצוות אתר חופש, אין שום חשק להתנצח ולהתנגח עם אנשים דתיים, ואיננו צריכים לתת במה לאנשים המנסים לזנב בנחשלינו.

ב. על דת חילונית

להבדיל מקודמי, אינני שוללת את השימוש בצירוף שני המושגים "דת" ו"חילוניות" למושג אחד "דת חילונית". ואולם, אני מסייגת את השימוש במושג זה למשמעותו הראשונית, המקורית, של המושג "דת". וזאת לדעת: לרבים מן המושגים - בעיקר העתיקים שבהם בתרבות האנושית - יש לפחות שתי רמות של פירוש ומשמעות: דנוטציה וקונוטציה. הרמה האחת היא מובנו המקורי של המושג, או פירושו הלשוני. "דת" מבחינה זו פירושה: חוק ("כדת וכדין", "כדת משה וישראל"), ולכן אפשר להשתמש בצירוף "דת חילונית" כשרוצים לומר: כדרך המקובלת (ב"חוק", על פי הנוהג) אצל אנשים חילוניים. יש צידוק גם לשימוש רחוק יותר, שעושים במונח זה, וזאת כשבאים לתת לו ביטוי של "קיצוניות", שכן, אם יש "קיצוניות דתית", מדוע שלא נוכל לומר גם "קיצוניות חילונית"?

ואולם - אם הכוונה במונח זה לכל עולם האסוציאציות והמשמעויות והמובנים שחברו למושג "דת" בשנות ההיסטוריה הארוכות שלו, כלומר, לקונוטציה שיש למושג זה בתודעתנו כאן ועכשיו, ובעיקר - למשמעות השלטת שיש לו בתודעתנו - אני מציעה לא להשתמש בצירוף "דת חילונית", כיוון שהמושג "דת" נתייחד אצלנו בעיקר לאמונה באלוהים (כלשהו), ולשמירה על מצוותיו ופולחנותיו, כיוון שהוא, על פי הגישה הדתית, הריבון ביקום שלנו, בעוד שהחילוניות משמעה בעיקר ריבונותו של האדם על חייו, והעמדתו במרכז עולמנו, תוך אימוץ הגישה ההומניסטית, שהיא: העמדת האדם במרכז. מבחינה זאת הצירוף של "דת" ו"חילוניות" מהווה ניגוד מוחלט בין שני מרכיביו, ושני ניגודים אלה דוחים האחד את השני, ולכן השימוש בו איננו ראוי בעיני.