מיכל (השם שונה) כתבה לאתר 'חופש':

ה' ציווה אותנו להקריב קורבנות וזה מה שנעשה ב"ה כשיבנה המקדש ה' ברא את העולם את כונו חיות ובני אדם ואם ה' ציווה אותנו להקריב אז כמובן שהוא יודע יותר טוב ממנו על מוסר וצדק.

שירה מצוות 'חופש' ענתה למיכל

בדרך כלל אינני מתערבת ברגשות ואמונות של אחרים, שכן זו זכותם, בדיוק כזכות שלי לחשוב אחרת. הפעם אני חורגת מכלל זה שלי.

אני גם משוכנעת שלא אוכל לשכנע אותך לקבל את דעתי, שכן לאור מה שאת כותבת קשה להאמין שתביני אותי, אבל בכל זאת משהו בנושא הקרבת קורבנות לאל מציק לי, ואני אכתוב את דעתי - בתקווה שגם אם לא תקבלי את דעתי, לפחות תקראי עד הסוף ולא תשליכי לפח.

הרעיון של הקרבת קורבנות לאל - לכל אל - הוא קדום מאד, וגם קדם למתן תורה ולצווים ש'אלוהים' ציווה כביכול על בניו, בני ישראל. כבר האנשים האגדיים הראשונים - בדמותם של הבל וקין, הקריבו קורבנות לאלוהים. אם תנסי להבין את משמעות הסיפור בפרק ד' בבראשית תביני, שהמנחות שהביאו הבל וקין לא היו אלא ביטוי של הערצת האדם לכוח מאגי, אותו לא הבינו, ופירשוהו במושג 'אלוהים'. לאדם הפרימיטיבי היה פחד קיומי גדול, והוא האמין שהביטוי הראוי ביותר והיעיל ביותר לרצות את האל, להודות לו על הטוב שעשה עבורו ולהודות לו מראש על הרע שלא יעשה לו, הוא הגשת מתנה יקרה לאל.

המתנה היקרה ביותר שיכולים היו הבל וקין לתת הייתה מה שיש להם: פרי האדמה של הבל, ופרי הצאן של קין. מאוחר יותר היו המתנות היקרות מכל הקרבת אדם - כמו בת יפתח, כדברים שכבר כתב לך ערן, או ילדים למולך, כמוזכר בתורה, או קורבנות האדם בתרבויות הפרימיטיביות באסיה, באיי האוקיאנוס ובדרום אמריקה - אצטקים, אינקה ועוד.

הקרבת קורבן אדם לאל האצטקי טצקאטליפוקה

את ואנחנו חיים בתקופה שונה. את - נערה מאמינה דתייה, ואני - אישה שאלוהים לגביה אינו קיים. שתינו מסוגלות להבין - כל אחת מאתנו מהמקום המיוחד בו היא נמצאת, חיות ומגדלות (את בוודאי תגדלי בקרוב) ילדים ונכדים  - ש'אלוהים' - גם אם לשיטתך הוא קיים - אינו "אוכל" את הקורבן. לאלוהים אין פה, הוא אינו מעכל את בשר הכבש או היונה שאת רוצה להקריב לו, גם אינו מקיא או מפריש צואה או שתן. הקרבת הקורבן לאל היא סמל לאהבה והערצה מצד המאמין הדתי לאלוהיו.

הקרבת קורבן חיה לאל בתרבות האצטקית

סיפור העקדה מהווה שלב מובהק בהיסטוריה האנושית של המעבר מהקרבת קורבן אדם לאלוהים להקרבת קורבן חיה. איל היה עדיף אז על אדם, ושחיטתו של יצחק הומרה ברצון (ובשמחה רבה של כל מי שקורא את הסיפור) בשחיטתו של האיל. אבל באותה נשימה ראוי שאת ואני - החיות לפחות 4000 שנה לאחר סיפור העקדה - נשאל שאלה הגיונית: אם לבטא אהבה והערצה לאלוהים - מדוע לעשות זאת על חשבון יצור חי כלשהו? מדוע לא ייתן לו כל מאמין דבר יקר שיש ברשותו? גם אין לי התנגדות שאדם מאמין ייתן מתנה לאל חלק מגופו - כשהוא, הנותן, אדם בוגר. אבל להרע ליצור חי? מדוע?

עקדת יצחק
מאת רמברנדט ון-ריין, מוזיאון הרמיטג', סנט-פטרסבורג, רוסיה

את מתייחסת לתרי"ג המצוות, כולל הצו להקרבת קורבנות, כצו אלוהי מקודש, שחובה לקיימו כלשונו בתנאי שבית המקדש יהיה קיים. זכותך לדבוק באמונה זו, וכבר אמרתי לך זאת בתחילת מכתבי. אבל כאן אני פונה לשכל שלך, לא לרגש ולא לאמונה: 'אלוהים', שלשיטתך ברא את כל העולם ואת כל החיות, עשה זאת מתוך תבונה וכוונה טובה. הוא לא היה משקיע מאמיץ אדיר לברוא בעלי חיים, רק על מנת שיהיו אביזרים לאדם להקריב אותם למענו. אם היה רוצה שיהיו אצלו, מלכתחילה היה משאיר אותם במערכת השמים, לידו, לצד מלאכיו, שרפיו וכרוביו, והיה אוכל מהם להנאתו, בלא תלות בברואיו האחרים - בני האדם היהודיים.

היהודים הדתיים מאמינים, שהתורה - זו שאת מאמינה בה - ניתנה מפי 'אלוהים' למשה (בעל-פה, לא בכתב), ושחלקה - התורה שבעל-פה - עברה הלאה ממשה לאהרון, ומאהרון עברה לזקנים, ומהזקנים עברה והתגלגלה מפה לאוזן ומאוזן לפה עד שמאוחר יותר נכתבה. אני אמנם סבורה אחרת, אבל אם אכן כך היה, אין ספק שבאחד מהמעברים מפה לאוזן ומאוזן לפה הבקשה לכאורה של אלוהים שיקריבו לו קורבנות עברה תוך טעות קלה, ומישהו מאותה שרשרת ארוכה של בני אדם השמיט מילה קטנטנה אחת בת שתי אותיות: אַל.

אל תקריבו לי קורבנות מהחי, אמר אלוהים

גם אם יוקם בית המקדש (ולא ניכנס כאן לדיון בנושא זה) אני מקווה שלפחות את, מיכל, מכל דתיי המדינה, תביני שהקרבת קורבנות בעלי חיים על מזבח לאל הוא מעשה שגוי ופסול, אפילו במחשבה.

בברכת "אל תקריבו לי קורבנות מהחי, אמר אלוהים"

שירה, מצוות אתר חופש