גישת חופש - כפי שהכרתיה וזיהיתיה חזור ומוצהר בבמות-חופש, וכפי שהיא מקובלת גם עליי  - היא, שיהדות היא תרבות; יהדות היא מקור השראה [אך לא מקור סמכות ומרות] גם לנו, היהודים החילונים, בצדדיה החיוביים.

השקפה שגויה - מותר וחובה לבקר; לדת יש מגמות מעשיות ומשפיעות על כל תחומי החיים, ובאופן דיקטטורי, ואם לא נצמצם ונגביל את השפעתה - סופה להשתלט ולשלוט על כל חיינו [אם יש חילוני - שהוא אמנם חילוני באמת - שמעוניין לחיות במדינת הלכה - שיקום].

דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד

מי שמדבר על הדת אינו רשאי לברור לעצמו רק מקורות השראה הנראים לו [ראה בהמשך המאמר הרחבה בעניין המושג דת]; לפיכך לקבלת הדת אין כל קשר להשראה ולתרבות בפני עצמן; 'דת' משמעה: אלוקים [ולא סתם: 'אלוהים', העשוי להיות מושג רב-משמעי] ומרותו המוחלטת ודחיית כל דעה והשקפה הנוגדות זאת, לרבות המדע. האומנם זו שאיפתו של איש-מדע, ללמד מדעים לפי השקפות כוהני-הדת [=הרבנים]? ולחיות לפי ציווייהם בלבד?

הכלל המנחה אותנו כלפי המושג הכולל והנרחב המכונה 'יהדות' מיוסד אף הוא-עצמו על המקורות ועל השראתם: "רבי מאיר רימון מצא - תוכו אכל,  קליפתו זרק" [תלמוד בבלי, חגיגה טו ע"ב].  כלומר: אנו מבררים ובוררים מתוך מאגרי היהדות [רק] מה שנחוץ לנו ואם נחוץ כיום ו[רק] מה שתואם את ערכינו והשקפותינו [כחילונים-הומניסטיים] כיום.

את התשובה לשאלה אם יש או אין ללמד אתאיזם אפשר למצוא בבמות-חופש, כמו 'במה מאמינים האתאיסטים?', בה מובא שפע של התבטאויות הצהרתיות קצרות - מוטואים  אתאיסטיים-הומניסטיים, המבטאים את השקפת-העולם היהודית-חילונית-אתאיסטית. למשל:

האמונה בעל-טבעי שמתערב בחיינו איננה עומדת במבחן ההיגיון או במבחן הניסיון, ומה שגרוע מזה - האמונה הדתית הפנאטית המיטה וממיטה על עולמנו שואות רבות בעבר ובהווה (פרופ' דן עמיר).

האתאיסט הוא אותו אדם שלצד הבנתו ש'אלוהים' אינו קיים גם מבין ויודע, שהוא - כאדם ספציפי, כמו גם כל אדם אחר בתבל -  הוא הריבון לעצמו ואין לו ריבון מלבדו. בהיותו ריבון לעצמו נוטל האתאיסט את מלוא האחריות לחייו, למעשיו, לעברו ולעתידו, בכל מובני ותחומי החיים, לטוב ולרע (פרופ' דן מלר).

האתאיזם כנושא וכהשקפת-עולם לגיטימית עדיין אינו מובן ואינו נהיר בציבור הרחב, וחובה ללמדו ולהנחילו לכול [בד בבד עם ההומניזם, כתפיסת עולם וחיים].

השאלה שעולה מתשובתה של פרופ' אליאור "מדוע אנשים כה רבים פונים לדת, ביניהם אנשים חכמים ונבונים ומשכילים? מה היא מציעה שמדבר לבני אדם?" [ראה בהמשך פרק מיוחד] קיבלה תשובה מפורטת ומקפת בידי ד"ר גיזי רפפורט בספרה 'בזכות אופצייה חילונית מסוימת', שבו הפרק 'האם הדת חיונית כמדריך מוסרי?' (עמ' 121-91) מסתיים במילים האלה:

"מן האמור לעיל עולה שלא זו בלבד שהדת אינה חיונית כמדריך מוסרי, אלא היא גם עומדת למכשול מפני הבנות טובות יותר, משום שחיים על פי הדת פוסלים ידע והבנה המיוסדים על עובדות, ומשתיתים את המוסר על הציווי האלוהי בלבד".

דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד

לפיכך, הציפייה-התביעה האבסולוטית והתמימה לכבד את הדת אינה במקומה, שכן לצד 'נתיביה המרהיבים של רוח האדם' כוללת הדת גם את ערוציה המכוערים, האלימים והמרושעים ביותר של נפש האדם [אך מזאת מתעלמים - במכוון ובמופגן, בשיטתיות מגמתית - כל סנגורי הדת ה'חילונים'/'מסורתיים'!; והדתיים - איך לא - אף מהדרים ומתהדרים, ולא זו בלבד שאינם רואים-מוצאים כל צד שלילי בפרקי כיעור אלו שבמקורות, אדרבה - בעיניהם זהו היופי המוסרי היהודי האמתי בטהרתו העילאית*...] - אותם חובה לא לכבד, אלא ובייחוד להוקיע קבל עם ועדה.

* דוגמה קטנה: לרגל פורים תשס"ז התמוגגו מנחת בעיתונים חרדיים על העמדה האנטי-ליברלית והאנטי-הומנית (אלה המונחים של הכותבים החרדיים!) שהפגין שמואל הנביא (ספר א, פרק טו כולו), בהורותו לשאול המלך לעשות טבח-עם כולל ומוחלט בעמלק (שאול לא מילא את ההוראה בשלמותה, ולפיכך 'חטא'). איזה גאון [=גאווה] יהודי נפלא אמתי וטהור - כתבו העיתונאים החרדיים - הראה שמואל, לעומת הנמושות היהודים ה'הומניסטים', ה'רגישים' כיום לכל פגיעה בזכויות הפלסטינים - ה'עמלק' בימינו - ופועלים בכך נגד עמם ומולדתם (=בוגדים). זו דוגמה אחת בלבד מרבות למוסר היהודי התורני ה'אמתי' וה'טהור', שתהום בלתי-גשירה פעורה בינו ובין תפיסת ההומניזם החילוני-מערבי-מודרני.

מדוע רוב בני-האדם נזקקים לדת?

