המזוזה ונישוקה

רולנד העלה בפנינו שאלה פשוטה, שלא עלה כלל על דעתנו לשאול את עצמנו קודם לכן. נעזרנו במומחה לנושאי ההלכה היהודית - רוני בריזון, מצוות "דעת אמת", שבאדיבותו המוכרת לנו מכבר שלח לנו תשובה, המובאת בסוף ההתכתבות. מעבר לכך - הלכנו ולמדנו מעט יותר על המזוזה, מקורה ומשמעותה, בעבר וכיום.

רולנד לאתר חופש:

להלן התיאוריה שלי בקשר לנישוק המזוזה: הכל התחיל כאשר ישבתי בתור לרופא עיניים ונכנסה בחורה צעירה לבושה בלבוש אופייני של אישה דתייה. בכניסה לחדר ההמתנה, היא הושיטה את ידה, נגעה במזוזה, נשקה את היד ונכנסה לחדר. לאחר שניות מספר היא נזכרה במשהו ויצאה בריצה. דקות מספר לאחר מכן היא חזרה לחדר והפעם למרבה הפתעתי היא הניפה בידה לשלום למזוזה, כאשר היד כלל לא התקרבה למזוזה, היא נישקה את היד ונכנסה.

באותו רגע הבנתי שהיא בדיוק כמוני, כאשר ההבדל בינינו הוא רק בקבוע הזמן שבו תופסת נשיקת המזוזה, אצלי היא תופסת לנצח ואצלה למספר דקות.

אני מאמין שמנהגים העוברים מדור לדור הוכיחו את עצמם בעבר ולוקח זמן רב אם בכלל עד אשר ניתן להפסיק אותם. הדת עצמה היא מערכת הפעלה של אנשים וכשכזו היהדות היא בין המערכות הותיקות, היציבות והאיתנות (רובוסטיות) בעולם. היא הוכיחה עצמה כמסוגלת לתפקד גם כאשר יותר ממחצית היהודים חולקים על העקרונות עליהן מושתתת הדת.

נחזור למזוזה: בעבר המרחקים בין עיר לעיר היו ארוכים. לקח מספר ימים או שבועות לנוע מעיר לעיר וכמות האוכלוסיה שנעה מעיר לעיר היתה ביחס הפוך למרחק. שני תנאים אלו גרמו לכך שבכל עיר אנשים פיתחו חיסון למחלות מקומיות ואדם מעיר זרה היה מסוגל להדביק אותם במחלה שהם לא היו מחוסנים בפניה.

אני מניח כי זוהה קשר בין בואם של זרים והתפרצות של מחלות מקומיות וכמו כן זוהה כי האנשים הנעים מעיר לעיר פחות חולים. בהמשך זוהה כי התחככות בזרים מצמצמת את התחלואה ומכאן המרחק קצר להתקנת המזוזה במשקוף. עכשיו, כל מה שנותר זה לשכנע את כל התושבים לעבור חיסון. כידוע הדבר נעשה בעזרת הסיפור המונצח בהגדה לפסח.

כיום באין לנו מנהיג המסוגל להוביל את העם היהודי ולעדכן את מנהגיו אנו גוררים איתנו מנהגים ישנים ולא מאמצים מנהגים חדשים העשויים לשפר את איכות הקיום של העם היהודי.

בברכה,
רולנד.

נ.ב. - בארה"ב נישוק המזוזה הוא צורך קיומי לפריקת החשמל הסטטי הנוצר בהליכה בפרוזדורים על שטיחים מקיר לקיר.

עודד לרולנד:

שלום רולנד, נחמד לראות הצגה של המזוזה כיתרון אבולוציוני. חשוב לזכור, שמנהג דומה לא התפתח בעמים אחרים, למרות שהטיעון האבולוציוני אמור לחול גם עליהם. אני מאמין שהמנהג של נישוק המזוזה היה אמור לסמל דבקות בדת, והפך למחווה שלא כל כך חושבים עליה.
כל טוב,
עודד לבנה, שוחר חופש.

