ארס בציפורני החתול

"קונטרס" הינו חוברת (מקורה בלטינית commentarius) בנושא מסוים. תשעת קונטרסי "דעת אמת" מציגים, מסבירים ומוכיחים שגיאות עובדתיות בהלכה ושיבושי נוסח במקרא, המובילים למסקנה האפשרית היחידה, גם על דעתם של חלק מהרבנים המתונים יותר, לפיה כתבי הקודש וההלכה אינם יצירה אלוהית כפי שגורסת המסורת היהודית, אלא יצירה אנושית.

בעוד נימוקי "דעת אמת" ברורים וחדים, רבנים המגוננים על צאן מרעיתם עושים מאמצי-ענק להציג מאמרי הפרכה כנגד אותם הקונטרסים. יתכן שדי בעצם קיומם של מאמרים מתרצים כאלו לפוחדים לבחון את מושאי אמונתם, אך לבעלי ההיגיון והידע המדעי טיעוני-נגד אלו אינם מחזיקים מים ברגע שמעמידים אותם למבחן המציאות, ואף למבחן הסוגיה. המפורסם מבין המנסים לסתור את הוכחותיהם של "דעת אמת" הוא הרב יעקב סגל, שתגובות לטיעוניו כבר הועלו באתר חופש בעבר כאן.

עוזי (השם שונה) וליאור מצוות אתר 'חופש', ניהלו התכתבות ארוכה שעניינה "ידע מדעי" מפתיע כביכול שמתגלה בדברי חז"ל. ההתכתבות התארכה על-פני עשרות דפים, ובמהלכה ניתן מענה לטענותיו של מר סגל בנושאים שונים. על מנת שלא להלאות את הקורא יתר על המידה, קיצרנו את השיח מבלי לפגוע בעיקר הדברים, והם יועלו באתר בחלקיהם החשובים בעתיד. במה זו מתייחסת להפרכת טיעוניו של מר סגל כנגד קונטרס מס' 2 של "דעת אמת" הדן בטעות חז''ל באנטומיה של בעלי חיים, ומראה שמתוך טעות בהבנה ובידע בנושא זה פסקו הלכות טריפה שגויות.

'טריפה' על פי ההלכה היהודית היא בהמה הסובלת מחולי או מום, שאמור להמית אותה בתוך פחות משנה מיום שנפגעה בו, והיא אסורה לשחיטה ולאכילה. אחת הדוגמאות בקונטרס 2 מתייחסת לאיסור שחיטת חיה 'דרוסה', קרי - שנפצעה מציפורני חיות טרף, נץ, נשר, חתול, אריה שועל או זאב, וזאת משום שחז"ל סברו שבציפורני אותם בעלי-חיים קיים ארס שיפגע בקורבן וימיתו. כיום אנו יודעים כי לאותם בעלי-חיים כלל אין ארס בטופריהם, וזו טעות של חז"ל. מר סגל בתשובתו מנסה לתרץ טעות זו בכך, שחז"ל לא דיברו על ארס ממש, כי אם על זיהום חיידקי הנובע מפציעתה של הבהמה ע"י ציפורני אותן חיות-טרף. התשובה שניתנה לעוזי והמועלית מעל במה זו חושפת את כשלי טיעוניו של מר סגל ומראה כי הצדק עם העמדה הביולוגית שהוצגה בקונטרס מס' 2 של "דעת אמת"

עוזי:

רציתי לראות אם אתה יכול לעזור לי בנוגע לתשובה של הרב סגל לקונטרס 2 בנוגע לארס שהחיות כביכול מפרישות. אני עכשיו קורא את כל הקונטרסים וגם את כל התשובות שיש עליהם, אם אפשר תוכל לענות על הטענה הזאת של הרב סגל? הנה הקישור.

ליאור מצוות 'חופש' משיב:

טענת הזיהום החיידקי קוממה אותי. "דעת אמת" מביא הסבר מקיף מדוע כשכתוב 'ארס' אין הכוונה לחיידקים. נביא את הסוגיה לעיונך. תלמוד בבלי, מסכת חולין נג' ע"א: "אמר אביי נקטינן: אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל דלא. אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא. אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא. אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא. אמרי: השתא שלא מדעת אמרת לא, לאחר מיתה מיבעיא לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה. מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהַרָא? קמ"ל, בהדי דשליף שדי זיהַרָא."

ובתרגום לעברית: "אמר אביי: חיית משק שנשרטה ע"י חיית טרף אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן שרטה אותה חיית הטרף באמצעות הגפה הקדמית (ה"יד") - אבל לא עם הגפה האחורית (ה"רגל"). חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן נשרטה בעזרת ציפורן - לא שן. חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן שרטה אותה החיה הטורפת בכוונה ומדעת - לא במקרה. חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן נשרטה בידי טורף שעודו בחיים - לא בציפורני גופתו של טורף. שאלו: קבעתם שאין נהיית דרוסה משריטה שקורת שלא מדעת החיה הדורסת, וכשהחיה הדורסת מתה, ודאי וודאי שאין היא מודעת ומכוונת לכך. מה אם כן נלמד מהסמיכות הזאת על טיבו של ארס החיה הדורסת? תשובה: שהארס משתחרר רק כאשר החיה שולפת את ציפורניה מגופו של הקורבן, אבל לא כשהיא מחדירה אותם אליו."