כי -

• הדת, שנוצרה על בסיס הפחד האנושי מן הלא-ידוע ובעיקר מן המוות, מבטיחה לאדם הבטחות חסרות בסיס וביטחון כוזב שכביכול הוא יחיה לנצח [אם ימלא את ציוויי הדת];
• מרבית בני-האדם פוחדים לקבל בעצמם ולבדם אחריות לחייהם, לטוב ולרע [עצמאות, ריבונות, חופש בחירה בלבדי והאחריות האישית המוחלטת];
• מרבית בני-האדם מחפשים משמעות [ועולם חסר משמעות - ואלוהים הוא גורם כלל-משמעותי לגבי האדם - מפחידם] ותכלית (אמת, ייעוד, אמונה, כיוון וכוונה, מטרה ותוכן) לחיים;
• מרבית בני-האדם זקוקים לעזרה וישועה, לחסות, לשמירה ['השם ישמור'], להגנה ולביטחון (השגחה) - לכתובת-על המספקת מזור לכל מצוק בחיי האדם [ראה פירוט בהמשך];
• מרבית בני-האדם זקוקים לסמכות - חורצת גורלות לשבט ולחסד, עונשת ומתגמלת;
• מרבית בני-האדם זקוקים למרות - מדריכה ופוסקת [מה אסור ומה מותר, מה 'אמת' ומה להפך];
• מרבית בני-האדם שואפים לעבוד למען משהו/את מישהו [וכי מי ראוי לכך מן האלוהים?];
• מרבית בני-האדם מבקשים לתת טעם לקיומם בחיים ולהצדיק את מקומם בעולם - ו"מה נאה לכך מעבודת האלוהים"? [הנתפסת כשיא תכלית החיים וצידוק הקיום האנושי.];
• מרבית בני-האדם נדחפים דחף פנימי אימננטי להביע תדיר תודת-לב מכירת- טובה למושא רעיוני כללי וכולל - ואין להם מען ייעודי מוצלח ומושלם יותר מן האל. [יושם-לב שבני-אדם אומרים 'תודה לאל' וכיצ"ב הודיות בתדירות גבוהה ושוטפת, בלי כל קשר והקשר ענייני-ממשי. למשל:  'לקחתי אקמול, והשבח- לבורא-עולם כאב-הראש עבר לי' - אין כל קשר בין הדברים (שכן אם תודה מגיעה לאל על ביטול הכאב, מדוע נדרש האקמול?), אך לאדם כאמור יש צורך דחפי להודות על  משהו/למישהו - וחשיבה מונותאיסטית של  אלפי שנים מאלצת אותו נפשית להודות לאל - ה'מתערב' גם בכאב-ראש זמני ופרטי...; ועוד יש לזכור שעל-פי ההלכה היהודית חובה על האדם הדתי לברך ולהודות (ואפילו בשמחה...) גם על הרעה כעל הטובה, שהרי זו כזו מידי שמים הן כביכול; ועוד זאת יש להזכיר: את הנטייה המובנית אצל בני-אדם לייחס לאל הכול-מכול-כול. כך אפשר לשמוע אמירות כגון 'אלוהים עשה את השואה/הצונאמי', 'אלוהים הקים את ארצות-הברית' וכיו"ב. מכאב-ראש ועד הקמת ארצות-הברית - אין קץ למוזרויות המשונות שהמוח האנושי עשוי להפיק כשאין חינוך לחשיבה ראלית- רציונלית,  ויורשה לומר גם - נורמלית.];
• מרבית בני-האדם מבקשים לעצמם מקור של כוח כול-יכול (אומניפוטנטי) וכול- יודע - המבטא עצמה אין-סופית, אך מספק גם תקווה ['יהיה טוב, בעזרת השם'], סעד [נפשי ופיזי  - 'השם יעזור', 'השם ירחם'], עידוד וקירבה ['השם אוהב אותי'], ברכה והצלחה ['השם יברך אותך ואת בני-ביתך בכל המצטרך, מנפש ועד בשר'], מרפא ['רפואה שלמה, בעזרת השם!'], נחמה [בשעת מוות - 'המקום ינחם אתכם'; 'מנוחתו עדן'], חזון כולל לעתיד לבוא - הגאולה הכללית [ואחריה - תחיית המתים];
• מרבית בני-האדם נזקקים לזהות - ואצל האדם היהודי (בפרט) זהותו נעוצה ומקורה בכתבי הדת;
• מרבית בני-האדם זקוקים למועדים חגיגיים הקשורים למעגל-החיים, לטקסים (כגון הדלקת נרות שבת וחג) ולסמלים [בכללם אבזרי פולחן והגנה - תפילין, מזוזה וכו' - המכונים 'תשמישי קדושה'] - והדת מכילה ומספקת את כל אלה באופן ממוסד ובמקובץ;
• מרבית בני-האדם צריכים לעצמם חלופת-חולין שוברת-שגרה - והדת מציעה: 'קדושה', 'קודש';
• מרבית בני-האדם מתאווים למערכת-חיים יציבה ומוצקה -  והדת מציעה להם את האקסיומות-דוגמות-נורמות המקובעות שלה;
• מנגד - האדם הממוצע מתאווה (וזקוק!) לשגרת חיים ברורה וידועה מראש, הן בסדר-יומו, הן במחזור השנה. הדת מציעה לו זאת במערכות המתוכננות שלה גם בנושא זה;
• מרבית בני-האדם [בעיקר בעלי רגשי-הנחיתות, המכים הנידחים והנרדפים - אך גם מי שאינם כאלה] מתענגים על סופרלטיבים מחזקי-אגו המרוממים את נפשם ומחממים את לבם [כגון:  נזר הבריאה, עם-סגולה, בן-מלך, עם נבחר, קהל קדוש] - וכתבי הדת משובצים ומשופעים בכאלה (מעצבי הדת ידעו [ויודעים] היטב את נפש האדם וכיוונו-פגעו לתורפותיה);
• מקצת בני-אדם זקוקים (נפשית) לתחושה של קהילתיות אחידה ומחברת - והדת (בעיקר באמצעות בית-הכנסת, שבו מתכנסים רבים יחדיו [בציבור] לשם קיום סוגי פולחן נורמטיבי מוכר) מספקת לכידות נצרכת זו;
• מרבית בני-האדם שוחרים מסתורין וחובבים מיתוסים אוטופיים מטבעם ומעדיפים את הלא-נודע המיסטי-מגי-ערטילאי - הנתפס כעל-טבעי - מן הרציונלי-מדעי, הארצי ה'פשוט' וה'יבש' מדיי לטעמו;
• ולסיום - הסיבה הפשוטה והפרימיטיבית ביותר: מרבית בני-האדם [גם לא- יהודים] פוחדים מפני האל המקראי הנורא והנקמן - ועל-כן מעדיפים [מה שבטוח בטוח...] לשמר זיקה לדת, המייצגת בקרב רוב המין האנושי את האל.