תחליף מזוזה

רולנד משיב:

עודד - למעשה צריך לשאול קודם באם יש ליהודים יתרון על פני עמים אחרים שהתגבשו בתקופת גיבוש היהדות. בהנחה שהיהדות היא בין הדתות היחידות ששרדו, אזי יש לה יתרון מסוים.

השאלה הבאה היא האם נישוק המזוזה היה בין הגורמים שעזרו להישרדות היהדות, ואם כן - האם הוא עזר מבחינה התנהגותית או מבחינה ביולוגית. לשאלה זו אין לי תשובה.

וכעת לנושא פרקטי יותר, היום נכנסתי לסניף בנק הפועלים וראיתי ליד כל אשנבי השרות קופות צדקה של כולל מכפר חסידים. נכנסתי למנהלת הבנק ושאלתי אותה באם זו מדיניות הבנק לאפשר לפזר קופות התרמה בסניף. המנהלת אמרה שהקופות הונחו מבלי להתייעץ איתה ואין לה ולא כלום עם הקופות. בקשתי ממנה אישור לקחת את הקופות כדי להעביר את התרומות לנזקקים והיא אמרה כי היא אינה יודעת מהיכן צצו ושאני יכול לעשות איתן מה שאני רוצה.

לקחתי את 4 הקופות ואני תוהה האם אני מחויב להחזיר אותן למישהו והאם הכסף שישנו בהן שייך למישהו? לא פתחתי אותן, אך מדובר בסכום קטן.

בשלב זה אני חושב להעביר את התרומות לארגון המטפל בכלל האוכלוסיה החל מאיל"ן, אלו"ט, אקי"ם וכלה ב"יד שרה".

בברכה
רולנד.

אוהד לרולנד:

שלום רולנד - כאן אוהד מצוות אתר חופש. קראתי את מכתבך הראשון, את תגובתו של עודד ואת תשובתך אליו, ורציתי גם אני להוסיף מספר מילים משלי. חנניה רייכמן, בספרו על המשלים, כתב: "מן הים הכללי וטיפה משלי". כך גם אני, הקטן בשבטי ישראל.

יש להבדיל בין תקנת מזוזה לבין נישוקה, שהם שני עניינים שונים, ומקורם שונה. המזוזה היא סמל דתי, הנישוק הוא מינהג של מאמינים דתיים, וידידנו רוני בריזון יביא בהמשך את הסברו למינהג זה. נישוק המזוזה בידי מאמינים דתיים לא מפריע לי, בדיוק כשם שלא מפריעים לי אלף ואחד מנהגים מוזרים אחרים שהם מבצעים, מעלות השחר ועד רדת הלילה, וגם בחשיכה. מוזר לי עד כדי אי-הבנה מוחלטת, איך בחור פרוע שיער, עם חמש כתובות קעקע, שאוכל לבן עם חמאה ונוסע בשבת, מנשק מזוזה בכל כניסה ויציאה לחדר. גם זה למעשה לא היה צריך להזיז לי שערה אחת משערות ראשי, אלמלא היה בכל פולחן דתי משום זריעת זרע להתחרדות.

יש עמים, שסמלים דתיים היו ונשארים עבורם סמלים. אבל יש עמים, ולצערי עמנו כלול בהם, המצויים במשבר זהות רעיוני, לאומי ודתי, שכל סמל דתי מנוצל בידי מיסיונרים מרושעי-לב ותועלתנים-לטובת-עצמם להטפה לדת: "במה אתה יהודי אם אין לך מזוזה בבית?" - את השאלה הזו שמעתי בלא הרף, שכן בביתי אין אף מזוזה. או, חמור יותר: במוסדות ממלכתיים-כלליים, שרבים מהפועלים והחיים בהם הם יהודים חילונים, "מחליפים" מזוזות בגלל מוות או אסון שקרה למישהו מהעובדים, משום הטענה הדבילית "המזוזות הלא-כשרות אחראיות לאסון".