מכאן נלמד שאם חיית טרף דרסה בעל חיים כלשהו, והרגו אותה או חתכו את כפתה לפני שהספיקה לשלוף אותה החוצה (האקט שמשחרר בפועל את הארס), אזי הארס אינו מוטל.

נתמקד לצורך ענייננו בחלק האחרון:

התיאור הזה דמיוני, ולחלוטין אינו "עובד" כשמדובר בזיהום חיידקי או ויראלי, החודרים למחזור הדם ברגע שנוצרה פציעה בעור. זיהום זה תוקף מרגע החדירה אל תוך גוף הקורבן הנטרף, והשארת הציפורניים בגופו למשך זמן רב עשויה רק להחמיר את הזיהום.

גם התירוץ ש"יותר חיידקים עוברים בזמן שליפת הציפורניים" הוא תירוץ אומלל. הקטע מדבר על כך, שהארס משתחרר ברגע שהחיה הדורסת שולפת את ציפורניה מגופו של הקורבן, אבל זה עתה ראינו שמן הגמרא נלמד שאם כורתים לחיה את כפה בטרם הוציאה את ציפורניה מהקורבן, כי אז אין הוא מורעל. מנין אפוא הרעיון, שכריתת הכף משפיעה על כמות הזוהמה והלכלוך שיש בציפורניים, לאחר שחדרו לגופו של הקורבן? האם בקטיעה זו הציפורניים הופכות באורח-פלא חסרות חיידקים/וירוסים?

חז"ל קבעו כאן שסכנת ההרעלה קיימת רק אם הציפורן נשלפת בזמן שהכף עודנה מחוברת לחיה הדורסת, אך אם כורתים את הכף בטרם שלפה את הציפורן אין כל סכנה. סגל בתירוצו אינו מסביר איך בעקבות כריתת הכף הציפורניים הופכות לפתע לנקיות, ותירוץ זה כושל מעיקרו.

חז"ל דיברו על כך שהקורבן מורעל בארס של ממש, המשתחרר ברגע שהחיה הדורסת שולפת את ציפורניה מגופו בתנאי שהכף עודנה מחוברת אליה. שום פתרון מאולץ בדמות חיידקים וזוהמה לא יכסה על כך, שלא לדבר על כך שהתזת דמה של החיה לכל עבר, לאחר שכרתו את כפתה, רחוקה מלהוות שיטה טובה למניעת זיהום חיידקי או ויראלי. להפך, חשיפה לדמו של בעל חיים נגוע במחלה עשוי להגדיל את סיכויי ההדבקה.

חז"ל גם כתבו בחולין דף נג ע"א: "אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל. אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה, אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא. אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא." - כלומר - הדריסה מתרחשת רק אם החיה הדורסת נעצה את ציפורני הגפה הקדמית שלה (ה"יד") בגוף הקורבן, אבל לא כך אם עשתה זו בגפתה האחורית ("רגל"). הדבר מתרחש רק אם נעשה בציפורנים, ולא אם נעשה בשיניים, והדבר מתרחש רק אם החיה הדורסת בחיים, ולא במותה, כמו גם שהוא מתרחש רק אם היא כיוונה לעשות זאת, ולא שעשתה זאת בטעות.

על הפסוק הזה במשנה (חולין ג', א') מרחיב גם ר' עובדיה מברטנורא: "ודרוסת הזאב - שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת."

לפי תירוץ הזיהום והחיידקים של מר סגל - לכלוך וזיהום חיידקי הוא לכלוך וזיהום חיידקי. בין אם מדובר ברגל או ביד, בין אם מדובר בפציעה מכוונת או בפציעה בשוגג, בים אם זה בזמן שהחיה הטורפת בחיים או לאחר שמתה, בין אם הציפורן המחדירה אותו הוצאה מגוף הקורבן או הושארה בו לפרק זמן כלשהו: גורמי זיהום נותרים גורמי זיהום. תלישותו של התירוץ ניכרת במיוחד כאשר רואים את דברי הגמרא בנוגע לכך שהחיה נחשבת דרוסה רק אם נפצעה בידי ציפורניו של הטורף, אך לא אם נפצעה בידי שיניו של הטורף. השיניים הם אולי האיבר ממנו יש לחשוש מכל כאשר חיית טרף תוקפת, ואני לא מדבר רק על יכולת הפציעה שלהן. ניתן לטעון שבין השיניים , בניגוד לציפורניים, לא תמצא שרידי בוץ ועפר - אך מנגד תמצא טינופת ותיעוב של אין ספור ארוחות רוויות דם ותיחשף לסכנות שטמונות ברוקה של החיה הטורפת, כגון סיכויי הידבקות בכלבת. הנגיף, המועבר ברוק, פוגע בסופו של דבר במערכת העצבים וללא טיפול ימות בעל החיים הפגוע באופן ודאי. כ-40,000 בני אדם ברחבי העולם מתים מכלבת מדי שנה, וחוסר העקביות בתרצנותו של סגל נהיה ברור אף יותר כשאנו רואים את התעלמותו הגורפת מהעניין, תוך היאחזות בדוגמא של מחלה קלה בהרבה, עליה נדבר מיד.