[כמובן, על ההיצג הזה אפשר להוסיף  עוד ועוד טעמים ומניעים, אך המפורט כאן הוא דיי ועיקר לצורך הבנת העניין והבהרתו במלואה.]

לשאלה-תהייה מדוע נוהים אחרי הדת גם חכמים ונבונים, אנשי דעת ומדע - התשובה פשוטה: נפש האדם אחת היא [סדנא דארעא חד הוא - הטבע האנושי דומה בכל מקום], ובדבר הזה - הצורך בדת - אין כל הבדל והפרש בין הפרופסור במעבדה ובין מדיח הכליםבמסעדה [וגם לא בין יהודי ללא-יהודי]. זה עניין של פסיכולוגיה בסיסית, לא של משכל והשכלה.

דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד

מיהו 'חילוני':

זה שאינו לא חרדי, לא דתי, לא מסורתי;

זה שאינו מקבל עליו את עול הדת באופן אמוני;

זה שבוחן את הדת בחינה רציונלית-מדעית וביקורתית-הגותית-מוסרית באופן שקול וזהיר ואינו נושא לה פנים מתוך נחיתות וכניעה רגשית;

זה היודע להבחין בין [יהדות שמשמעה] קיום מנהגים עתיקים מתוך בחירה רצונית אישית ובלא עירוב תאולוגי כלשהו (כחלק מאתוס שמקורו במיתוס) - ובין [יהדות=דת, שמשמעה] קיום מנהגים עתיקים בגלל 'צו אלוקים' כביכול, לשם מטרה דתית ואמונית מובהקת [למשל: להמליך את האל למלך העולם בכל שנה מחדש בראש-השנה; לא להשתמש בחשמל בשבת, כי האל שבת ממלאכת היצירה בערב היום השביעי].

מדוע החילונים - חילוניים?

יש תמהים:

הייתכן שהאנשים החילוניים, מנוערי הדת ומתנערי הדתיות - אין להם כל אותם צרכים נפשיים-דתיים אנושיים, שנמנו וצוינו כאן במפורט? כלום שונים הם משאר האדם?

התשובה: לא ולא, אין הם שונים כלל וצרכים נפשיים יש כמובן גם  להם; אלא שהם לא הניחו לצורכיהם הנפשיים הסובייקטיביים לגבור על כוח שכלם וחשיבתם הרציונלית-מדעית-אובייקטיבית. הם העדיפו (למרות הקשיים העצומים שנגרמים להם בשל כך)  את ביקורת התבונה הטהורה ממילוי צורכיהם האישיים; ביכרו שהדת לא תכפה את הדעת; הראו שאדם מסוגל לגבור על דפוסי חשיבה של אלפי שנים ולאמץ תחתיהם דפוסים חדשים ומעודכנים, משוכללים ומשופרים יותר, תואמי קדמה והתקדמות, המכילים פתיחות רעיונית והתרעננות מושגית. מדובר בעבודה (פשוטו כמשמעו) מושגית-חשיבתית שפעלו האנשים הללו עם עצמם ועל עצמם, בחתירתם לבוננויות ולתובנות אנושיות חדשות ומתחדשות - לא קפואות, כובלות ו'מקובלות'-מקודשות - שתמציתן: כל אדם ואדם בפני עצמו - הוא ריבון לעצמו, לטוב ולרע - הוא ולא שום גורם אחר. זה כל הסוד.