דבילי-לא-דבילי - אנחנו צוחקים בבית, והמיסיונר החרדי צוחק בדרך אל הבנק. הקופה היא כולה שלו.

זו הבעיה, וזה לחלוטין לא פשוט. המאבק שלנו לשחרור מכבלי דת חייב לכלול, לצד המאבק נגד כפיית כשרות עלינו, או כפיית אי-אכילה בתשעה באב, וכו', גם את ביטול "חובת" התקנת מזוזה על משקופי דלתותינו. "זה רק סמל", יאמרו לך חילונים רבים, נאיביים כדרכם. ואני משיב - גם כיפה היא סמל, גם ברית מילה הוא סמל - אסור לנו להשתמש בסמלים דתיים אם איננו דתיים, ובייחוד כאשר קיימת מיסיונריות יהודית-דתית. סמל בידיו של מיסיונר הופך עד מהרה למותג עיקרי, שבלעדיו אי-אפשר, לכאורה, לחיות.

אגב חשמל סטטי - ביקרתי בארה"ב מספר פעמים, ובשום מוסד ציבורי או בית שאיננו של יהודית לא מצאתי מזוזות על המשקופים. האם חשמל סטטי קיים בארה"ב רק בבתים של יהודים?

שלך, אוהד איש-חופש.

תחליף מזוזה

רוני בריזון מאיר את עינינו:

נישוק המזוזה אינו דין ולא מצווה מפורשת אלא מנהג. אינני יודע מתי התחיל. הוא נזכר בכמה ספרי "הנהגות", אלה הספרים המכתיבים כל תנועה ותנועה של יהודי... צרפתי קטע מתוך "הנהגות הצדיקים" של רבי שלמה ברוך מבודאפשט החל בסעיף ס"ח, והארכתי בו קצת, כדי שאופיו של הספר והוראותיו תהיינה ברורות לזה שאיננו בקי בספרות חרדית. לפי כל הסימנים זהו מנהג בן כמה מאות שנים אבל הוא מאד "לוקלי". בחסידות שבה אני גדלתי, למשל, איש לא חלם לנשק מזוזות, וגם לא להשליך חבילות-של-נרות לתוך מדורה קדושה על קבר של באבא...

"הנהגות צדיקים - הנהגות ודרך האדם" מרבי שלמה ברוך מבודאפעסט

סח. אם יזכהו ה' בבן זכר ישתדל שישא אשה בבחרותו קודם שיבוא לידי הרהור חטא:
סט. ראוי ונכון לטבול עצמו בכל ערב שבת שהיא סוד גדול כמבואר:
ע. יהיה זהיר בכבוד חוה"מ שמו"מ שלו לא יהי' אלא בדבר האבוד:
עא. יהיה זהיר בליל שבת שלא יהיה נכרי דולק נרו בשבילו שהיא חילול שבת גמור כמבואר בשל"ה:
עב. ביום השבת לא יכעוס כלל וע"ז נאמר לא תבערו אש כו':
עג. כשיצא מבית הכנסת ילך לאחוריו ופניו אל הארון:
עד. וכן כשיצא מן האלמעמרא אם הספר תורה עליו ילך לאחוריו ופניו לספר תורה:
עה. ינהג כבוד במזוזה שלא ישפוך ולא יניח דבר מאוס לפני המזוזה והמזוזה פעמים צריך בדיקה:
עו. לא ידבר בחזרת הש"ץ י"ח ברכות כי גדול עונו מנשוא כמבואר:
עז. להוריד דמעות על אדם כשר שמת רחמנא לצלן:
עח. כששומע דבר הלכה או דבר חידוש תורה לא יאמר כבר שמעתי זאת כי ע"ז נאמר מסיר אזנו משמוע תורה וכו':
עט. כל פעם שיכנס ויצא ינשק המזוזה כדי שיזכור ב"ה יוצרו ובוראו בצאתו ובבואו:
פ. בשחרית תחלת יציאתו מביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר רבש"ע חוסה נא אלי למלטינו מן יצר הרע וכל כת דלי' אמן:
פא. כשיכנס ויצא ינשק המזוזה בידו הימנית ויאמר שדי ישמרני מיצר הרע ומכל צרה וצוקה א"ס ויכווין ששם שדי ר"ת שומר דלתות ישראל:
פב. יזהר להיות נקי בתוך ד' אמות של מזוזה:
פג. יזהר להשים זכוכית על השם שהשם יאיר מתוך הזכוכית:
פד. יזהר שלא יוליך איזה דבר מאוס לפני מזוזה ואם בהכרח הוצרך להוליך איזה דבר מאוס על הפתח לפני המזוזה יראה להתאמץ לכסות המזוזה:
פה. יהיה מהדר להיות לו סוכה מיוחדת ולא להשתתף עם שום אדם כדי לצאת אליבא דכל הדעות שאין אדם יוצא בסוכת חבירו וגם בסוכה שותפות אליבא דחד דעה:
פו. יהיה נזהר מאוד להיות שמירה מעולה לספר תורה שיהיה במקום מוצנע ושלא יוכלו להגיע אליה תינוקות או שאר ב"א