מר סגל מתרץ את עמדתו בהסתמכו על קיומו של חיידק הברטונלה על ציפורני חתולים, דבר שעלול לגרום לזיהומים בעת שריטה (האם סגל טוען שחיידק הברטונלה עובר רק כשהחתול שורט "מדעת", אבל לא עובר כשהוא עושה זאת בשוגג? והאם הוא טוען שהחיידק לא יעבור אם נהרוג את החתול או נכרות את כפתו לפני שישלים את האקט?).

את הוא עושה סגל כשהוא מנסה ליצור קשר אטימולוגי בין המונחים "ארס" למונחים "וירוס" ו"חיידק" ולטעון, כי לחיידקים על ציפורני החתול ראוי לקרוא ארס מתוך כך.

מותר היה לחז"ל, שחיו עד לפני כ-1700 שנה, לכנות זיהום חיידקי או ויראלי כ"ארס", שכן חיידקים, שלא לומר וירוסים, התגלו מאוחר הרבה יותר (החיידקים התגלו במאה ה-17 בידי לוונהוק, והווירוסים התגלו במאה ה-19). אלא שלא בכך הפער בין המציאות לחוסר הידע! חז"ל התעקשו שהארס פוגע בבעל החיים הנפגע רק ברגע שליפת הציפורניים מגופו , אבל אם הכף על ציפורניה נכרתו והוצאו מהגוף קודם לכן, כי אז הארס לא השתחרר, ובעל החיים אינו טריפה. זוהי הטענה השגויה מעיקרה, ולא ויכוח על המונח ארס-חיידק-וירוס.

את טיעונו לגבי השימוש במילה "ארס" על-מנת לתאר זיהום החיידקי מבסס הרב סגל על מילון אבן שושן, שלדבריו כתב: "ארס - אולי מלטינית וירוס". אינני יודע באיזה מילון אבן שושן קרא מר סגל. על-כל פנים, ההסבר ל"ארס" במילון אבן שושן (מהדורת 2003), הוא: "ארס - רעל, חומר רעיל, חומר המופרש מבלוטות אצל בעלי חיים שונים, סם מוות, תרעלה". במהדורה קודמת של אותו מילון (1983) נכתב: "ארס - חומר רעל המופרש בדרך כלל מתוך בלוטה מיוחדת על-ידי בעלי חיים שונים, כגון נחשים, עקרבים ועכבישים, המוכנס לתוך גוף הקורבן בשעת נשיכה, עקיצה או הכשה".

לא קיים כל קשר בין מקורה האטימולוגי של המילה 'ארס' לוירוסים או לחיידקים כלשהם, ואבן שושן אינו כולל חתולים כמקור לארס. מר סגל טוען שאבן שושן קבע שארס בלטינית זה וירוס, כאשר לא מצאנו במילוניו ולו אימות קלוש לטענה זו.

המונח הלטיני לארס הוא "וֶנוּם", ולבד משני ווים הקיימים בכל אחת מאותן מילים לועזיות אין שום קשר בין המונח הלועזי וֶנוּם לבין המונח הלועזי וִירוּס.

גם אין כל קשר בין מילה הלטינית וירוס למילה העברית ארס. "ארס" לא בא מלשון "וירוס", ולא על וירוסים דיברו חז"ל. הם כתבו ארמית, והשתמשו במילה "זיהַרָא" שפירושו "ארס". התלהבותו של מר סגל מ-"ארס מלשון וירוס" מגוחכת, בלשון המעטה, שכן השאלה שצריכה הייתה להישאל היא "זיהַרָא מלשון מה?". האם זיהַרָא מלשון וֶנוּם? האם זיהַרָא מלשון וירוס? התשובה בשני המקרים היא לא.

אם חז"ל אמנם רצו לכתוב על לכלוך וזוהמה, הם היו משתמשים במילים המוכרות להם היטב "זהימָא" או "זיהוּמֵי". ולא כך עשו. הם השתמשו במילה זיהַרָא, המתארת ארס, משום שהם דיברו על ארס והתכוונו לארס, ולא לזיהום.