והיטיב לנסח את הדברים הפרופ' דניאל דנט, במאמרו 'אבל היכן המדע?': "איש אינו חסין בפני אמונה בתקוות והרהורי-לב. צריך משמעת מדעית כדי להתגונן מפני התמימות של עצמנו".

דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד

הכותבת הנכבדה נפלה בפח היקוש שחילונים לאין-ספור נופלים בו תדיר:  מדברים על 'יהדות' - ומתכוונים לדת. לדת [כפי שמושג זה נתפס ומובן אצל רוב היהודים, בשונה מחוקרים כגון פרופ' אליאור] אין כל קשר עם רוח האדם וגילוייה המרהיבים. הדת [ביסוד-יסודה] היא התורה, והתורה היא 'חכמתו ורצונו של הקדוש-ברוך-הוא'. זהו בדיוק ושום דבר אחר. כל הערכה והגדרה אחרת של הדת - היא כוזבת, מסולפת, בלתי-אפשרית. מי שמקבל הגדרה זו ['חכמתו ורצונו של הקב"ה'] הוא אדם דתי [אם לא מעשית והגדרתית - נפשית ומנטלית].

דת משמעה תורה ומצוות [בדת היהודית 620 מצוות - תרי"ג מן התורה + שבע מצוות-חכמים]. דת היא אמונה - ופולחן האל [בדת היהודית = לאל היהודי = 'עבודת השם'].  דת היא מקשה נוקשה של נורמות, דוגמות ואקסיומות. דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד. בדת אין בחירה, בררה, פשרה וויתור, דחייה וקבלה, שלילה וחיוב, הרהור וערעור. הדת איננה - כפי שמסבירנים חרדיים נוהגים לומר - 'תכנית כבקשתך' [ואמנם 'יהדות כבקשתם' הייתה כותרת מאמר-המערכת הפרשני בידיעות אחרונות 4.4.2007].

לא, הדת-התורה איננה בבחינת מוצרים במרכול ואינך רשאי לבחור,  אומרים יחצני הדת בחריפות. והם צודקים. לדת  יפה הכלל 'קח או הנח' - קבל הכול או דחה הכול.

אמנם אתר חופש דוחה הכול [את הדת, באשר היא דת בלבד] - אך בשום פנים אינו שולל, פוסל ומבטל הכול [את היהדות כולה]. הוא מתייחס אל היהדות לא כאל דת [=תורה ומצוות] אלא כאל מכלול עצום של יצירת אנוש תרבותית [ולא כאל יצירה אלוהית ציוויית] רב-דורית רבת-תכנים

ורבת-פנים, ומתכוון ומכוון לברור מתוכה את הפסולת הצפופה [כל מה שפסול או מיותר כיום מבחינת ההומניסט החילוני] ולהותיר בידנו כיום רק את הסולת המנופה. אמנם זו דרך-התייחסות מורכבת יותר ולא חד-נוסחאית ופשטנית כבדת, אך לנו ובעינינו היא הראויה והרצויה ביותר.

דת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד

[דיון נרחב בעניין - בבמות-חופש בנושא מסורת כאן וכאן]

זה הכלל: העבר שייך לנו - אך אנו איננו שייכים לעבר; היהדות היא נכס תרבותי וחברתי, אישי לאומי וכלל-אנושי, גם לנו - אך אין אנו עבדיה ופקודיה.  היא שלנו - ולא אנו שלה. לתפיסתי ולהבנתי, אין לו לאדם החילוני דרך נאה ומנואה מזו.

 

---

---