דן מלר מוסיף:

"מזוזה נזכרת במקרא מספר פעמים במשמעות דפנות הפתח מזה ומזה, שבין הסף והמשקוף" כותב שמואל ייבין באנציקלופדיה המקראית (1). מקור המילה "מזוזה" איננו ברור, וסבורים שהוא אכדי, מהמילה "זוז", שמשמעותה "ניצב" (2). מדובר בדפנות-עץ של מסגרת פתח הדלת. קדמונים נהגו לסמן על יד המזוזה את שמו או את סוג מלאכתו של השוכן בבית, כמו סמל של כלי מלאכה לסמל שבבית גר חרש (1). כך בארץ ישראל, במצרים ובארצות המערביות של הקשת הפורה. לא רק סמלי מקצוע, אלא גם שמות וכתובות, שנהגו לחקוק על המזוזה, הן בבתים, הן בגלוסקמות קבורה בכל אותן ארצות.

חלק זה של פתח הבית שימש גם לסימול עבדות העולם של עבד עברי, שביקש זאת מאדוניו: "והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנן" (שמות כ"א / 6). בישעיהו נ"ז / 8 כתוב: "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך" - אחרי הדלת, בתוך הבית, ולא על המזוזה החיצונית לבית, שכן אישה פרוצה, למשל, לא היתה רוצה להודיע ברבים את שמה וזיכרונה, אלא כתבה אותם בתוך הבית, מאחורי הדלת והמזוזה. המזוזה והמשקוף היו מקום לסימון הבית לצורך מטרות שונות, כמו, למשל, הסימון בדם של בתי היהודים במצרים בסיפור עשר המכות, להבדילם מבתי המצרים: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים..." (שמות י"ב / 7). סימנים כאלו, כמו גם תליית קמיעות על המשקוף או על המזוזה היו שכיחים כמעט בכל רחבי העולם העתיק.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ מצטט את רבנו בחיי, ומציג את דעתו לגבי משמעות צביעת המשקופים בדם בפרשת עשר המכות (3): באותו לילה בו צבעו ישראל את משקופי ביתם ואת המזוזות בדם קורבן הפסח, הם היו עדיין בשיעבוד בידי העם המצרי, והשה שהוקרב היה אלוהי-המצרים ונעבד על ידם! שחיטת השה-האל-המצרי ומתן דמו על המזוזות לא היה ביטוי של פחד אלא מעין גבורה, כשהעם העז לשחוט בעל-חיים מקודש בעיני המצרים, ולתת מדמו כדי שייראה מן הרחוב, והיתה זו למעשה מצווה אתגרית לעיני המשטרה המצרית.

לדברי ייבין (1) המצווה בספר דברים "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' / 9) לא נועדה במקורה אלא לשמש מזכרת-תמיד לבני ישראל לשמור ולקיים את מצוות אלוהים. היו אלה חז"ל שהרחיבו את המושג, ובשם "מזוזה" כינו את הכתובת על גבי הקלף שקובעים על מזוזת הבית. במרוצת הזמן נתקשרה המזוזה לאמונה עממית, לפיה היא מסוגלת להגן על יושבי הבית מפני פגיעות רעות.

בספרים החיצוניים (איגרת אריסטיאס, יוסף בן מתתיהו) מובעת ההשקפה, שהמזוזה נועדה להזכיר לאדם את מציאות האלוהים ואת הטוב שעשה לעמו. חז"ל ראו במזוזה אמצעי שיערוב לאדם שלא יחטא, כמו גם, שהמזוזה נועדה לשמור מפני מזיקים - מסכת מנחות, ל"ג, ע"ב (4). לייבוביץ מביא את גירסת אבן-עזרא, לפיה מצוות מזוזה איננה אלא דרש הלכתי (3). ישראל מאיר לאו, כיום הרב הראשי לישראל, גורס, "שהמזוזה היא חותמו של הבית היהודי, ומציינת אותו משאר הבתים" (5). עמדה זו תופסת, כמובן, רק לגבי אלו, ש"יהדות" בעיניהם זהה ל"דת". לאלו מבינינו, ש"יהדות" היא מכלול התרבות שיצרו בני העם היהודי לדורותיהם, אין המזוזה מהווה אלא סימן פולחני לאמונה דתית, ותו לא.

בימינו המזוזה היא מגילת קלף, עליה כתובות בדיו ובשרטוט פרשיות "שמע" (דברים ו' / 9-4, כנזכר קודם) ו"והיה אם שמוע" (דברים י"א / 21-13). שמו של האביזר הזה בא לו משום המצווה לקובעה על אחד מחלקי פתח הבית, כמוזכר בספר שמות י"ב ועוד - ראה "האנציקלופדיה העברית" (4). עדויות ראשונות למציאותן של מגילות קלף של מזוזות הן מימי בית שני, ונתגלו במערות קומראן (4).

כפי שאמר כבר רוני בריזון (ראה הערתו בסעיף קודם) - "לפי כל הסימנים זהו מנהג בן כמה מאות שנים", כשבתלמוד ובספרי הרמב"ם אין מוזכר כלל "נישוק" המזוזה. שלמה זלמן אריאל בספרו "לכסיקון לתודעה יהודית" (6) כותב בערך "מזוזה": "מנהג הוא כשאדם יוצא מן הבית או כשהוא בא לבית, שמניח ידו על המזוזה ואומר: ה' ישמור צאתי ובואי מעת ועד עולם. ויש נוהגין לנשק המזוזה בכניסה וביציאה". גם אברהם אבן-שושן מציין במילונו (2) מציין את מינהג נישוק המזוזה, כמסופר ביצירתו של ח.נ.ביאליק "יום השישי הקצר": "... עמד ר' ליפא ונשק את המזוזה ויצא את הבית" (7). התיאור שהביא רולנד בתחילת דף זה - "היא הושיטה את ידה, נגעה במזוזה, נשקה את היד ונכנסה לחדר. לאחר שניות מספר היא נזכרה במשהו ויצאה בריצה. דקות מספר לאחר מכן היא חזרה לחדר והפעם למרבה הפתעתי היא הניפה בידה לשלום למזוזה, כאשר היד כלל לא התקרבה למזוזה, היא נישקה את היד ונכנסה" אופייני לצורות השונות והמשונות של קיום מינהג זה בידי יהודים בימינו, שפחד וחרדה מגורם מיסטי לא מזוהה מהווים גורם עיקרי למעשה, יותר משהדבר מבטא אמונה דתית ורצון מכוון וכן לקיום מצווה דתית.

ראוי, לכן, שמשמעותה המעשית והאמונית של המזוזה יעמדו לנגד עיניהם של אזרחי ישראל היהודים החילונים, לפני שיקבעו מזוזה על משקוף דלתם, שלא יעשו כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא כפי רצונם והשקפת-עולמם.

(1) אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', הוצאת מוסד ביאליק, 1962
(2) המילון החדש מאת אברהם אבן-שושן, הוצאת קרית-ספר, ירושלים, 1983.
(3) על פרשת השבוע, מאת ישעיהו לייבוביץ, עמוד 232, הוצאת ד"ר גרטה לייבוביץ ירושלים, 2000.
(4) האנציקלופדיה העברית, כרך 22, עמודית 896, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים, תש"ל.
(5) יהדות הלכה למעשה, מאת ישראל מאיר לאו, עמוד 27. הוצאת מסדה, 1978.
(6) לכסיקון לתודעה יהודית מאת ש.ז. אריאל, הוצאת מסדה, 1975.
(7) סיפורים, מאת ח.נ.ביאליק, עמ' קפג. הוצאת דביר, תל-אביב תשט"ו.

תחליף מזוזה

לסיום, מתוך אתר "דעת אמת", על התקנת מזוזות באוניברסיטת חיפה:

על כל דלת, שער, מבוא ופתח שבאוניברסיטה הוצמדה, בצדיקות עצומה, מזוזה. יש מזוזה אפילו על כל פיתחון שבמחיצות ה- open space בספרייה!!! האוניברסיטה, מעוז של חינוך חפשי ומוסד שמסורת בת מאות שנים משחררת אותו מעול הכנסייה השלטת, כופה מצווה דתית מובהקת על כל באיו. תלייתן של אלפי מזוזות, על כל משקוף אפשרי באוניברסיטה אל מול עיניהם של מי שאינם מאמינים היא כפייה דתית מובהקת.

כל העניין לא היה מוזר ומגוחך כל כך אילו למיזוז האקדמי ההמוני הזה היתה באמת סיבה יהודית-הלכתית, אבל אין!

הרי כך קובע גדול הפוסקים היהודיים בכל הדורות, הרמב"ם, בהלכות מזוזה פרק ו (הלכה א): "עשרה תנאים יש [צריכים להתקיים] בבית, ו[רק] אחר כך חייב הדייר בו לעשות לו מזוזה; ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה. ואלו הן: ... ויהיה עשוי לדירת אדם, ... ועשוי לדירת קבע".

כלומר רק בית מגורים המיועד למגורי קבע חייב במזוזה על פי ההלכה היהודית. בנייני האוניברסיטה אינם מקיימים את שני התנאים: הם אינם בנייני מגורים ובודאי שלא נועדו למגורי קבע. הרמב"ם קובע חד משמעית שאי קיומו של תנאי אחד בלבד מספיק לביטול חובת המזוזה וכאן לא נתקיימו שני התנאים!

העובדה שבית אשר איננו בית מגורים ובמיוחד בית המשמש כמקום לימוד בלבד (כמו בית המדרש) איננו חייב במזוזה מופיעה אפילו בתלמוד! במסכת מנחות, דף ל"ג נאמר: "ההיא פיתחא דעייל ביה רבי לביה מדרשא לא הוה ביה מזוזה". [תרגום: הפתח שבו היה רבי נכנס לבית המדרש לא היתה בו מזוזה] כידוע, סתם "רבי" בלשון התלמוד הוא רבי יהודה הנשיא, אוסף וכותב ששת סדרי המשנה, איש מאד מאד מרכזי בהלכה היהודית!

מדוע צריכה האוניברסיטה להיות קדושה יותר מרבי יהודה הנשיא? מדוע ניתלו בה אלפי מזוזות בלי שום סיבה הלכתית על פי הרמב"ם? מדוע צריכים סטודנטים וסגל לסבול כפייה דתית שאין לה אפילו הצדקה דתית?

ואולי נשאל רק זאת: מזוזה כשרה עולה כמאה ש"ח. מי קנה אלפי מזוזות מיותרות? מי מכר אותן? מאיפה בא הכסף ולאן הוא הלך? והרי אלה הן, בסופו של דבר, השאלות הדתיות האמיתיות של ימינו.